מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פכים קטנים - סיפורים על הרב נריה זצ"ל והישיבה בכפר הרואה

פכים קטנים - סיפורים על הרב נריה זצ”ל והישיבה בכפר הרואה

פכים קטנים - סיפורים על הרב נריה זצ"ל והישיבה בכפר הרואה

כאשר הגיע הרב נריה בכ' תמוז ארצה, שם פעמיו ישירות לביתו של הרב קוק שקלט אותו באהדה והכניסו לחוג הישיבה. שנותיו בישיבה היו שנים משמעותיות בעיצוב דרכו בחיים. שנים מאוחר יותר כתב הרב נריה: "בא"י, בישיבת הרב, למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, לראות את עצמו ערב  לעם ישראל". תחושות אלו, הניעו את משה צבי שכונה "נריה" בפי חבריו, להצטרף אל סניף בני עקיבא בירושלים ומאז הקשר עם בני עקיבא לא פסק עד יומו האחרון. החל בכתיבת ההמנון ועד ריכוז סניפים, ארגון פעילויות וקשר שוטף עם החניכים.

באחד מסמינריוני המדריכים בשנת תרצ"ט ,החליט הרב נריה שאין אפשרות למנוע את הסחף של הנוער הדתי אל עבר החילוניות ללא מוסד חינוכי "משלנו". וכך נוסד הרעיון , והוקמה מתוך קשיים, ישיבת בני עקיבא "כפר הרא"ה" שהתחילה מישיבה קטנה עם 13 תלמידים והלכה ושגשגה והייתה לאם הישיבות.

מישיבות אלה צמחו ועלו רבבות תלמידים ותלמידות, חניכים וחניכות, שהגשימו וממשיכים להגשים את חזונו של הרב נריה  זצ"ל ושל רבו- הרב קוק זצ"ל. רבות סופר על הרב נריה - המחנך, ראש הישיבה, הדמות - האדם שדאג לכל תלמידיו לפרטים הקטנים ביותר, הכניס רוח חיות ושמחה לכל דבר שעשה ויצק תוכן של אמונה ובטחון אמיתיים.

אורי אליצור כתב עליו: "לרבי עקיבא, היו לפי האגדה, 24,000 תלמידים. תמיד חשבתי שזו מן הפלגה של אגדות... שהרי אין אדם יכול בשנות חייו בעולם הזה להעמיד באמת רבבות תלמידים, פשוטו כמשמעו. והנה, איתנו בימינו, ישנו איש שיש לו ממש כפשוטו - רבבות תלמידים חיים וקיימים ונוהגים כבוד זה בזה".

גם תלמידיו מהישיבה התיכונית הראשונה שהקים מספרים עליו:

חום ואהבה

"הדבר העיקרי והיסודי היה סבלנותו הרבה לתלמידים... האהבה והחום שקרנו מהרב נטעו בי את האהבה  ללימוד התורה...יום אחד  הר"מ שלנו  חלה והרב נרי'ה נכנס לתת שעור במקומו. לאחר מספר  דקות  התלמידים  החלו לנמנם. כאשר ראה זאת לא כעס, אלא היציע שאם אנו עייפים נניח כולנו  את  הראש  על  השולחן  וננמנם  למשך  כמה דקות. אחר כך העיר אותנו. ולהפתעתנו היינו ערניים עד סוף השעור" ( הרב ברוך גנות, אל"מ במיל. טייס)

 

מפתח-הלב

"היה בישיבה תלמיד כבד שמיעה. אחר כל שיעור בבית המדרש צריך היה לשבת כמה שעות לבד :לחזור  על  החומר. כשנודע  הדבר  לרב נרי'ה פנה  אליו, נתן לו את המפתח לחדרו הפרטי ואמר קח ושב בחדרי. שם יהיה לך שקט " באיזה  מקום  בארץ  תמצאו  תלמיד  עם  מפתח  לחדרו  הפרטי  של  ראש  הישיבה..." (צבי צביבל)

חברים כל ישראל

"כשהייתי תלמיד בישיבה אמר לי הרב נרי'ה שכדאי לבוא למירון בז' אדר, יום הסתלקותו של משה רבינו  ע"ה. שנה  אחר  כך, כשלמדתי  בישיבת  הגולן, התארגנו  כמה חברים ובליל ז' אדר נסענו למירון... בסביבות  השעה 1.00 בלילה ראינו לפתע את הרב נרי'ה רוקד באמצע המעגל כאשר כל החסידים  סביבו. התרגשנו  לראות  אותו רוקד  כדרך החסידים. באותו רגע היה נראה לי שהמסר שרצה  למסור  הוא  שבני ה"כיפה  סרוגה" הם לא  מחנה בפני עצמו והכל יכול להתמזג להרמוניה אחת גדולה " (אמציה יחיאלי)

על בניית עולם הערכים הציוני דתי/ הרב שמואל בירנבוים

בשבוע שעבר ציינו את יום פטירתו של ראש הישיבה מו"ר הרב נריה זצ"ל, אזכיר רעיון אחד שהביא הרב ירחמיאל וויס ראש ישיבת ישל"צ, לפני כמה שנים. הוא סיפר על תלמיד שרצה לעבור לישיבת סלובודקה (ישיבה חרדית) אך לא התקבל. הרב נריה טרח ונסע למשגיח הישיבה כדי להשפיע על קבלתו. המשגיח אמר לו כי קשה לו לקבל תלמיד מכפר הרוא"ה, וזאת מדוע? הסביר המשגיח- כל תלמיד חדש המגיע לישיבה- אנו מוחקים בקלות את עברו,מציגים את תפישת עולמנו, ותוך זמן קצר הוא נדבק באוירה ומתחבר לישיבה (אז קראו לתופעה זו-נשרף!). אך תלמיד המגיע מהכפר, בא עם תפישה ברורה בתחומים רבים ומגוונים, ולא ניתן בקלות למחוק ולשנות. לדבריו, יש צורך להופכו ,לאחוז ברגליו ולנענע אותו חזק, עד שמסירים את כל מה שקלט בכפר, ורק אז ניתן להתחיל להשפיע עליו.  זו עבודה קשה מדי ולכן העדיף המשגיח שלא לקבלו. הרב נריה טען שדברי ההתנגדות של המשגיח מסלובודקה היו אחד מדברי השבח הגדולים שקבל אי פעם לדרך חינוכו...

  תפישה כוללנית זו לא נקנתה רק במערכת שעורים מסודרת , אלא בהוויה היומיומית בישיבה, ומבלי משים הדברים חדרו לעומק. כך ,למשל, הרב נריה לא היה צריך לחנך על אהבת כלל ישראל, אך כשפתח את דברי התורה בכך שביקר אתמול "אצל אחינו הקדושים מקיבוץ מעברות" -ההתייחסות הטבעית הזו לכלל ישראל (שבאה בעיקר ממורו הדגול הראי"ה זצ"ל) השפיעה לשנים ארוכות.

