ראשי תנ"ך רשימת המאמרים בתנ"ך

מגילת רות - מגילת החסד הקדמה
 

הקדמה - מגילת החסד

"אמר רב זעירא, מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא אסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב, טו).

והלומד תמה: וכי במגילות האחרות יש יותר הלכות של טומאה וטהרה, או יותר עניינים של אסור והיתר מזו של רות? שלש מחמש המגילות הן ספרי חכמה ואין בהן הלכות כלל[1]. אכן במגילת אסתר מופיעות הלכות אחדות אבל עניינן חג הפורים בלבד. מכל המגילות האחת והיחידה המשופעת בהלכות, היא מגילת רות. נכון שרבות מההלכות הללו עיקרן במידת החסד[2], אך במגילה מוזכרות במפורש ובמרומז גם מצוות שאינן קשורות לחסד וחלקן אף נלמדות מהמגילה[3]. מה בא איפוא רב זעירא ללמד? שמא יש לומר שרב זעירא מדגיש שאף שרק במגילה זו נזכרות הלכות רבות, עניין החסד הוא כל כך מהותי ומרכזי עד שהוא מאפיל על כל הדברים האחרים, וכאילו אינם אלא שרגא בטיהרא. למה נכתבה? [רק] "ללמדך שכרן של גומלי חסדים".

בדברים שלהלן נאיר פן אחד של חסד[4] השזור במגילתנו מראשה עד סופה, פן היצוק במשך חיי האומה מראשית ימי אבותיה ועד לתקומת ממלכתה, הרמוזה בשלהי המגילה.

א. בגידת אלימלך מול חסד אברהם

תחילה נתבונן בחמשת פסוקי הפתיחה במגילתנו, המתארים כיצד עזבו אלימלך ומשפחתו את הארץ בעקבות הרעב והשתקעו במואב[5]. אלימלך ובניו מתו "ותשאר האשה משני ילדיה ומאשה". חז"ל החמירו מאד בהעריכם את דמותו של אלימלך וצבעו את אישיותו בצבעים קודרים. את עזיבת הארץ תלו חז"ל במידת הקמצנות וחוסר החסד שהיתה טבועה בו: "תניא למה נענש אלימלך? לפי שכשבאו שני רעבון אמר, עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם. הה"ד וילך איש מבית לחם יהודה" (רות רבה א, ד)[6].

בניגוד למצוות התורה "פתח תפתח את ידך לו, ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים טו, ח-י) חושש אלימלך מפתוח פתחיו לאחיו, ועינו צרה ורעה בהם. וכך מסכם רש"י בפתיחת מגילתנו: "וילך איש - עשיר גדול היה ופרנס הדור. ויצא מארץ ישראל לחו"ל מפני צרות העין, שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו לכך נענש".

הדברים מקבלים משנה תוקף לפגם, כשאנו מעריכים התנהגות זו של אלימלך אל מול הציפיות והתקוות שתלו בו אחיו, הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני. במישור הכלכלי-גשמי נאמר: "ולמה נענש אלימלך ע"י שהפיל את לבן של ישראל עליהם. [משל] לבוליטין [=עשיר] שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה סבורים [=סומכים] עליו ואומרים, שאם יבואו שני בצורת הוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיוון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו בסדקי [=שוק של תבואה] וקופתה בידה...כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור וכשבאו שני רעב...עמד וברח לו מפניהם" (רות רבה א, ד).

תכונה זו של אלימלך לברוח מאחריות ומהנהגה, תקֵפה גם לגבי הפן הרוחני. "אלימלך היה שופט בשופטים ואנשים רבים תחת ידו, והיה רואה הצרה והרעה ולא היה מזהיר לחטאים לשוב ולא טרח עצמו בעסקי צבור"[7]. וביתר פHרוט: "ר' נחמיה פתח: 'כשועלים בחרבות נביאך ישראל היו' (יחזקאל יג, ד)' מה השועל הזה מצפה בחרבות, לכשיראה בני אדם לאיזה צד יהיה בורח; כך כשועלים בחרבות נביאיך, לא עליתם בפרצות כמשה. למי היה דומה משה רבינו? לרועה נאמן שנפלה גדר סמוך לחשיכה, עמד וגדרה משלש רוחותיה. נשתייר פרצה ולא היה לו שעה לגודרה ועמד הוא בתוך הפרצה. בא ארי - ועמד כנגדו, בא זאב - ועמד כנגדו. אבל אתם לא עמדתם בפרצה כמשה, שאילו עליתם בפרצות כמשה, הייתם יכולים לעמוד במלחמה ביום אף ה', 'שם האיש אלימלך' - כיון דאתת עקתה, אזלית לך ושבקת להון - וילך איש מבית לחם יהודה" (רות רבה פתיחה)[8]. וכך סיכם הזוהר: "מפני מה נענשו? אלימלך היה יכול לקום ולהגן על הדור כי צדיק היה, ובשעה שמתעוררים דינים הוא נדון תחילה"[9]. הוא שאמרנו שאלימלך הפיל את לבם של ישראל בתרתי: בלחם הגשמי שאליו נשאו פיהם, ולעלייה הרוחנית שלה נשאו את לבם. בשניהם נהג אלימלך מנהג שועלים וברח משדה המערכה בשעה שעיני כול נשואות אליו להושיעם.

