מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת עקב -הגשם, כמקשר בין האדם לבין הקב"ה

פרשת עקב -הגשם, כמקשר בין האדם לבין הקב”ה

פרשת עקב -הגשם, כמקשר בין האדם לבין הקב"ה

בתלמוד הבבלי, במס' ברכות דף ל"ג ע"א, מבאר רב יוסף, כי הסיבה לסידורה של הזכרת הגשמים בברכת תחיית המתים שבתפילת העמידה, נובעת מן העובדה, שהגשמים שקולים בחשיבותם לתחיית המתים, שהרי הם מביאים חיים לעולם, ובהעדר הגשמים – אין קיום ואין חיים בעולם.
למים בעולם ישנו, א"כ, תפקיד אמביוולנטי. מחד גיסא – מביאים הם חיים לעולם, אך מאידך גיסא, יכולים המים אף להטביע ולהשמיד את כל החיים על פני האדמה.
בספר דברים, פרק י"א פס' י' – י"ב, מבארת התורה, מהו ההבדל בין א"י לבין ארץ מצרים, ביחס לגשמים היורדים במקומות הללו.
"ארץ אשר ה' אלוקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה:
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים".
רש"י במקום מבאר, כי בפסוקים אלו, טמון היתרון המצוי בארץ ישראל, לעומת ארץ מצרים, בעניין המים והשימוש בהם בעבודת האדמה.
בארץ מצרים, זקוק האדם לעמל רב, כדי להשקות את אדמתו, וחרף העובדה, כי מקורם של המים במצרים בא מהנילוס, מקור שאיננו אכזב, צריך האדם לנדד את שנתו ולהביא מים למקומות הגבוהים, כיוון שלשם המים אינם מגיעים.
לעומת זאת, ארץ ישראל הינה ארץ מבורכת, ארץ שהקב"ה תמיד משגיח עליה, ארץ שתמיד שותה מן המטר והגשמים המבורכים, שה' ברוב טובו וחסדו שולח לה. אדם ישן במיטתו, והקב"ה שולח את הגשם לכל מקום, לפי הצורך, גבוה כנמוך.
הרמב"ן  מבאר פסוקים אלו באופן מעט שונה.
הוא מדגיש, כי ארץ ישראל הינה ארץ מאוד צמאה, ובניגוד לארץ מצרים, שם המים מצויים תמיד ואפשר להשקות בעזרתם את האדמה, בארץ ישראל, האדם תלוי בקב"ה. ברצונו – שולח הקב"ה גשם ומשקה את האדמה, וברצונו חלילה – עוצר את הגשמים.
בספרו 'האדרת והאמונה', טוען הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, כי שורש ההבדל בין רש"י לרמב"ן, בהסבר פסוקים אלו הוא, כי רש"י מדגיש את היתרון הטבעי שיש לארץ ישראל על פני ארץ מצרים. לעומתו, מדגיש הרמב"ן את היתרון שיש לארץ ישראל על פני ארץ מצרים, מן הבחינה המוסרית.
לדברי הרמב"ן, טוען הרב קלכהיים, לארץ ישראל אין שלמות טבעית, ואילו ההשלמה באה לה רק בעזרת מנגנון ההשגחה הפועל בעולם. עם ישראל איננו יכול לסמוך על מי הנילוס כמו המצרים. עם ישראל חייב לשמור על רמה מוסרית גבוהה, כדי לזכות לברכת הארץ ולגשמי ברכה.
יש לחקור ולבדוק, האם לפי דברי הרמב"ן, בביאורו לפסוקים אלו, קיים יתרון של א"י על פני מצרים או שמא זהו חיסרון? לכאורה, לפי הסברו של הרמב"ן, היתרון מצוי דווקא בארץ מצרים, שם הברכה והגשמים אינם תלויים ברמה מוסרית זו או אחרת. שם מצויים המים כל השנה, וחרף העובדה, שצריך אולי לעמול יותר, כדי להשקות את האדמה, הרי שאיננו דומה מי שפיתו בסלו (מים במצרים) למי שפיתו איננה בסלו (מים בארץ ישראל)?