פעם שאל מישהו את הרב נריה: מדוע רק בעשור האחרון לחייו פרסם את הספרים על הרב קוק, לאחר שעברו למעלה מ-50 שנה מפטירתו? על כך ענה הרב: "צריך היה לעמול יובל שנים כדי להקים דור של מעיינים וקוראים לספרים הללו. עכשיו, שיש לנו ב"ה דור כזה, הגיע הזמן לכתוב ספרים על הרב...   (זאב אלק ב"מקור ראשון" לפרשת "וישב"). לדור הנוכחי קשה להבין מציאות שכזו. בימינו עולם הישיבות, האולפנות והמכינות מתפרס על פני כל הארץ, וב"ה, עולם התורה מתרחב וגדל, אך לא כך היו פני הדברים עת קמה הישיבה בשנת ת"ש. הרב ויס, רבו של כפר הרוא"ה, דבר השנה, באזכרה השנתית לרב, ועמד על כך שהרב נריה איננו שייך למקום מסוים, ולישיבה מסוימת, כפי שמקובל בעולם הרבנים. פועלו ניכר בכל מקום, ולא רק בארץ ישראל. יהי זכרו ברוך!

 

יצחק כהן / חודש בישיבה

הישיבה נותנת לנו את האפשרות להכנס ללמוד הגמרא ולטעום טעם של חיי-ישיבה , בתפלה,  בלמוד ובאוירה הכללית.

 

במרכז הרשמים עומד יום השבת,  אשר יש לו צורה מיוחדת בישיבה.  למוד הפרשה לפני התפלה מכניס את הלומדים לאוירה של קדושת שבת.  עם דמדומי ערב נשמעת מנגינת "לכה דודי",  ואחרי קבלת-שבת - השיחה. נ.  יודע להלהיב בדבריו את לבות השומעים,  לחזק אותם באמונה,  להרחיב את הידיעות שלהם וגם לפתור שאלות שבלב כל אחד.  הלמוד במשך היום,  השירה בסעודות , וביחוד במסיבת סעודה שלישית , והרקודים במוצאי שבת נותנים כח ומרץ להמשיך בלמוד במשך כל השבוע.

 

נחום כהן / על אבותינו ועלינו

 

נשתנו סדרי עולם,  הבנים רוצים ללמוד תורה ורק ההורים אינם רוצים.  ויש להסביר להורים ולהשפיע עליהם שיניחו לבניהם ללמוד.  וכמו שאמר פעם נריה:  נאמר בתורה "ושננתם לבניך" ואילו עכשיו צריך להוסיף "ושננתם לאבותיך". ותופעה זו היא לא רק אצל הורים שדתיותם היא למחצה,  לשליש ולרביע,  אלא אף בהורים שומרי תורה ומצוה.  הם רואים את קיום התורה בקיום מצוותיה גרידא ולא בתלמודה ואין הם מרגישים כי מצוות בלי תורה הם כגוף בלי נשמה.

 

פינחס ברגמן / איך באתי לישיבה!

ביום בהיר אחד כאשר נפסקו הלימודים בבית הספר רציתי לצאת למחנה-קיץ,  פניתי למדריך של "בני-עקיבא" והבעתי לו את משאלתי שרוצה אני להשתתף באחד ממחנות הארגון.  הוא, כדרך המדריכים,  ענני שיתענין בדבר.

 

כעבור כמה ימים הודיע לי המדריך שישנם אך ורק מחנות-עבודה,  אך לא מתאימות לגילי, אבל מחנה אחד בכל זאת יתקיים במקום ששם נמצאת ישיבת "בני עקיבא".  בשמעי זאת קפצתי ואמרתי:  זה לא בא בחשבון!  רצוני לצאת למחנה עבודה.  אבל הוא חזר ואמר לי:  אני מיעץ לך שתצא למחנה ה"ישיבה",  הדבר לא יזיק לך כלל וכלל.  בדלית-ברירה וברצוני העז לצאת למחנה הסכמתי לכך.  באוטו שאלוני החברים אם אשאר בישיבה,  השבתי להם: בישיבה ודאי לא אשאר!  ואתם? - שאלתי - גם אנחנו לא נשאר!

והנה כאשר הגענו למקום והייתי שם ימים מספר,  ראיתי שטעיתי בכל מה שחשבתי על "ישיבה".  בבית הספר היה פתגם שגור בפי כל "מה לנו ללמוד גמרא,  הלא אין לזה כל ערך בחיים!" בזה טעינו כלנו.  כשנכנסתי לישיבה והתחלתי ללמוד גמרא מתוך שמחה נפשית,  ראיתי את ערכה הרב והרגשתי כמה זה מוסיף למחשבותי.  שבתי מן המחנה מתוך החלטה לחזור לישיבה. הורי הסכימו לבקשתי ובראש חדש אלול חזרתי ללמוד כאחד החברים של ישיבת בני-עקיבא.

 

מנחם כהן / בבוקר...

עוד העולם ישן את שנתו,  השמש שלחה את קרניה הראשונות על פני הארץ,  והנה מתור דממת הבוקר קול בוקע ועולה:

"יש-ר-אל עם קדו-שים קו-מו ל-ע-בו-דת ה-בו-רא"  -

מחדר לחדר עובר חבר ומעיר את הישנים.  חברים קמים ויוצאים החוצה,  עומדים רגעים ספק רדומים ספק מוקסמים.  ערפלי אדים נשאים באויר,  רסיסי הטל מבריקים בגביעי הפרחים,  אולם צפירות האוטובסים שם רחוק על פני הכביש מזכירים כי העולם נעור והתחיל את עבודת יומו.

 

אחרי הרחיצה הולכים החברים ישר אל חדר התפילה,  ה"שומרים לבוקר" יושבים ולומדים, עשרה הראשונים מברכים "ברכות השחר".  כעבור רגעים מספר נכנסים כל החברים והש"ץ עובר לפני התיבה: - מזמור שיר חנוכת הבית - - -

 

אנשי אלול

"אנחנו אנשי אלול, לא אנשי ספטמבר. יש הבדל בין אנשים שחיים בחודש ספטמבר לאנשים שחיים בחודש אלול", אמר הרב נרי'ה לתלמידי הישיבה בשיחת הפתיחה. "חודש אלול שבו אתם חוזרים לספסל הלימודים, הוא הכנה לחודש תשרי שבו מתחילה השנה החדשה, לימי התשובה שבשיאם יום הכיפורים, לימי שמחת חג הסוכות המסתיימים בשמחת תורה. אי אפשר להחליט שבראש השנה מתפללים יותר טוב, אם לא נעשתה הכנה מתאימה בחודש אלול".

 

ישראל עם קדושים

הגעתי לישיבת "בני עקיבא" מעולם רחוק מעולמה של תורה, והתקשיתי לקלוט את "דרכה של תורה" במסגרת חיי השגרה בישיבה. הייתי זקוק מאוד ליחס מלבב ולחום שיחזקו אותי ויבהירו לי: "אל תיבהל, המשך לצעוד".