על גישה מחמירה זו של חז"ל לאלימלך יש להקשות, לכאורה, מיחסם האוהד והמבין למעשה דומה שעשה אבי אומתנו, אברהם[10]. הפסוק המתאר את המקרה של אברהם מקביל, ולעתים משתמש באותן מילים המופיעות בספורו של אלימלך. וכך נאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית יב, י). וראה זה פלא, ירידת אברהם לא גררה מטר אש וגופרית על אשר ההין להפיל לבם של חסידיו שומעי לקחו, "את הנפש אשר עשו בחרן". לא רק שקטרוג אין כאן אלא בניין אב ולימוד לדורות יש כאן: "תנו רבנן רעב בעיר פזר רגליך שנאמר 'ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה'..." (בבא קמא ס ע"ב)[11].

ולא זו בלבד, אלא אף זו. ירידת אברהם מהארץ נתפסת בעיני חז"ל כניסיון קשה שאברהם עמד בו "'ויהי רעב בארץ' ר' פנחס בשם ר' חנין דצפורין פתח, 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה'...כיוון שיצא, קפץ עליו רעבון ולא קרא תיגר ולא הקפיד[12] אלא 'וירד אברהם מצרימה לגור שם'" (בראשית רבה מ, ב) "...הניסיון הרביעי: מיום שנבראו שמים וארץ לא בא רעב אלא בימי אברהם ולא בכל הארצות אלא בארץ כנען בלבד לנסותו ולהורידו למצרים" (פרקי דר"א פכ"ה)[13]. כיצד הופך מעשה אחד פניו לכאן ולכאן, מעליותא לאברהם וגריעותא לאלימלך? כלום משוא פנים יש בדבר? והרי הפסוק במגילת רות חף מכל אשמה ביחס לאלימלך, אין בו לא עשירות מופרזת ולא בגידה, לא קמצנות ולא הפלת לבבות - מהיכן ראו חז"ל את כל אלו באלימלך, מה שלא ראו בפסוקים הדומים בפרשת אברהם? גם אם רגילים אנו לדון זכאים לכף זכות, וחייבים לכף חובה[14] מידת הדין הרי "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו) והחובה הראשונית באלימלך מהיכן יצתה, כאשר בפסוקים עצמם אין לה זכר?

עיון השוואתי מדקדק בתאור הרעב של אברהם ואלימלך יבהיר מדוע דנו אותם חז"ל בצורה שונה כל כך. עיון זה יוכיח שהפסוקים והמקרים דומים הם רק לכאורה, אך המציאות רב המבדיל מהמשותף. בקמטי הבעות שונות מקפל המקרא את התהום העמוקה שבין צדקת אברהם לבגידת אלימלך, ואלה ההבדלים:

(א) תיאור הרעב. הביטוי הדומה "ויהי רעב בארץ" המופיע בשני המקרים - מטעה, שהרי ברעב של אברהם מתאר המקרא את חומרת הרעב "כי כבד הרעב בארץ", ומכלל העדרו של ביטוי מקביל בסיפור אלימלך, אתה שומע שכאן היה רעב שאפשר לחיות עמו. מצוות יישוב ארץ ישראל אינה כלולה כידוע בין המצוות שנאמר בהן "ייהרג ואל יעבור", ובמצב של פיקוח נפש ודאי, מותר לעזוב את הארץ; אבל כאשר ישנו רעב מצוי - נשארים בארץ וממעטים באכילה! כך למדנו: "ת"ר אין יוצאין מהארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע. אמר ר' שמעון אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא" (בבא בתרא צא, ע"א). וכן פסק הרמב"ם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ - לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה [וחוזר], אבל לשכון בחו"ל אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חיטין בשני דינרים...(הל' מלכים ה, ט)[15].

ועוד, ביציאה מהארץ בניגוד להלכה, תולה הגמרא את מותם של אלימלך ובניו: "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ. מאי 'הזאת נעמי'? א"ר יצחק חזיתם נעמי שיצאה מארץ לחו"ל מה עלתה לה?" (בבא בתרא שם), ברם אברהם לא נענש על עוזבו את הארץ, כי הכתוב מנמק את הירידה במצב הנורא "כי כבד הרעב בארץ". הבדל בולט זה מפריד ומבדיל בין שני האישים ובין שני הסיפורים לרע ולטוב!

