מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

הרהורים על המשמעות החינוכית של רוחות החסידות המתגלות בקרב חלק מבני הנוער שלנו - הרב יונה גודמן

הדברים הופיעו כראיון בעיתון "מקור ראשון", תשרי תשע"ה. ראיין: אריאל שנבל.

הרהורים על המשמעות החינוכית של רוחות החסידות  המתגלות בקרב חלק מבני הנוער שלנו - הרב יונה גודמן

הרהורים על המשמעות החינוכית של רוחות החסידות המתגלות בקרב חלק מבני הנוער שלנו - הרב יונה גודמן

הדברים הופיעו כראיון בעיתון "מקור ראשון", תשרי תשע"ה. ראיין: אריאל שנבל.

שאלה: האם הזליגה בימינו מהציונות הדתית לכיוון החרדי היא תופעה חדשה המאפיינת את השנים האחרונות, או שבימינו רק מכוון אליה זרקור חזק יותר?

תשובה: בעת שעיני מחנכים רבים נשואות לתופעת הדתל"שים או לתופעות של עזיבה חלקית של קיום מצוות, אכן מתרחשת תופעה מחודשת של זליגה לכיוון החרדי. זאת בעיקר על ידי קבוצה קטנה של צעירים מתוכנו. התופעה אינה רחבת הקף, אך חשיבותה אינה נובעת מכמות המצטרפים אלא מעצם קיומה. התופעה חשובה, בהיותה מלמדת על תהליכי עומק המתרחשים בקרב חלק מצעירינו, ומעידה (גם) על מה שהם חושבים וחשים כלפי בית הגידול שלנו. יתרה מזאת: כמו בכל תופעת קצה, ייתכן שאחוזים נוספים חשים כמו ה'פורשים', אך מסיבות שונות הם אינם קמים ועושים מעשה. כלומר, בדומה לתופעות גופניות שונות, יתכן שמה שרואים על פני השטח מעיד גם על תהליכי עומק נסתרים ורחבים יותר. אם הנחה זו נכונה, יש סיכוי רב שהתופעה תלך ותגבר בשנים הקרובות.

לעצם העניין, במחשבה ראשונה נדמה שאין כאן חדש. גם בשנות השבעים של המאה הקודמת הייתה תופעה של צעירים שפנו ל"ישיבות קדושות" והמשיכו את דרכם בעולם החרדי. אך יש כאן הבדל עמוק: ההליכה אז הייתה בעיקר לכיוון הליטאי. המאיץ לכך היה רמ"ים ליטאיים שלימדו בישיבות שלנו, בצד פעילי תנועת 'ערכים' ש"עשו נשמות" בפנימיות של הישיבות התיכוניות. בשורש התופעה עמדה אז התחושה של אותם צעירים פורשים, שהתורה הציונית-דתית איננה אמתית אלא פשרנית. לעומתם, ההליכה כיום איננה לכיוון הליטאי אלא לכיוון החסידי, בעיקר לברסלב אך גם לחב"ד. היא מוּנעת על ידי צעירים שמאמינים שבעולם הדתי-לאומי יש תורה ואמונה, אך חסרה חיוּת ועבודת הנפש. הם מחפשים רוח ורוחניות ולא (רק) דתיות.

שאלה: אם אכן ניכר חוסר ב'נשמה' וב'לב' בחינוך הציוני-דתי, איך קורה ששלל הישיבות החסידיות שהוקמו בשנים האחרונות אינו מצליח לעצור את התופעה?

תשובה: ראשית, אין בתוכנו כל כך הרבה ישיבות חסידיות אמתיות. בגיל תיכון המספר זעום ממש. בישיבות העל-תיכוניות יש הרבה שמשלבות שיעור בחסידות כזו או אחרת, אך באופיין אותן מקומות נותרו כבתחילה. שנית, אותן ישיבות ציוניות-דתיות-חסידיות שנוסדו אכן נותנות מענה לחלק מהצעירים. בלעדיהן, ייתכן שהמספרים היו גדולים עוד יותר.

שאלה: כיצד, לדעתך, צריכה המשפחה והחברה להתייחס למי מתוכה שהופך להיות חרדי?