כדי להבין מהו, בכל אופן, היתרון המצוי בארץ ישראל, אף לפי דברי הרמב"ן, נעבור למקור הבא.
בספר בראשית, פרק ב' פס' ד' – ה', מציינת התורה, כי עשב השדה עדיין לא צמח כיוון שהקב"ה לא המטיר גשם על הארץ, כיוון שהיה חסר האדם, שיעבוד את האדמה.
רש"י שם, עומד על סתירה לכאורה, מפסוקים המופיעים קודם לכן.
בספר בראשית, פרק א' פס' י"ב  כתוב, כי הקב"ה הלביש את הארץ בירק, עשבים ודשאים למיניהם. דברים אלה עומדים, לכאורה, בסתירה למקור הקודם, שם ראינו שכתוב, כי עשב השדה עדיין לא צמח? כיצד מסתדרים שני הפסוקים הללו יחד?
רש"י מיישב את הקושי וטוען, כי אכן, ביום השלישי, ברא הקב"ה את הדשאים והעשבים, אך עדיין לא הוציאם מן האדמה, אלא שעמדו הם על פתח הקרקע עד יום שישי, יום בריאת האדם. כיוון שנברא האדם והכיר בטובתם של גשמים, האמורים לרדת ולגדל את פרי האדמה, התפלל האדם על הגשמים וירדו והצמיחו את האילנות ואת פירות האדמה.
המהר"ל, בפירושו לתורה, מבאר את עומק דבריו של רש"י, ומסביר מהו הקשר בין תפילת האדם לבין ירידת הגשמים. רק האדם, המשלב בתוכו קודש וחול, גוף ונשמה, חומר ורוח, יכול להבין מהי מהות הגשמים, ומהו הצורך האמיתי שבהם לקיום העולם. רק האדם מבין, שבתפילה על הגשמים, מקשר הוא בין שמים וארץ, בין רוחניות לגשמיות, בין הגשם היורד משמים לבין האדמה הרווה את המים. האדם, בתפילתו על הגשמים, גם עומד על האיזון הנכון, שבין הדברים הרוחניים (הגשם היורד משמים) לבין האדמה (העולם הגשמי). לכן, מן הנמנע הוא, שירד גשם קודם לבריאתו של האדם.
נראה, כי הסברו של המהר"ל מתחבר לדברי הרמב"ן, שראינו לעיל.
אם עם ישראל מצוי ברמה מוסרית גבוהה – הקב"ה, ברוב טובו, מוריד גשמים, אך במצב של רמה מוסרית ירודה – אין גשמים. פעולת הורדת הגשמים, א"כ, מביאה לידי ביטוי את הקשר החיוני בין האדם לבין הקב"ה. תפילתו של האדם אל הקב"ה ובקשתו לגשמים, מבטאים את ההבנה של האדם, כי הברכה מגיעה מהקב"ה. האדם מבין את הקשר והאיזון הנכון בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי, ולכן הקב"ה מוריד את הגשמים, ובכך מקשר הוא בעצמו, בין השמים לבין הארץ.
זוהי בוודאי ברכה גדולה, המעידה על הקשר האמיץ בין הקב"ה לבין האדם. זהו גם, כנראה, היתרון הגדול שיש לארץ ישראל על פני מצרים, לפי הסברו של הרמב"ן. דרישת הקב"ה והשגחתו על הארץ ורצונו שעם ישראל ישמור על רמה מוסרית גבוהה, יוצרת את הקשר האמיתי והנכון בינו לבין האדם. "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה...". התורה מזכירה את שמו של הקב"ה בשתי הבחינות: דין ורחמים. רמה מוסרית גבוהה מובילה לחסד ורחמים ולהורדת גשמים ואילו רמה מוסרית נמוכה חלילה – מובילה למצב של דין – בצורת.