(ב) תאור העזיבה. המקרא משתמש בשני פעלים שונים לתיאור המעשה של עזיבת הארץ: אצל אברם נאמר "וירד אברהם", ואילו אצל אלימלך נאמר "וילך איש" השימוש בפועל "הלך" הוא רגיל וסביר, אך השימוש בפועל "ירד" הוא מיוחד במינו וטעון משא נכבד של תכנים. הפועל הזה מופיע 17 פעמים בספר בראשית בהקשר להליכה למצרים ובפרוש דעת מקרא כתב: "מכיוון שארצות מצרים הנושבות הן נמוכות מארץ כנען נופלת ביציאה מזו לשון ירידה...ביציאה לארצות אחרות כגון ארם נהריים נוקט הכתוב לשון הליכה" (בראשית י, ב). טופחים על פני פירוש זה וסותרים אותו הפסוקים הבאים: "חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שם" (ירמיהו טז, טו) והנאמר ע"י כורש לכל בני ממלכתו "מי בכם מכל עמו, ה' אלוהיו עמו, ויעל" (דהי"ב לו, כג)[16].

ברור שהמקרא מתייחס לארץ ישראל במושגים על-גיאוגרפיים, ולכן כניסה אליה היא תמיד עליה, ויציאה ממנה היא לעולם ירידה[17]. כך הגדירו חז"ל "הכל מעלין לארץ ישראל" (כתובות ק ע"ב) "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" (זבחים נד, ע"ב). ה"כל" כולל גם את תושבי הרי ההימליה שהיורד מהם לשכון בארץ ישראל מקבל תעודת עולה, ו"כל הארצות" כולל גם את הרי האלפים שכל העוזב את הארץ לשכון בהם נקרא יורד. יהודי שנאלץ לעזוב את הארץ, אף שבידו היתר הלכתי, חייב להרגיש ירוד, במצב לא טבעי[18]. כך אכן הרגיש אברהם "וירד אברהם". אבל אלימלך אינו חש בירידה, הוא עוזב מקום אחד והולך למקום אחר, ואינו מרגיש שום חיסרון או ירידה; אין תוספת ערכיות וקדושה לבית לחם על פני שרי מואב. "וילך איש".

ההבדל בין שני הפעלים ניכר ברבות הימים ובנקוף השנים. מי שיורד שואף לעלות, ולכן סמוך לירידת אברהם נאמר "ויעל אברם ממצרים" (בראשית יג, א). אבל הליכת אלימלך הולידה תוצאות אחרות לגמרי. כיוון שלהליכה זו לא התלוותה הרגשת צער, ההמשך צפוי: "ויבואו שדי מואב ויהיו שם...וישאו להם נשים מואביות...וישבו שם כעשר שנים"[19] (רות א, ב-ד), ירידה לצורך עלייה מכאן, והליכה צורך השתקעות בנכר מכאן.

(ג) מי ומי ההולכים. המקרא אינו מפרט את שמות או מספר היורדים שנלוו לאברהם, מסיפור המעשה ברור ששרה נלוותה עמו, ויש להניח שכל מי שנסמך על אברהם, הנפש שעשו בחרן[20], עבדים ושפחות וכיו"ב ירדו עמו, פעמיים מדגיש המקרא שאברהם לא הניח או הזניח איש ברעב של כנען דווקא בתאור העליה בחזרה, "ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו" (בראשית יב, כ), "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו" (בראשית יג, א). בהליכת אלימלך בא במקרא תאור מפורט המצמצם את העוזבים לכדי התא המשפחתי הקטן של אלימלך: "הוא ואשתו ושני בניו" כאשר בפסוק הבא מודגשים שמות בני המשפחה ובעצם המקרא חוזר שוב על העובדה שאלימלך הפקיר לא רק את אנשי בית לחם שכניו אלא אף את בני משפחתו הקרובה.

בגידה זו בולטת לאור שתי הערות המתייחסות ליחס שבין הפסוק הראשון והשני במגילתנו, ראשית נשים לב שהמקרא מפרט מאד את מקומה של משפחת אלימלך. "בית לחם" - מובן, אבל לשם מה בא הזהוי השבטי המדויק "יהודה", האם בכל פעם שהמקרא מזכיר שם עיר הוא מציין בנחלת איזה שבט מדובר? [21]ואם יש נפשך לומר שהדגש יהודה בא לאפוקי מבית לחם הגלילית, מדוע אין הוא מופיע ברוב ההופעות של השם בית לחם במקרא?[22] וביותר קשה מדוע טורח המקרא לחזור ולציין את שם העיר במלואה בפסוק ב' אחרי שלמדנו את הפרוט בפסוק א'?