תשובה: לצערי, לעתים, למרות הקושי, הורה "יודע" כיצד להתמודד עם בן שבחר להיות דתל"ש, אך הוא מתקשה לגלות יחס דומה כלפי בן שפנה ל'נוער הגבעות' או לעולם החסידי. הרי נדרשים אותם עקרונות הוריים בשני המקרים: עליו להבין ש"בְּני הצעיר בחר את דרכו, לפחות בינתיים".

צריך לאהוב, להכיל ולהביע את עמדותיי בצורה מכובדת. לא להתעסק איתו רק בשונה אלא בעיקר במשותף, וכן הלאה.

שאלה: איך מסבירים אותם צעירים את העובדה שהם עשו "הסבה" לעולם רוחני אחר?

תשובה: צריך להבחין בין שתי קבוצות שונות: יש קבוצה שאכן עזבה לחלוטין עולם אחד (של הציונות-הדתית) והצטרפה באופן מלא לעולם חדש (נניח של חסידות ברסלב). אך הרוב לא מזדהים עם חד-גוניות זו. הם מסתייגים מכל ניסיון לקטלג את עצמם או לשייך את עצמם לזרם מסוים. הם רואים עצמם כצעירים בריאים, שיונקים את הטוב בו-זמנית מכל העולמות. למביט מבחוץ ייראה הדבר כתופעה פוסט-מודרנית מובהקת, אך בעיניהם זו פשוט בריאות יהודית שורשית. כשאני אומר להם, בתוך שיחה נעימה, שאחרי ככלות הכול הם יצטרכו, למשל, לבחור האם לחנך את ילדיהם להאמין במדינה ולשרת בצבאה, או להתנגד לאלו, הם מתקשים להשיב – אף לעצמם – ולעתים אף לא מבינים מדוע נדרשת הכרעה. 

בצורה מחויכת אומר שיש דור שלם של מחנכים שלמדו תיאוריות פסיכולוגיות לפיהן חותר המתבגר – דרך מסלול של סער ודחק, ניסוי ותהייה – להגיע לזהות מגובשת וקוהרנטית. הבעיה היא, שהצעירים בני דורנו לא "למדו" את התיאוריות הללו, והם פשוט מתעלמים מהן. זו באמת חוצפה: חוקרים חשובים השקיעו עמל של שנים כדי להוכיח מהי אישיות בשֵלה; מי שמכם להתעלם מזה מבלי להניד עפעף ולהחליט שאין צורך בזהות אישית ברורה?

וביתר רצינות: לטעמי יש כאן בין השאר ריאקציה למרכזיותה המופרזת של ההצטיינות הלימודית והאקדמית בעולמנו. לחלק מצעירינו נמאס מהמרוץ אחרי ציונים, תעודות ותארים ומהשדר שהם קולטים שאלו הם המדדים לחיים מוצלחים. הם חשים שדתיותינו היא במידה מסוימת טכנית; ששכחנו את הרוחניות. הם כמהים לרגש ולחיוּת. בה בעת, יש כאן גם ריאקציה למרוץ החימוש שלנו אחרי מיטב הטכנולוגיות והגדג'טים ("חפיצים"), המַסַכִים והרכוש. הם בעצם אומרים לנו: עם כל הכבוד להשכלה או לסמרטפון המשוכלל שאתם עסוקים בהם; מה עם הלב?! מה עם הנשמה?!

 

שאלה: מי אשם יותר, במירכאות או שלא במירכאות, בתופעה זו: הציבור המוגדר 'לייט' או זה המוגדר 'חרד"ל'?

תשובה: תפקידנו לא לחפש אשמים אלא לגלות אחריות. להקשיב, מתוך ענווה, לקולות העולים בקצה המחנה. לנסות להבין במה קולות אלו תורמים לחיינו, ובאילו תחומים עלינו לשוב בתשובה בזכותם. במילים פשוטות: הדיון הראשון צריך להתמקד בנו ולא בהם. אנחנו צריכים לחשוב מה בני הנוער מלמדים אותנו, בכנותם ובישרותם, ומה אנו יכולים וצריכים לאמץ מתוך תהליכים רבי-משמעות אלו. בה בעת, יש כמובן צורך לזהות היכן יש לדחות קולות אלו ואף לחלוק עליהם.