בעודי שוכב בבוקר במיטה, בעיצומם של ימי אלול ועשרת ימי תשובה, נזרק קול שירה של הרב נרי'ה בחלל האוויר: "ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא". קול נעים שלא כופה, לא גוער, כאומר: "זה מתאים לכם, זה אתם". ואני, כשחיוך נסוך על פניי, הקשבתי לקולו של הרב... (רונן הררי)

 

"על חטא" ישיבתי

על לוח המודעות תלה הרב נרי'ה "על חטא" ישיבתי-מקורי:

א.     על חטא ביטול תורה בכמות ובאיכות.

ב.     על חטא אי-כיבוד הורים וזלזול בממונם.

ג.       על חטא נזקים לרכוש הישיבה.

ד.      על חטא שפה לא נקיה.

ה.     על חטא בן-אדם לחברו (גזילת שינה, לקיחת גמרא לא שלי, אי החזרת ספרים למקומם, מניעת עזרה הדדית, מניעת עידוד וחיזוק).

ו.       על חטא אי-התרחקות מחברה קלוקלת.

ז.       על חטא אי התנהגות נימוסית הגורמת לחילול השם.

 

נוסח ספרדי בתפילה ישיבתית

הרב נרי'ה הזדמן למירון ושמע שם סליחות בנוסח ספרדי-ישיבתי. הוא כינס את ראשי הישיבות לדון איך לשלב את הנוסח הזה בישיבות. התבקשתי להשתתף בכינוס כדי לתת חיזוק לרעיון. (הרב אליהו בקשי-דורון)

 

ניקוי השולחן מעבירות שבין אדם לחברו

בחדרו של אבא זצ"ל נערמים היו על השולחן מכתבים רבים שהתקשה להשיב עליהם בזמן. את העיכוב במשלוח התשובה נהג לכנות "עבירות שבין אדם לחברו". בעשרת ימי תשובה השקיע מאמץ מיוחד לענות על כל המכתבים, לנקות את השולחן מהעבירות... (הרב פתחיה נרי'ה)

 

גיוס משפחתי

בימים שטלפונים לא היו מצויים, נהגו לשלוח בדואר אגרות ברכה לקראת השנה החדשה. לביתנו הגיעו כל שנה מאות כרטיסי ברכה. הילדים היו מגויסים לקפל את האגרות (עם תמונה צבעונית של הישיבה), להדביק בולים ולכתוב את הכתובות.אגרות הברכה לא נשלחו עד שבעלי התפנה לעבור על כולן. הוא חתם בעצמו, לעיתים הוסיף מילת ידידות אישית, והקפיד שיופיע התואר המתאים, כגון רב. אם הכתובת לא נכתבה באופן מספיק ברור, שיפר את צורת האותיות. "רחמנות על הדוור", נהג לומר. (הרבנית רחל נרי'ה)

 

ריתוק ב"ימים נוראים"

בערב ראש השנה ביקשתי מהרב נרי'ה להשתחרר הביתה. הסברתי לו שאני רגיל לנוסח אחר, ומאוד חשוב לי להיות בבית. הרב עמד על דעתו ולא שיחרר אותי. לא התייאשתי, ארזתי מזוודה, וישבתי בוכה מול ביתו, מתחנן לנסוע הביתה. שום דבר לא עזר, ונאלצתי להישאר. ראש השנה בישיבה היה חוויה מיוחדת. לשמוע ולראות את הרב מתפלל זה דבר בלתי נשכח. (הרב זכריה טובי)

 

לפני ולפנים

אאמו"ר נוהג היה לחוד ולשאול את התלמידים, כמה פעמים היה נכנס הכוהן הגדול ביום הכיפורים לבית קודשי הקודשים. כאשר התשובות לא היו נכונות, רובן היו ניחושים, היה עונה על השאלה בעצמו, מנמק ומסכם: "רואים אנו שתפילת יום הכיפורים עדיין לא שגורה וברורה לנו. חובה עלינו לעבור על סדר העבודה במסכת במשנה יומא, ותהא תפילתנו מובנת ומתקבלת". (הרב נחום נרי'ה)

    

     שנה טובה ומתוקה

מדי שנה נהג הרב נרי'ה לחלק סוכריות בערב יום הכיפורים אחר תפילת השחרית. בני הישיבה היו עומדים בשורה ארוכה מחוץ לבית המדרש, והרב, עטור בטליתו, נתן לכל אחד סוכריה בצירוף ברכה לבבית. הוא רצה לזכותם במצוות אכילה בערב יום כיפור וכן לזכותם בתוספת ברכה. הוא ביקש שיברכו בקול, כדי שיוכל לענות אמן.

אף אנו הרמי"ם היינו "מתגנבים" אל תוך השורה, וזוכים לקבל ברכה וסוכריה. כשקיבלתי בפעם הראשונה את ברכתו עם הסוכריה, הייתי נבוך קמעה, אך הרב עצר אותי, תחב לידי כמה סוכריות ואמר: "וזה, בצירוף ברכה, לרעייתך ולילדיך".

שעה קלה לאחר מכן, ערכנו בבית את מנהג ה"כפרות" כשמתיקות הסוכריות בפיהם של ילדיי, והד ברכתו של הרב מרחף בחלל הבית. (הרב דוד הורוביץ)

 

עם כניסת היום

זכיתי לגור בשכנות לרב נרי'ה, כיוון שביתנו נמצא מרחק שני בתים מביתו. הזיכרון הרגשי החזק ביותר שיש לי הוא מערב יום הכיפורים. הרב נרי'ה הקדים לקבל את פני היום הקדוש. כשאנחנו בבית עוד אכלנו סעודה מפסקת, כבר היה הרב בדרכו לישיבה. עטוף בטלית היה נכנס לביתנו לאחל לאבא ולכולנו גמר חתימה טובה. זה היה אצלנו חלק מהאווירה של הכניסה ליום הכיפורים.

בערב יום הכיפורים הראשון אחרי שאבא ז"ל נפטר, כשאכלנו סעודה מפסקת, פתח הרב נרי'ה את הדלת, עמד ובכה, וכולנו בכינו אתו. (אלי בר-חי)

 

     מראה כוהן

כבן העדה התימנית רציתי להשתחרר ליום כיפור, אך לא קיבלתי רשות ונשארתי בישיבה. שנה לאחר מכן, כבר לא ביקשתי. תפילת יום הכיפורים הייתה מדהימה.