יש לשער שהמקרא רוצה להטמיע בנו את ההרגשה שאנשי בית לחם הם כולם אחים בני משפחה אחת. ידוע לכל שהארץ נתחלקה לשבטים. פחות ידוע שבתוך השבט היתה חלוקה פנמית לבתי אב ומסתבר שכל תושבי בית לחם הם קרובי משפחה. וכך ההדגש הכפולה "יהודה" באה להזכיר לנו שאנשי בית לחם אינם זרים זה לזה. שם העיר מוסיף גם הוא להרגשת השיתוף האחוה והעירבוב. המקום הוא "בית" והמקום הוא "לחם" כגודל הקירבה והצפיה לעזרה ההדדית כן גודל נפילת הלב מבגידת האחד והמיוחד שבעם.

זה וגם זה. מבחינה ספרותית פתיחת המגילה מוזרה עד מאוד, במקום הפתיחה הרגילה המציגה ומתארת את הנושא דהיינו את הנפשות הפועלות ורק אח"כ מספרת את הספור[23] כאן נפתחת המגילה בספור שלם מבלי שנדע במי מדובר, ורק בפסוק ב' כביכול "יזכר" המספר שההתרחשות שהובאה בפסוק א, מתייחסת לאלימלך...ולנעמי וכו'[24]. שמא רוצה המקרא להגניב בלבנו מחשבה שבפסוק א' מתוארת פעילות חשאית, סודית שמתביישים בה ומסתירים אותה. אלימלך ומשפחתו נמלטו בחשאי מפני בושת המעשה, רק "למחרת" מתברר שהעוזבים הם אלימלך, אשתו ושני בניו.

שמא גם לזה מכוונים דברי המדרש: "וילך איש - גרדום[25] אלא בא וראה כמה חובב הקב"ה ביאתה של ארץ ישראל יותר מיציאתה, להלן כתיב סוסיהם ופרדיהם וגמליהם, ברם הכא כתיב וילך איש - גרדום!" (רות רבה א, ה).

ודרשה דומה בזוהר: "כיוון שראה אלימלך שהדין בא לעולם מיד ברח להסתלק מן הדין, 'וילך איש' - סתם, רצה להחביא ולהסתיר את עצמו שלא יכירו בו, עמדה מידת הדין והזכירתו ושם האיש אלימלך"[26]. ומכאן שבהליכתו הפיל את לבן של ישראל".

ד. יעד ההגירה: אם יש מי שעדיין ליבו נוקפו שמא החמירו חז"ל עם אלימלך יותר מכפי דינו יבוא ההבדל הרביעי ויכריע את הכף לחובה בלא ערעור והרהור. אברם ירד למצרים, אלימלך הלך למואב, ירידה למצרים בזמן רעב היתה בזמן העתיק פתרון מובן פשוט וכמעט בלעדי למצוקת הרעב. גם המקרא, גם ספרי ההסטוריה וגם ההגיון, מוליכים את סובלי הרעב למקום מים ותבואה לרוב. לא לחינם קמו האימפריות הראשונות בערש האנושות על מקורות מים. מצרים בדרום על הנילוס, ובבל ואשור בצפון על גדות הפרת והחדקל. ארץ ישראל נשארה קרחה מכאן ומכאן, ואת תאותה והכרח שלה לגשם ביטאו עובדי האליל שבה בשמו של האלוה הנפוץ - הבעל![27] אמנם התורה מסתכלת על חסרון זה בעיניים מלאות יתרון של בקשת קרבת ה'. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יציאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה..." (דברים יא, י-יב)[28]. אבל גם בתורה מרובות הירידות מהארץ למצרים בשנות רעב, ולא רק מארץ כנען, "וכל הארץ [=העולם] באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ" (בראשית מא, נז).

בהנגדה לנאמר כאן, עולה השאלה מה יש לאלימלך לחפש במואב? אם היה רעב בבית לחם סביר מאד להניח שלא היה מה לאכול גם במואב. כמות המשקעים המרוה את שדות בית לחם כפולה ומכופלת מזו היורדת על שדות מואב[29] מבחינה דתית חברתית עמון ומואב הן האומות היחידות שאסורות לבא בקהלנו "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כג, ד)[30], לשם מה הולך אלימלך דווקא לשנואי נפש אומתנו?