 

שאלה: האם הפתרון טמון בהפיכת כל מוסדות החינוך, הישיבות והאולפנות, לבעלי גוון חסידי?

תשובה: איני חושב שכל מוסדות החינוך צריכים או יכולים להיות בעלי אופי חסידי. יש דרכים שונות לעלות להר ה'. כשם שבעבר שילמנו מחיר על העובדה שכמעט כל מוסדותינו ינקו את עולם התורה שלהם מהעולם הליטאי, כן נשלם מחיר עתידי אם כולם יעברו להיות בעלי גוון חסידי. מה עוד שהדבר אינו כרוך בהחלטה מנהלית, אלא צומח מתוך אישיותם ומתוך עולמם הרוחני של

הרבנים והמחנכים, המנהלות והמחנכות. צריך לאפשר לכל מוסד לפתח את ייחודו, ולכל תלמיד למצוא את מקומו. זאת תוך תקווה שזו תהיה חלק מתפיסה ציונית-דתית עמוקה ולא תחליף לה.

במבט על תפקידנו החינוכי בהקשר זה, ישנה שאלה שמעסיקה אותי, ואין לי עליה תשובה. אני תוהה האם צריך וניתן ליצור מוסדות חינוך ציוניים-דתיים שיש בהם בו-זמנית שני נתיבים, נתיב אחד עם גוון חסידי ונתיב שני "רגיל". יש הרבה סיבות לגרוס שזה אפשרי ורצוי, והרבה סיבות לגרוס שזה בלתי אפשרי, ומהווה סתירה פנימית ו"פיצול אישיות" מוסדי. הזמן יגיד והאמת תורה דרכה.

שאלה: משהו לסיום?

 תשובה: צריך לזכור שכל השאלות הללו ניצבות לא רק לפתחן של מערכת החינוך אלא גם לפתחנו, כמשפחות וכהורים. אלו "רוחות" נרצה לטפח בתוך המשפחה שלנו? איזה תבלין חיוני לשלב בחינוך ילדינו? שוב, זו לא יכולה להיות החלטה טכנית. רק מי שייפתח לרוח מסוימת בעצמו, ויאמצה אל לבו, יוכל להקנותה לילדיו.

מה שברור הוא, שלכולנו יש הרבה שיעורי בית, הן כהורים והן כפרטים. זאת כדי להמשיך לבנות את עולמנו הרוחני ומתוך כך את העולם הרוחני של ילדינו-תלמידינו בדור מלא תהפוכות ואתגרים.  

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • ארי בין העולמות

    ארי בין העולמות

    ערב השקה של ספרו של פרופ' אביעד הכהן על הרב אריה בינה זצ"ל, מייסד וראש ישיבת נתיב מאיר, התקיים באחת הישיבות הגדולות והותיקות בירושלים.
    המשך לקריאה
  • הישגיים ארציים בתחום השח-מט לישיבות קרני שומרון

    הישגיים ארציים בתחום השח-מט לישיבות קרני שומרון

    תלמידי ישיבות בנ"ע השומרון והליכות עולם מקרני שומרון, יצאו לתחרות שחמט בעמק חפר עם קבוצת חטיבה וקבוצת התיכון וקטפו השיגים נכבדים.החטיבה זכתה במקום השני והתיכון במקום הרביעי
    המשך לקריאה
  • האבן שפגעה ברכבו של ראש ישיבת בני עקיבא נר תמיד תשמש לבניין הפנימיה

    האבן שפגעה ברכבו של ראש ישיבת בני עקיבא נר תמיד תשמש לבניין הפנימיה

    בימים אלו מסתיימת בניית הפנימייה הראשונה בישיבת נר תמיד. מתרגשים ושמחים מהרגע. החלטנו שהאבן שנזרקה עלי ונמצאת כעת ברכבי, תהפוך להיות אבן הפינה לפנימייה הבאה..
    המשך לקריאה