בסדר העבודה הרגשתי כאילו כוהן גדול נופל ב"כורעים". הרב נרי'ה לא היה מסוגל להתרומם עד שעזרו לו. (הרב עזרא לוי)

 

     כולם בניו

בתפילת "יזכור" ביום כיפור נוהג היה הרב נרי'ה לקרוא את שמות הנופלים תלמידי הישיבה אחד אחד. הוא היה מקריא את שמם ובוכה בכי רב. הרגשתי שכל שם ושם שהזכיר - כאילו היה בנו. כמובן שהכיר את כולם, והעביר לי את התחושה כאילו גם אני מכיר אותם". (דובי טל)

 

את אחי אנוכי מבקש

במהלך מלחמת יום כיפור נפגשתי יום אחד בכבוד הרב נרי'ה כשהוא נוסע בין הכוחות השונים בדאגה עמוקה לתלמידיו, בבחינת "את אחי אנוכי מבקש". סייעתי לו כמידת יכולתי להגיע ליחידות שביקש. במלחמת ההתשה שלאחר המלחמה בקשני לבקר אצל חיילי המילואים. וכך, בא אל המחנות, אסף חיילים בכפור של הגולן החורפי, וחימם את הלבבות בדברי תורה וחיזוק האמונה. כדרכו, ליווה את דבריו בניגון ושירה וסחף אחריו אנשים מכל השכבות והזרמים, חיילים ומפקדים, בני עיר וקיבוצניקים. (הרב ישראל אריאל)

 

הידור מצווה

פרדס האתרוגים המהודר של ר' שרגא שלומאי מכפר הרואה היה לשם דבר, ולפני סוכות הגיעו אנשים מכל קצות הארץ לקנות אתרוג לחג. אבא זצ"ל היה בין היחידים שהורשו להקדים ולבחור אתרוג עוד לפני ראש השנה. בשובו הביתה עם האתרוג המהודר נהנה לשתף אותנו בשמחתו. בזהירות מרובה הסיר את שכבות הפשתן שהקיפו אותו, ובעדינות מיוחדת אחז בידו את האתרוג היפה, מציג ומפרט את מעלותיו. רבים באו לביתנו עם האתרוג שקנו, לקבל הסכמתו על טיב בחירתם.

(צלה בר-אלי)

 

והיו עיניך רואות את מוריך

     כשהושלמה מלאכת הכנת הסוכה ונתלו הסדינים הלבנים על הדפנות, הזדרז אבא    לתלות נוי סוכה: תמונה גדולה של ירושלים , ובמרכזה הר הבית, ותמונות רבותיו הרב קוק, הרב חרל"פ, אביו הרב פתחיה מנקין ור' אריה לוין. מוקף בתמונות אלה שהעביר  מחדרו הרגיש "תשבו כעין תדורו". (זאב נרי'ה)

 

צאן קדושים – מֶה...

למרות עיסוקיו הרבים, השתלב הרב נרי'ה בכל האירועים הציבוריים בכפר. אחד הימים בהם התמזג בקהילתנו יותר מכל היה שמחת תורה. עוד כילדים זכור לנו הרב כ"עושה שמח". בהתלהבות עצומה חיבק את ספר התורה, ובקלילות רבה רקד והרקיד, שמח ושימח, וגרף את הציבור אתו. היו לו השירים המיוחדים לו: "ויאתיו כל לעבדך" במנגינת שיר הפלמ"ח, שתובל תמיד בברכות ובאיחולים לכפר, לקיבוצי הסביבה, לעמק חפר ולכל עם ישראל, "מפי א-ל יבורך כל ישראל", ועוד. שיא השמחה היה כאשר קרא בקול גדול "צאן קדושים", ואנו הילדים ואתנו המבוגרים ענינו בגעייה "מֶה...מֶה...מֶה..."

(גדעון קלאר)    

 

ישמעו רחוקים – ויבואו מרצונם

לשמחת תורה הגיעו לבית הכנסת בכפר הרואה אורחים חילוניים מיישובי הסביבה: כפר חוגלה, גבעת חיים וכד'. הרב נרי'ה הורה לצעירי הכפר, שהיו נלהבים למשוך את האורחים למעגל הרוקדים, להניח להם להיכנס מרצונם. "בלי לחץ", הדריך.

(הרב מרדכי גרינבלט)

 

על הניסים... בזמן הזה

באחד מימי חנוכה השתתפו הרב והרבנית נרי'ה בחעלקה לאחד מהנינים בציון רשב"י במירון. לאחר גזיזת השיער ותפילת מנחה ביקשני הרב שאסיע אותם לתחנת האוטובוס, כיוון שרצה להגיע לביתו בכפר הרואה כדי להדליק נרות חנוכה בזמן. לא הבנתי איך אפשר להגיע בתחבורה ציבורית לכפר הרואה ולהספיק להדליק נרות בזמן, והצעתי שישארו במירון ללינת לילה. הרב הודה לי, אך לא קיבל את ההצעה, והורדתי אותם בתחנת האוטובוס הנוסע לחיפה.

באותו ערב התקשרה הרבנית, ובישרה לי בשמחה שעצר להם רכב-טרמפ, ובדרכו לתל אביב הכניס אותם לכפר הרואה. הרב הספיק להתפלל ערבית במניין והדליק נרות חנוכה בזמן. (זאב אלק)

 

אתם האותיות שלי

בלילה בו מלאו לרב נרי'ה גבורות (כ"א בשבט תשנ"ג) עברו כמה שמיניסטים בפנימיות והודיעו: "הולכים לחגוג לרב נרי'ה יום הולדת". הלכנו חבורה של כשלושים-ארבעים בחורים, ועמדנו על הכביש מול ביתו, פוצחים בשיר. כעבור כמה דקות נפתחה הדלת. הרב עמד בפתח וקרא לנו להיכנס פנימה. הרבנית הניחה כיבוד על השולחן והמשכנו לשיר. אחר כמה דקות של ניגון וריקוד, פתח הרב בדברים. הוא הודה לתלמידים, השתעשע בדברי תורה, ולבסוף בהתייחסו לכתיבת ספר תורה לכבודו, פנה אלינו ואמר: "אתם האותיות שלי". הרב הוסיף והסביר כי מבחינתו, מבצע "אות לגבורות" הוא סמל לספר התורה שכתב בעצמו. כל אחד מתלמידיו וחניכיו הוא אות בספר התורה שלו, ומאותיות אלו הוא שואב את כוחו. "כשאני רואה תלמידים פורחים ועולים מעלה מעלה בתורה וביראת שמים, נוסף לי כוח ואומץ להמשיך ולעשות". (אייל פישלר)

 

     "תחיית המתים" במירון

הרב נרי'ה נהג לעלות למירון כל שנה בז' באדר, יום הסתלקותו של משה רבנו ע"ה. באחד מימי ז' באדר אלה זכיתי לעלות עמו, וחוויה זו לא אשכח.

הרב נרי'ה עמד על כך שלא נגיע ברכב עד למקום ה"ציוּן" עצמו, אלא נעצור קודם ונעלה ברגל. "הבה נלך בעקבות 'חטיבה שבע' ששחררה את הגליל בתש"ח", אמר, והחל לפזם את שיר החטיבה שחיבר:

"צהלי ורוני חטיבה שבע,

הנודעת מדן ועד באר שבע.