ב. ישראל ומואב - חסד ואנטי חסד

שאלה זו תוביל אותנו אל מחוזות החסד הנסתרים והנעלמים שבמגילת רות, אליהם נגיע לאחר שנעמוד על ההבדל התהומי שבין ישראל למואב. הבדל זה נעוץ בשחר הימים של האומות ונובע ישירות מתכונות אבות האומות- אברהם ולוט. כידוע המידה המיוחדת לאברהם אבי האומה הישראלית היא החסד "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז, כ). התורה מאריכה לספר בחסד של אברהם ובמיוחד במידת הכנסת האורחים שהיתה שיא השיאים בכתר חסדו. חסדו של אברהם בא לידי ביטוי גם, ואולי בעיקר, כלפי שונאי ומתנגדיו - אדם ועיר. האדם הוא לוט שבגד בדודו מיטיבו[31] נפרד ממנו ועורק למחנה האויב, לעיר סדום. עיר זו חרתה על דגלה את התכונה המנוגדת לזו של אברהם, וגם כאן שיא האנטי - חסד היה בהכנסת אורחים[32]. וראה זה חסד, בשעת צרה לא מהסס אברהם ומגן על מתנגדיו שונאי דרכו, המפריעים לו בהפצת שם ה' בעולם. כך בויכוח הכמעט חצוף[33] עם הקב"ה אולי ימצאון צדיקים להציל את עיר הרשע, וכך בצאתו להלחם לשחרר את שבויי סדום וביניהם לוט. מתוך עשרות מאמרי חז"ל בענין חסד אברהם נצטט רק את זה: "אמרה מידת החסד: כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי"[34].

התכונות הללו הועברו בתורשה גנטית לזרע זרעם של האבות. "מעשה אבות סימן לבנים" אינו רק ציון טכני לעובדה שההסטוריה חוזרת על עצמה. בהיגד זה טמונה עצמת ההשפעה של אבי האומה על אומתו לדורות עולם, באשר הוא יוצר ומקנה לה את התכונות והערכים המאפיינים אותה במשך ימי חייה. כך יוצר אברהם איש החסד אומה שנאמר עליה: "ג' סימנין יש באומה זו רחמנין ובישנין וגומלי חסדים" (ילקוט שמעוני, ראה תתפט). ואברהם הוא האחראי למידות אלו: "כי ידעתיו [=אהבתיו] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט). וכך גם לרעה מוליד הצרוף של לוט וסדום אומה מעוותת ושמה מואב, אשר נאמר עליה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל עד עולם, על דבר אשר לא קדמו אותם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כג, ד-ה). אף על מצרים, ממררת חיינו ומקפחתן[35] נאמר "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (שם שם ח-ט). רק עמון ומואב מרוחקים מכל וכל מובא בקהל[36], כי רק הם מתנגדים במהותם לתכונה המהותית של עם ישראל. לעולם אין אנטי חסד מתערב בחסד, ואין אומה שחסירה כל כך מידת הכרת הטוב[37] יכולה להתמזג עם אומה שכל כולה זועקת הכרת הטוב[38].

מה מחפש איפוא אלימלך במואב? ייתכן שכאן נעצו חז"ל את יתד הביקורת על אלימלך. האדם שהשיל מעל עצמו, את סימן ההיכר המובהק של היהודי הלא הוא לבוש החסד, לא מצא טוב מללכת ולהתחבר עם אומה שסימן ההיכר שלה הוא חוסר החסד וההתנגדות לו. אלימלך הבין שחברה בריאה ונורמלית היתה מקיאה אותו מקרבה כשהייתה מתוודעת לעברו, ויחסו לחברה ביהודה. אבל כשאלימלך הולך למואב מקבלים אותו בזרועות פתוחות. תוך זמן קצר הוא זוכה להיות מחותן בבית המלוכה במואב[39], ומן הסתם הפך לסמל ודוגמא למואבים כיצד אמור מואבי להתנהג. אולי אף זכה ל'פרס מואב' על מפעל חיים והנחלת מורשת מואב לדורות הבאים.

המגילה נפתחת איפוא בספור על יהודי שהתכחש לאומתו ועוזב אותה כדי לצרף את שנאת החסד שלו לשנאת החסד של מארחיו המואבים. כידוע ההמשך המפתיע מתאר כיצד חוזר החסד האבוד לעם ישראל, דווקא על ידי בת העם שהוא אנטי חסד. כך מתברר שהליכתו של אלימלך למואב בבחירה חופשית שנושאה אנטי חסד, "מנוצלת" ע"י הקב"ה למהלך הפוך, אשר אמור להחזיר את עטרת החסד ליושנה בישראל. על חסדה המופלג של רות נעמוד במאמרים מיוחדים[40]. כאן רק נציין שחסד זה הוא אחד מאבני היסוד הבסיסיים של המגילה כולה, הן לפי פשוטם של מקראות והן לפי המהלכים העמוקים של הרבדים הנסתרים המדרשיים והקבליים שבמגילה.