ללא התנאי של שמירה על רמה מוסרית גבוהה, הרי שאין שום קשר בין האדם לבין בוראו. כך המצב במצרים, שם הקב"ה, אמנם, נותן למצרים מים בעזרתו של הנילוס, אך מתנתק מהם לחלוטין. הקשר בין המצרי לבין בוראו הינו רופף. אין המצרי תלוי בקב"ה. הוא מקבל את המים בכל מקרה וללא תנאי. לעומתו, האדם מישראל, צריך לעמול ולשמור על רמה מוסרית מאוד גבוהה ועל קשר מאוד חזק עם הקב"ה כדי לזכות לברכת הגשמים. זוהי זכות גדולה שיש לאדם מישראל, היכול לשמור על קשר עמוק ושורשי בינו לבין הקב"ה.
יתכן, כי זו גם הסיבה שהתורה מזכירה את התלות בין הקב"ה לבין האדם בעין: "עיני ה' אלוקיך בה", שהרי המילה עין מזכירה את המילה מעיין – מים ("ותרד אל העין"). עניין זה, בא לידי ביטוי בצורה נפלאה, במס' דרך ארץ זוטא שם עומד שמואל הקטן על הדמיון, המילולי והענייני, בין גלגל עינו של האדם לבין המים בעוה"ז.
סימוכין לדברי הרמב"ן, על הזכות הגדולה שיש לאדם בתלות שלו בקב"ה ובכך שצריך הוא לעמול קשה, כדי לזכות להמשך הקשר הזה וטיפוחו ובקבלת השכר מהקב"ה, מצוי אולי בדברי הרמח"ל, בספרו "דעת תבונות". הרמח"ל עומד שם על הצורך של האדם לעמול, כדי לזכות בברכת ה' ומסביר, כי הקב"ה, ברוב טובו, ברא את האדם באופן שיצטרך לעמול קשה כדי לזכות בכל דבר שהוא, מכיוון שבהעדר עמל זה - ירגיש האדם בושה, כאילו מקבל הוא צדקה כל שהיא, בבחינת: "מאן דאכיל דלאו דיליה – בהית לאיסתכולי באפיה".
הקשר האמיתי, הנוצר בין האדם לבין הקב"ה, מצוי במחוייבות של האדם כלפי בוראו ובדברים שצריך האדם לעשות כדי לזכות בשכר. זוהי זכות גדולה, ולכן זהו היתרון הגדול, שיש לארץ ישראל בכך שהגשמים היורדים בה, תלויים בתפילותיהם ובמעשיהם של בני האדם כלפי הקב"ה.
זהו חסד גדול שניתן לאדם – להתפלל עבור קבלת הברכה מהקב"ה, ולעמול בשבילה.
דוגמא נוספת לכך, היא עונשו הגדול של הנחש, שנתקלל בכך שיאכל עפר כל ימי חייו. גם שם, לכאורה, לא ברור מהו העונש, שהרי זוהי ברכה גדולה, למצוא את האוכל בכל מקום שהוא, ולא להיות תלויים באף אחד? אלא שגם שם, העונש של הנחש הוא בכך שהקב"ה ניתק ממנו כל קשר וכל תלות. הנחש יכול למצוא את מזונו בכל מקום, איננו צריך לעמול בשבילו, להתפלל בשבילו, בבחינת לחם חסד, לחם בושה. זוהי קללה קשה ונוראה.

אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו – אשרינו, שזיכה אותנו הקב"ה במתנה הנפלאה של עבודת ה', השומרת על רמת המוסריות שלנו בעולם ומובילה אותנו לקשר מיטבי עם הקב"

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • שגרירים צעירים בישיבת בנ”ע רעננה

    שגרירים צעירים בישיבת בנ"ע רעננה

    כחלק מחינוך למעורבות חברתית וחיים של שליחות ותרומה, תלמידי ישיבת בני עקיבא רעננה מתנדבים מידי שבוע במספר בתי ספר יסודיים בסביבת הישיבה
    המשך לקריאה
  • אלופים!

    אלופים!

    ישיבת בני עקיבא נחלים קטפה את המקום הראשון באלפיון הישיבות בכושר גופני.
    המשך לקריאה
  • בורחים עם מדעים

    בורחים עם מדעים

    כיתה ט'4 באולפנית בני עקיבא ישורון, נבחרה לחקר מסוג אחר וחדשני.
    המשך לקריאה