צור ישראל ניצחון לך הנחיל,

חיל שריונך שחרר את הגליל.

שיר למעלות, אל הגבעות,

אל ההרים אשא עיניי.

ממירון, רבי שמעון,

צועד לפנייך, בר יוחאי.

ואמרתם כה לחי,

רבי שמעון בר יוחאי".

"שריוני החטיבה לא דהרו לבד", הטעים בפנינו הרב נרי'ה. "לפניהם צעדה, כעמוד אש, דמותו של רבי שמעון בר יוחאי להנחותם הדרך".

כשהגענו ל"ציון" גברה סערת רוחו והוא פתח בשיר: "אל יבנה הגליל". בשעת חצות הגיע הרב נרי'ה ל"התפשטות הגשמיות", פשט את מעילו, ולבקשת החבורה שדחקה בו יצא לרקוד את "תחיית המתים". המנגינה החלה בטון חרישי צובט לב, והרב נרי'ה רקד מתון-מתון, עקב בצד אגודל, ועיניו עצומות. ואז החל הקלרינט להתייפח ברעדה, והרב נרי'ה כופף עצמו קמעה קמעה, ידיו פשוטות לצדדים, עד שנגעו ברכיו באדמה, גוו נטוי לאחור ועיניו העצומות נשואות כלפי מעלה. דומה היה כאילו נפרדה הנשמה מן הגוף. באחת שינה הקלרינט ניגונו, וצלילים עליזים החלו בוקעים ממנו. הרב נרי'ה התנער מעפר, וכל שהיה עצור בו התפרץ במחול סוער, ועדיין ראשו מוטה כלפי מעלה, עיניו עצומות ודמעות נוצצות בריסיהן. אותה שעה חי היה בעולם אחר, הרחק מעמנו, מתייחד לבדו "עם המלך במסיבו". (הרב חנן פורת)

 

   פורים-כפורים

הימים ימי חודש אדר. תלמידי הישיבה, לפי שצדיקים הם ומהדרים במצוות ולא יפסחו אף על מנהג קל, מחזרים בכל דרך אחר שמחה שניתן להרבות בה. הרמי"ם, יש מהם שנכנסים לכוננות רווית מתח, יש שמבכרים הנמכת קומה "עד יעבר זעם", ויש המנסים לעמוד בפרץ, ומגיעים לעימות עם התלמידים. הרב נרי'ה השכיל להפיק ברכה וטובה גם מאלו הימים. הכנת אדר לפורים, גרס, כמוה כהכנת אלול לתשרי על ימיו הנוראים, בבחינת "פורים-כפורים". אם מבקשים הבחורים לקיים בהידור מצוות "עד דלא ידע", עליהם לעמול וללמוד תחילה היטב, לידע מה "בין אור המן לברוך מרדכי", שהרי מי שאינו יודע תחילה, אי אפשר לו לקיים את אי הידיעה.

מתוך כך הנהיג הרב שבני הכיתות הגבוהות עוברים בימי אדר בכיתות הנמוכות, ומלמדים ומסבירים על מהותו הפנימית של החודש ושל פורים. מעבר לערך הרב של הלימוד וההוראה, היה בנוהג יפה זה גם משום הידוק הקשר החברתי בין בחורים מבוגרים לצעירים מהם בשנים, עניין שהרב היה חרד לו והחשיבו ביותר. מבקש היה מן השמיניסט לנהוג בבן החמישית כדרך שמצופה מאח בוגר שינהג באחיו הצעיר. (הרב יעקב פישר)

 

100% הצלחה ב... חינוך!

בתקופה שבין ר"ח אדר לפורים הייתה הישיבה מוצפת בפלקטים עם ביקורת על הישיבה ועובדיה. למרות שחלק מהם היה מלווה בלעג מוגזם, ניתנה לתלמידים יד חופשית, והייתה הסכמה שאסור לתלוש פלקטים.

באחד הבקרים נראתה המולה רבה, כשבתוכה מהדהד קולו של הרב נרי'ה. התברר שהרב תלש פלקט מהקיר, ולא מאותם אלה שהיו מלאים העלבות או חסרי תוכן, אלא דווקא פלקט שחשבו שהוא "בעל רמה". נראו בו שתי מרכבות, האחת מפוארת ועליה כתוב שם של יב"ע מסוימת. על הסוס הגורר אותה נכתב שמו של מנהל התיכון של אותה ישיבה, כשהוא אוחז בידו שלט "100% הצלחה בבגרות". על המרכבה השניה נכתב "יב"ע כפר הרואה", והיא נראתה עלובה לעומת חברתה. הסוס נראה כורע ונופל, ועליו התנוסס שם מנהל התיכון שלנו, ובידיו שלט "כישלון". הרב נרי'ה הסביר מדוע תלש דווקא את הפלקט הזה. "באמצעות הפלקטים עליכם להביע את הביקורת שיש לכם על מומים שונים בישיבה. לא יתכן שתזלזלו במעלות של הישיבה. עליכם להעריך את העובדה שאין אצלנו 100% בגרות. שאיפה כזו עלולה לפגוע בשאיפות החינוכיות שלנו. אין בעיה להגיע להישגים בבגרות. כל שעלינו לעשות זה לקחת מספר מצומצם של תלמידים, להעביר את פלוני לישיבה פלונית, את אלמוני לישיבה אלמונית וכו', ואז גם לנו יהיו 100% הצלחה בבגרות, אך איננו חושבים שהבגרות חשובה יותר מהחינוך". (הרב זאב נחושתן)

 

דמעות מחנך

בחודש אדר הצטייד הרב נרי'ה בסבלנות עצומה והקשיב לרחשי לבם של הנערים. לא גער, לא נזף, עקב אחרי המעשים והביע דעתו. זכורה לי שנה אחת בשבת זכור, שדברים אכן חרגו מגבול הטעם הטוב. בתפילת קבלת שבת נכנס הרב לבית המדרש, חיוור כולו. בין התלמידים פשטה השמועה: הרב נרי'ה בוכה. ומה משמעותו של בכי זה? הרב לקח על אחריותו את הכישלון, ולא האשים אף אחד. (נדב טל)

 

     בריות טובות ואילנות טובים

למדנו מהרב נרי'ה מה זאת עבודת ה' בשמחה. כשהחלה פריחת האילנות באביב, היינו יוצאים עם הרב החוצה, מתבשמים מניחוח הפרדסים, רואים את הפריחה היפה, ובליווי תזמורת ושירה אומרים את "ברכת האילנות". זה היה לימוד גדול.