וכאן שואל הלומד: מהיכן לה לרות אותה טובה מופלגת ותכונת חסד שלא מעלמא הדין, הרי לכאורה ישותה טבועה מלידתה בתכונת האנטי חסד הזורמת בעורקי כל מואבי ומואביה מאז ימי סדום ולוט. בכוון ההפוך אפשר להבין שאלימלך שטבועה בו תכונת החסד מתעלם ממנה, ובוחר שלא ליישם אותה ולנהוג על פיה, אבל מי שאין בו תכונה פלונית, כיצד מתעלה הוא בה ומצטיין בהנהגתה?[41] וכי מי שבא מארצות החום ילמד את תושבי הקוטב כיצד נוהגים בקרה?? הרי בדיוק בגלל הניגודיות התהומית הזו גזרה תורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" וכיצד תורה מואביה זו תורת חסד לעם שעיקרו חסד?

כדי להשיב על שאלה זו חובה עלינו לפרוס טפח מיריעה רחבה במסכת המידות ולהסביר את המושג "חסד דטומאה". בתמצית נאמר "מידה במידה", ופרוש התמצית הוא שכל מידה ראויה ראוי לה שתהיה במידה ולא תמשך אל עבר הקיצוניות המופלגת, שאז כבר אבדה את מידתה לשבח, ויש בה טעם לפגם. הן כך הורנו הרמב"ם "הפעולות אשר הן טובות הן הפעולות השוות הממוצעות בין שני קצוות..." (פ"ד משמונה פרקים). גם מידת החסד לא יצאה מהכלל, והפרזה בה אינה תוספת שבח אלא איסור: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות סז ע"ב) והסביר הרב דסלר: "מי ששורש שאיפתו בחסד...יתכן ששאיפתו המופרזת להתחסד תביאהו שיפזר ממונו יותר מיכולתו, ואם אין לו, גם ילוה ממון מאחרים ויפזרנו עוד, וסופו שהחסד יביאהו לגרום הפסד לאחרים"[42].

ביטוי נוסף לחסד הקיצוני, החסד הטמא, הוא בגילוי עריות: "ואיש אשר יקח את אחותו...וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא..." מה עניין "חסד" אצל עריות?[43] הרב דסלר פירש: "כי עניין פריה ורביה כשלעצמו הוא חסד גדול, כי על ידו משפיע האדם טובה לעולם, אבל כשיוצא חוץ לסדר הקבוע לו מאת הבורא יתברך ונעשה לשם סיפוק תאוה גרידא, או בעבירה ח"ו, הרי גדרו חסד שבטומאה". ובלשוננו נוסיף: חסד הוא אהבה שפרושה נתינה והתחברות, ראוי לאדם שידע שגם לאהבה יש גבולות וגם לנתינה והתחברות יש קצה וסוף. אהבה כן. אך לא עם כל מי שרוצים, ולא כל אימת שרוצים ולא איך שרוצים, וכיוצא באלו גדרים וסייגים. אש מחממת בונה ומועילה כאשר האדם שולט בה, משפרצה האש כל רסן, היא שורפת ומכלה[44].

ייתכן שחסד טהור קשור בחסד טמא. מי שמפנה את נקודת החסד שבו לאפיק נכון שבין אדם לחבירו גדור הוא מעריות ומפריצות, ומי שגדר עצמו מחסד אמיתי של נתינה לזולת, פורצת נקודת החסד שלו באפיק הטומאה של גילוי עריות. ולפי זה דברי חז"ל: "ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט, ע"א) מציינים שתי פנים של אותה מטבע ותכונה, כי מי שיש בו ביישנות שהיא צניעות יש בו ממילא גם גמילות חסד, וכך גם להיפך.

ולכך אברהם שהוא שיא גמילות החסד מעוטר בצניעות מופלגת, עד שבגיל מבוגר מאוד אומר הוא לשרה אשתו "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא) "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם" (רש"י). ושני ההפכים בסדום בלוט ובמואב לא רק חוסר חסד כפי שראינו לעיל אלא גם ריבוי של "חסד הוא" חסד של טומאה של גילוי עריות. כך עוטרים אנשי סדום על בית לוט בדרישה "איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם" (בראשית יט, ו) - "במשכב זכור" (רש"י). לוט מצידו מציע תמורה שפילה ונבזית "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם" (שם, שם ח), ולאחר חורבן סדום בא הספור הידוע של לוט ובנותיו שתוצאותיו שני ממזרים מואב ובן עמי. על מואב נאמר "זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא" (רש"י בראשית יט, לז) אין כל בושה במעשה המביש.