(הרב אבי פוזיילוב)

 

על הסדר

בין מבצעי הניקיון הרציניים לקראת פסח, זכור לי הטיפול בספרים של אבא. לא היו אז שואבי אבק, והיינו מוציאים מהבית את מאות הספרים לאוורור בחצר. פרשנו אותם כשהם פתוחים על לוחות פח שהונחו על האדמה, וכעבור שעות אחדות היינו "דופקים" אותם, ומנערים מהם את האבק שהצטבר במשך השנה. אחיי הגדולים נהנו להתוודע לכל מיני ספרים מעניינים, ולפעמים שקעו בקריאה, שוכחים מה מוטל עליהם... האתגר הגדול היה לסדר אותם נכון ולהחזירם למקומם הקבוע על גבי המדפים. אבא שהכיר מקומו של כל ספר וספר מיד שם לב כשלא הונח במקום. (אסתר עמיחי)

 

   כולם מסובין

עליתי לארץ כאחד מ"ילדי טהרן", והגעתי לישיבה בכפר הרואה. לנו, פליטי המלחמה, היו קשיי קליטה לא קלים, והרגשנו די זרים בין ה"צברים" הישראליים. הרב נרי'ה קירב אותנו והשתדל לתת לנו הרגשה טובה. לליל הסדר הזמין אותי לביתו. בשבילי זה היה דבר גדול מאוד, כי זה היה הסדר הראשון שאני זוכר בחיי, שזכיתי לשבת ליד שולחן סדר. מהבית שלי איני זוכר דבר. (הרב דב ליאור)

 

הרי זו הגדה

מדף גבוה נתבצר בחדר הספרים של אאמו"ר להגדות של פסח, ישנות וחדשות. בערב פסח, כשהיה הבית נקי, היה מוריד את ההגדות ומניחן על שולחנו בחדר הספרים. לקראת הפסח כמעט תמיד הוסיף הגדה חדשה. את הסדר היה עורך מתוך ההגדה של הרב ראובן מרגליות, כשלידו ההגדה של הרב חרל"פ "מי מרום". כשעבר החג עדיין לא הושבו ההגדות למקומן. לשאלתי מה קרה, השיב שמרוב טרדות עדיין לא הספיק להציץ בכל ההגדות ולראות בכל אחת מהן פירוש או ביאור. "אסור להוציא הגדה ממקומה שלא לצורך בלא לעיין בה", הסביר. "אמצא זמן ללמוד בהן, ואז אוכל להשיבן למקומן". (הרב נחום נרי'ה)

 

טעמו וראו כי טוב

במסגרת אימוני ה"הגנה" השתתפתי בקורס מפקדי מחלקות בקיבוץ אורים. היינו שבעה דתיים תלמידי ישיבת בני עקיבא מתוך חמישים ואחד חיילים. התברר שמטבח הקיבוץ אינו כשר, ואין לנו אפשרות להקפיד על כשרות. צלצלתי נבוך לרב נרי'ה ושאלתי מה לעשות, האם לעזוב את הקורס. תשובתו הייתה נחרצת להישאר ולא לעזוב. המפקדים לא ידעו מה לעשות. "אתם נורמלים? בשביל שבעה אנשים זמניים נהפוך את המטבח בקיבוץ?" אמרתי שאף בשביל אחד הם צריכים להכשיר את המטבח. "כאן השורשים הראשונים למדינת ישראל שבדרך, ואנו לא יכולים לוותר", הסברתי. כשראו שאנו חיילים כהלכה, מתאמנים ביום ובלילה, ועומדים על דרישתנו הבסיסית לכשרות - נאלצו להביא טבחית מ"שדה-יעקב" שבישלה עבורנו עד סוף הקורס. להפתעתנו, בשתי השבתות האחרונות ביקשו כל חברי הקיבוץ לקבל את המזון הכשר, כי היה כל כך טעים ומוצלח. (גדליה שרייבר)

 

מנחם לשבורי-לב

בנפול בנם החייל, הופתעה משפחת מנדל לקבל מכתב ניחומים מרגש מהרב נרי'ה. הרב לא הכירם אישית, אולם כשקרא בעיתון על האסון שפקד אותם זמן קצר אחר שהאם השכולה התייתמה מאביה ומאמה, כתב מעומק לבו: "אין מלים לנחם הורים שכולים, ורק הידיעה כי רבים רבים הכואבים את כאבם - יש בה בכדי לאמץ במשהו את הלב הדווי. הרופא לשבורי לב יחזק אתכם, ואנו כולנו תפילה כי יאמר למלאך המשחית הרף". (צלה בר-אלי)

 

חג כחול-לבן

בגמר יום הזיכרון לבשו כולם בגדי חג, תלו את הדגלים ועלו לתפילה. כשבעלי חזר מתפילת החג המיוחדת בישיבה ומהסעודה שאחריה, קיימנו גם בבית ארוחה חגיגית. מפה לבנה הייתה פרושה על השולחן, ובמרכז עמדה חנוכיה שכל נרותיה דולקים, בהקבלה למנורה שסימלה את המדינה. הנחנו על השולחן גם חלות וגם מצות, זכר לשחרור. לקראת יום העצמאות תשט"ו ערך בעלי את "תיקון יום העצמאות" – סדר תפילה עם פירושים, אגדות, ומאמרי חז"ל, ובשעת הארוחה היינו קוראים אמרות או קטעים אחרים ממנו.

בבוקר יום העצמאות הייתה תפילה חגיגית בכפר ובישיבה, וכשבעלי חגיע הביתה הוא השתדל להאזין לתפילה ששודרה ברדיו מבית כנסת "ישורון". גם המצעד הצבאי ריתק אותו לרדיו. התרגשות גדולה הייתה כששמענו על נשק ההגנה שב"ה קיים בידינו, ובזכות הקמת המדינה מותר היה לא רק לדבר על כך, אלא גם לגלותו ברבים.

אירועים נוספים שחווינו ביום העצמאות היה האזנה לחידון התנ"ך שבעלי ידע כמעט את כל התשובות לשאלות, וכן השתדלנו להקשיב לטקס חלוקת פרסי ישראל, אם כי באופן חלקי בלבד, בגלל תפילות מנחה וערבית.

למרות שכתב ב"תיקון יום העצמאות" שנוהגים ללכת ד' אמות חדשות בארץ ישראל, הייתה הכוונה בעיקר לאחרים... בעלי השתדל להישאר בבית, וזה היה לו יום עיון בהלכות מדינה. (הרבנית רחל נרי'ה)

 

תהילים – חומת מגן

בסוף שנתי הראשונה בישיבה הייתה מלחמת ששת הימים. אני זוכר כיצד הרב נרי'ה שוחח אתנו על משמעות אמירת התהילים על ידנו בשעה זו, כעזרה ללוחמים בחזית. כל ידיעה על בוגר הישיבה, טובה כרעה, השאירה עליו רושם עמוק שהועבר גם אלינו. (דובי טל)

 

זווית צילום

אחרי מלחמת ששת הימים, כששוחררה העיר העתיקה, סיפר לנו הרב נרי'ה בהתרגשות על ביקורו בכותל, ותיאר לנו תיאור חי של הכותל, איך נראה היה לפני שנפל לידי הירדנים עם רחבת הכותל הצרה, ואיך נראה עכשיו, לאחר שהרסו את שכונת המוגרבים שהייתה צמודה לו.