כל כך טבוע הטבע הטמא הזה במואב שאף לאחרי דורי דורות חוזר ונעור פגם גילוי העריות בבנות מואב "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה, א) ע"י עצת בלעם כדאיתא בחלק (רש"י) "ותקראנה לעם - תניא ר' אליעזר אומר ערומות פגעו בהם ור' יהושע אומר שנעשו כולם בעלי קרים" (סנהדרין קו, ע"א). חוסר החסד בנתינת הלחם והמים גורם וגורר "חסד הוא" של עריות.

ומכאן תשובה לשאלה בעניינה של רות, לא נכונה ההנחה שביסוד השאלה שבמואב אין חסד כלל, ומנין החסד אצל רות? יש למואב חסד, רק שאצלם בא החסד בסיטרא אחרא בצד טומאתו, "בחסד הוא" של עריות. גדולתה של רות שבשעה קשה לעם ישראל, שעה שבה גלה החסד עם גלות מנהיג האומה, קמה רות הופכת את חסד טומאת מואב, לחסד טהרה ישראליים ומביאה אותו עימה משדות מואב לשדות בית לחם. מהלך כזה יכול להעשות רק על ידי אשה יוצאת דופן בצניעותה ובטהרתה כמו שאכן היתה רות כפי שנוכיח אי"ה במקומו[45]. אלימלך לא שיער שבעריקתו למואב הוא משמש כלי ביד ההשגחה, ובנגוד גמור לכוונתו למעט חסד מישראל, דווקא מרבה חסד ממקור האנטי חסד[46].

ג. "עזות דקדושה" במלכות ישראל

לשם מה "צריך" הקב"ה לסבב סיבובים כאלו? מה בא ה"מגיד מראשית אחרית" ללמדנו ב"אחרית", שמגילת רות היא ראשיתה? בדרכנו להבנת המשמעות העמוקה של מושג ה"חסד" שבמגילה נתעכב להסביר את המושגים "עזות דטומאה" ו"עזות דקדושה" הנובעים ממידת החסד כפי שנתבארה לעיל.

אם נתבונן בשתי תכונות ה"חסד" של סדום ומואב - ה"אנטי חסד" בין אדם לחבירו, וה"חסד הוא" שבינו לבינה, נבחין במכנה משותף בולט לעין, והוא החוצפה והעזות. מסתבר שלא הסדומאים המציאו את חוסר החסד ואת צרות העין, אבל הספור של "מיטת סדום" או סירוב לתת מלח לאורח, אינו סתם חוסר חסד, אלא עזות של חוסר חסד. כמו כן קרוב לודאי שלוט ובנותיו לא היו ראשוני מגלי העריות בעולם, אבל הם היו בהחלט הראשונים שלא התביישו בכך, אלא אדרבה התפארו והנציחו את המעשה המחפיר בשם הילד "מואב - מאב".

עזות זו נרשמה בגֶנִים ההסטוריים של האומה המואבית, ועברה מדור מואבי למשנהו. כשאבי עם ישראל הציל את אבי המואבים ואפשר את קיום האומה מבקש מים בעברם בדרך, הסירוב אינו רק חוסר חסד אלא חוצפה ועזות. זנות במלחמה היא כנראה עניין צפוי אשר על כן צוותה תורה "והיה מחניך קדוש" ובדיעבד התירה אשת יפת תואר, אבל שבת מלך תתייצב בראש מערכת משומנת של נשים, המשתמשות בגילוי העריות ככלי נשק להבסת עם ישראל - זוהי פריצת כל המוסכמות, דהיינו עזות![47] ולכן מצאנו את הנביא מגדיר: "שמענו גאון מואב גא מאד" (ישעיהו טז, ו) כנגד עם ישראל שהם ביישנים מתייצבים המואבים שהם בעלי עזות!

מותר לציין שתכונת העזות הוא בדרך כלל תכונה שלילית. ואם על גאה רגיל אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה, ע"א) על עז פנים עאכ"ו. וכך קבעה המשנה "עז פנים לגהינום" (אבות ה, כ) אכן כשם שאמרנו ב"מידות הטובות" שהן חייבות להיות במידה, שאם לא כן תהפכנה לרעה, כך ב"מידות הרעות" הן רעות ב"מידה" ויש גם להן הייכי תימצי להפוך עורן ולההיפך למידות טובות ומועילות. כך לעיתים יש להשתמש גם בגאוה לצורך עבודת ה'. לשבחו של יהושפט נאמר: "ויגבה ליבו בדרכי ה'..." (דהי"ב יז, ו)[48]. והגמרא אומרת על מידת הגאוה: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה ה, ע"א)[49]. כנגד "עז פנים לגהינום" מצוה המשנה "הוי עז כנמר" (אבות ה, כד) והרמ"א העיר בפתח השו"ע "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת" (שו"ע או"ח א, א).