בזמנו היה ויכוח בציבור האם הניצחון במלחמה היה נס או לא. זכורני שהרב אמר: "מה הם רוצים, שהקב"ה יצטלם עם רבין על יד הכותל?!" (הרב דוד פרג'ון)

 

     ירושלים של קודש

אחרי שחרור ירושלים נישא על כל פה השיר "ירושלים של זהב", שכתבה והלחינה המשוררת נעמי שמר. אבא זצ"ל מאוד אהב את השיר, אולם הרגיש שחסר בו מוטיב הקדושה. כך התחלנו לשמוע בבית את הפזמון "ירושלים של קודש תקוות דור ודור – שמך לנו תמיד שיר מזמור", שאבא חיבר לפי המנגינה המקורית. עם הזמן נוספו עוד חרוזים ועוד בתים, ובין יום כיפור להושענה-רבה הושלמה יצירה רבת בתים, כעין פיוט הסוקר את תולדות עיר הקודש לאורך כל רבדי ההיסטוריה. לימים זכה השיר ללחן משלו. (צלה בר-אלי)

 

החלטה אחת

בשנת תשמ"ט השתתפתי בעצרת תמיכה גדולה שנועדה לחזק את ידיו של ראש הממשלה דאז, מר יצחק שמיר. הרב נאם אף הוא. הנני נזכר במשפטים אחדים מנאומו הנפלא, משפטים שנחקקו בזכרוני מאז ולעד: "לגויים ישנן שתי החלטות, החלטה 242 והחלטה 338. לנו יש החלטה אחת, החלטה111: אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". (נאמן זרובבל)

 

     קומו ונעלה ציון

לקראת תום לימודינו בבית הספר היסודי הגענו לתיקון ליל שבועות בישיבת בני עקיבא בכפר הרואה. מצאנו עצמנו יושבים צפופים בהיכל הישיבה, מנסים להתמודד מתוך עייפות והמולה גוברת עם לימוד מסכת ביכורים.

והנה הושלך הס. על הבמה עלה הרב נרי'ה. איש קטן קומה עטור זקן, ועיניו השחורות יוקדות כאש. עמד ופתח בפרק ג' של מסכת ביכורים, והחל קורא: "כיצד מפרישין את הביכורים?..." קולו היה עשיר וחם, ודרך דיבורו כאבא הממתיק סוד, משתף את בניו בסיפור מעשה מרתק המתרחש כאן ועכשיו. בחרנו עמו את הביכורים, ועלינו עמו ועם ילדיו לעיר המעמד ללון ברחובה של עיר. "שקט, דומיה", לחש קולו של הרב נרי'ה. "כולם מכורבלים בשקי שינה, נמים את שנתם. השומרים סובבים בעיר, ובאופק הרחוק כבר מפציע אורה של איילת השחר..." ולפתע הרים הרב נרי'ה את קולו והכריז בצהלה: "ולמשכים הממונה אומר: 'קומו נעלה ציון אל בית ה' אלוקינו'. הטו אוזנכם והקשיבו לקולות הבוקעים מתוך שקי השינה. הנה פתח אחד בנעימה, והשני מחזיק אחריו, ושלישי ורביעי, וכבר עולה שירה גדולה: קומו ונעלה ציון". וכאן, מול עינינו המשתאות הרים הרב נרי'ה את רגליו והחל מפזז בריקוד כנער קטן, וקולו מתרונן בשיר: "קומו ונעלה, קומו ונעלה..." קמנו ממקומנו והצטרפנו לריקוד ולשירה, והעייפות נשכחה כלא הייתה. שורות הרוקדים התפתלו שעה ארוכה, כשהרב נרי'ה, המנצח על השירה, מוביל ביד אמונה את שיירת עולי הרגלים בין מצוקי הרי יהודה, והשמחה עלתה עד השמים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". נשאתי עיניי והתבוננתי ברב נרי'ה. האש בעיניו יקדה והלכה. הייתה זו אש חמה וטובה, ומתוק היה האור שפיכה ממנה. ניכר היה ששורה הוא בו זמנית גם עמנו בישיבה, וגם עם עולי הרגלים מימי קדם, ער וחולם בעת ובעונה אחת.

(הרב חנן פורת)

 

שער החמישים

בסעודת ערב שבועות לימד הרב נרי'ה את השיר "עליונים ששו", ואמר בלשון חבר'המנית: "פעם זה היה השיר של התקופה".

כן הדגיש את חשיבות הטבילה בערב שבועות ואמר שכתוב שזה עוזר להגיע לשער החמישים בלימוד התורה. (אורן זיו)

 

נשק אישי ויחס אישי

לפני חופשות היה הרב נרי'ה מזכיר שלושה דברים:

לא לשכוח לקחת הביתה את התפילין. "התפילין הם הנשק האישי שלכם. חייל לא שוכח אף פעם לקחת אתו את הנשק האישי".

כשמגיעים הביתה לחופשה, לעזור לאמא.

להביא איזה ממתק לאח הקטן, לקנות משהו בשביל האחים הקטנים. (אורן זיו)

 

קשר ב"נופש הארוך"

בסוף שנה המליץ לנו הרב נרי'ה לשלוח מכתבים לתלמידים בתקופת ה"נופש הארוך" (כך קרא ל"חופש הגדול", מפני שביהדות אין "חופש", כביטוי של דוד המלך "במתים חפשי" – כיוון שמת האדם נעשה חופשי מן המצוות). "בכך אתה נקשר וקושר את הלמידים אליך ולישיבה", הסביר. מניסיוני, כאשר שלחתי מכתבים לתלמידים זה יצר קשר הדוק וטלפונים חוזרים מההורים ומהתלמידים. (הרב אבי פוזיילוב)

   מועד לכל חי

טעמוֹ עמו

כבעל תוקע זכורני הקפדתו המיוחדת על התקיעות. גם בשנה האחרונה, עת שכב ביום ב' דראש השנה בחדר צדדי, קרא לי לאחר התפילה, ונדהמתי לגלות עד כמה שם לב לפרטים שאף העומדים סביבי לא הבחינו בהם. הקפדתו נבעה מידע מעמיק שבא לידי ביטוי במאמריו ובספריו הרבים. לכל הקפדה נתן הסבר וטעם, ולא קיים דברים רק כמצוות אנשים מלומדה. (הרב שמואל בירנבום)

אבן נגולה מהלב

בז' במרחשון ביקרתי את הרב נרי'ה בבית החולים. הרב העיר לי: "הערב ליל ז' מרחשוון. תמיד הייתי מזכיר לתלמידים את השינוי 'ותן טל ומטר לברכה' ואת דיני הטועה. אני מבקש שתזכירו בישיבה, שהתלמידים לא יטעו". אמרתי שהזכירו זאת, וכל ר"מ ציין זאת לפני תפילת ערבית, וגם הדפיסו טבלה ברורה של הדינים. הרב חייך ואמר: "אבן נגולה מלבי". (הרב שמחה אריאל)

 

למראשותיו של חולה

פתק קטן נתלה על לוח המודעות בבית המדרש: הרב משה-צבי נרי'ה זקוק לרחמים. מיד החלטנו, נוסעים לכפר הרואה. הגענו בשעת צהרים. על הכפר הייתה שרויה שלווה. הבית הקטן והגינה שמסביבו. החצר שבה ישבנו כמה פעמים והקשבנו לשיחות קולחות מפי הרב נרי'ה על הרב קוק זצ"ל ועל תלמידיו. זו החצר שמהִרהורים שבה קם עולם של תרה. הפעם, ריקה הייתה החצר. שלושה כסאות עץ פשוטים עמדו שם ועליהם הודבקה הודעה: "אנו מודים לכם על ביקורכם. אין אפשרות להיכנס לאבא. נא לקרוא פרקי תהילים להחלמתו, שתפילה על החולה אף היא ממצוות ביקור חולים". היו שם כמה ספרי תהילים. קראנו בלב עטוף מצער. כמה רצינו לראות את פניו.

השקט היה מופלא. שמענו את בני הבית מתהלכים על בהונותיהם ולוחשים. יצאה אלינו הרבנית, הודתה לנו, וכיבדה אותנו בשתייה.

נפטרנו לילך. יצא אלינו בנו, וביקש שנכנס להשלים מניין לתפילת מנחה גדולה. נכנסנו לחדר, מוקף כולו בספרים: הלכה, אגדה, פלפול ומחקר, דרוש וספרות. ניסיתי לקלוט את החדר והרגשתי רגש של קדושה. התפללנו מנחה, קראנו פרק תהילים מעומק הלב, "ממעמקים קראתיך ה'". רמזו לנו להיכנס. אור זיו היה בחדר וחוט של חסד נמשך על פניו של הרב. אמרתי לו "אורך ימים ושנות חיים". נתאמץ והשיב: "נמשיך, נמשיך להפיץ תורה ויראה, ונצליח בעזרת ה', אמן כן יהי רצון".

עמדנו ושתקנו, ואז שאל בחור מן הישיבה: "ניגון?" הרב נרי'ה נתאמץ ורמז, "כן". איזה ניגון שאלו הבחורים? הרב נרי'ה מנסה לרמוז בלי הצלחה, ופתאום הוא מתחיל לפזם חרישית, אבל בעצמה פנימית נפלאה: "וידעו... וידעו..." מיד החלו הבחורים לשיר בקול נמוך, כמעט בלחש: "וידעו... וידעו... וידעו... כי אתה שמך ה' לבדך, עליון, עליון, על כל הארץ..." והניגון רך ועמוק, מתחזק והולך, מלא אמונה. והנה הרב שר אתם "וידעו וידעו וידעו, כי אתה שמך ה' לבדך..." עמדתי שם נפעם. החדר מוקף בספרים של קדושה, על שולחן העץ של הרב נרי'ה, שעליו כתב מחקריו ומאמריו וספריו, עדיין מפוזרים פתקים וספרים רבים. הרב נרי'ה בזיו פניו מתאמץ ומתחזק "וידעו... עליון על כל הארץ". זכרתי מאמר רבותינו "שכינה למראשותיו של חולה".

לאט לאט שקע הניגון, והבחורים נשתתקו. והנה ראשו של הרב מתרומם קלות, וקולו נשמע: "עליון..." והוא רומז לחזור ולנגן, והבחורים שרים שוב את הניגון, והפעם הוא נשמע יותר אמיץ, יותר שמח ומלא תקווה.

נשכחו ממני כל הסערות שבחוץ, ולנגד עיניי רק אור פניו של הרב נרי'ה כשהוא שר: "וידעו כי אתה הוא ה' שמך לבדך, עליון על כל הארץ". (הרב חיים סבתו)

 

קדושה אני מבקש

בליל ז' בכסלו חל יום פטירתו של הרב חרל"פ זצ"ל, שאבא ראה בו את מורו ורבו אחר פטירת הרב קוק זצ"ל. בעמדי ליד מיטת חוליו, והוא חלוש ביותר, הצעתי לו ללמוד מדברי הרב חרל"פ, כמנהגו ביום זה. הוא הנהן בראשו. לשאלתי מה ללמוד, השיב בלחש "על קדושת התורה". לא הכרתי מאמר זה. נטלתי לידי את ספרו של הרב חרל"פ "מי מרום" על פרקי אבות, והוא נפתח בדיוק במאמר שעניינו קדושת התורה וארץ ישראל. התחלתי לקרוא מתוך דבריו המרוממים של הרב חרל"פ. למשמע הדברים אבא מאוד התרגש, ולמרות רפיון כוחותיו התחיל לקרוא בקול גדול "קר לי, תחממו אותי בדברי תורה. קדשו אותי בדבר תורה ומצווה!" שאלתי אם להמשיך לקרוא, ואבא ענה להמשיך. המשכתי בדברי הרב חרל"פ על הגלות, ןאבא הגיב מיד: "תניחו את הגלות, תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה". המשכתי בקריאת המאמר בעניין קדושת התורה וארץ ישראל, ופתאום קרא אבא:

"תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון", והמשיך זועק:

"קדושה אני מבקש,

קודש קודשים אני מבקש.

תנו לי קדושת ארץ ישראל,

תנו לי קדושת אהבת ישראל",

ואז קרא בקול גדול כמה פעמים, ואנו אתו: 
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד",

סיים במילים "נתקדש כולנו", ונדם... (הרב פתחי'ה נרי'ה)

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • טקס 45 שנה לסיום מלחמת יום הכיפורים בישיבת בנ”ע נתיב מאיר

    טקס 45 שנה לסיום מלחמת יום הכיפורים בישיבת בנ"ע נתיב מאיר

    טקס אזכרה מיוחד לציון ארבעים וחמש שנה לסיום קרבות מלחמת יום הכיפורים התקיים בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר
    המשך לקריאה
  • ארי בין העולמות

    ארי בין העולמות

    ערב השקה של ספרו של פרופ' אביעד הכהן על הרב אריה בינה זצ"ל, מייסד וראש ישיבת נתיב מאיר, התקיים באחת הישיבות הגדולות והותיקות בירושלים.
    המשך לקריאה
  • הישגיים ארציים בתחום השח-מט לישיבות קרני שומרון

    הישגיים ארציים בתחום השח-מט לישיבות קרני שומרון

    תלמידי ישיבות בנ"ע השומרון והליכות עולם מקרני שומרון, יצאו לתחרות שחמט בעמק חפר עם קבוצת חטיבה וקבוצת התיכון וקטפו השיגים נכבדים.החטיבה זכתה במקום השני והתיכון במקום הרביעי
    המשך לקריאה