בעיקר נחוצה מידת העזות כמידה עיקבית רציפה והכרחית למלך בישראל. מלכות פרושה שררה דין תקיפות ומשפט. "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ב) ועל ה' נאמר "ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג, א). אמנם התורה מאזנת את כוחות גאוותו של המלך בסדרת צווים שתכליתן היא "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ) ובזהר נאמר על ספירת מלכות "כי היא הבחינה האחרונה מעשר ספירות והיא בחינת סיהרא (=ירח) דלית ליה מגרמיה כלום" מלך ר"ת מדגרמיה לית כלום[50]. בכל זאת מלך חייב שתהיה בו עזות שאם לא כן בטלה מלכותו "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (כתובות יז, ע"א).

אבל מהיכן תמצא עזות בעם שכל פרטיו הם ביישנים? וכיצד אם כן תמצא מלוכה בישראל? כיצד יקום יהודי אחד יטול מקל ויכה על קדקד אחיו, ויהיה רק הוא "דָבָּר הדור"[51] ואין בלתו? אם רוצים מלוכה יהודית חייבים ל"יבא" את העזות המלכותית ממקור חיצוני, למהול את דם משפחת המלוכה הצנועה והביישנית בדם של עזות מלכות גאוותנית. הפרוש המעשי של התמהיל הזה הוא השידוך המואבי של משפחת המלוכה בישראל. וכך מביא האדמו"ר רבי שמואל מסוכצ'וב בשם זקנו האדמו"ר מקוצק: "דעניין המלוכה לא היה נמצא בישראל והיו צריכים ליקח זאת מעמון ומואב, והפירוש פשוט כי כאשר כל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שישתרר אחד על חבירו...ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב משום דקליפת מואב - גאות...ועל כן היתה נפש דוד טמועה בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא עניין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה, להתנשא ולהשתרר לשם שמים"[52].

השליחה שנבחרה ע"י ההשגחה ליבא את העזות הזו למלכות ישראל היא רות המואביה. כדי שתוכל להמיר את עזות הטומאה של מלכות מואב בעזות דקדושה של מלכות ישראל חייבת הייתה רות לתקן את חטאי מואב ולהיות מושלמת הן בחסד אמיתי בין אדם לחבירו[53] והן בצניעות מופלגת ובטהרה אמיתית, ואכן כך היתה רות, ומשום אריכות הדברים והסתעפותם נקדיש לכך מאמרים נפרדים.

"ושם האיש אלימלך - רבי מאיר היה דורש שמות: אלימלך - שהיה אומר אלי תבא מלכות" (רות רבא ב, ה) עכשיו מבינים אנו איך כל מהלך המגילה הוא מהלך של חסד. אלימלך נוטש את מידת החסד והולך אל עם שאין בו חסד, ומשם בא החסד לעם ישראל באמצעות רות. אך עם החסד הזה מגיעה גם העזות, אבן היסוד במלכות ישראל המאזנת בין שפלות וענוה לבין עזות וגאוה בחסד אמיתי של מלכות נצח.

 



[1] כידוע "שיר השירים" היא מגילת האהבה בין ה' לעמו, "קהלת" מעלה הרהורי מחשבות על מהותו של העולם ו"איכה" מכילה קובץ קינות על חורבן הבית, בשלושתן אין הלכות!

[2] פרק ב' מתאר את יחסו הנפלא של בועז לרות הנובע ממצוות מתנות עניים, אהבת הגר, צדקה בממון ופיוס העני בדברים. בפרק ד' מוזכרות מצוות גאולת שדה וייבום - כולן מצוות של חסד.

[3] מחילופי הדברים שבין נעמי לרות למדה הגמרא הלכות גרות (יבמות מז, ע"ב) והלכות הקשורות בתשמיש המטה (רות רבה ב, יז). מסוף פרק א' למדנו שאין לעזוב את ארץ ישראל ללא סיבה מכרעת (בבא בתרא צא, ע"א). מפרק ב' למדו שיהא אדם שואל שלום חברו בשם [ואינו חושש להוצאת שם שמים לבטלה] (רות רבה ד, ז), בפרק ד' למד רב נחמן שברכת חתנים בעשרה ורב אבהו למד הלכות חיתון של מואבי ומואביה (כתובות ז, ע"ב). כמו כן למדו הלכות קניינים (בבא מציעא מז, ע"א).

[4] פנים אחרים של חסד בדמויות המגילה ואירועים שונים שבה, ידונו אי"ה במאמרים הבאים.

[5] פסוק ו' "ותקם היא וכלותיה" הוא הפסוק המתחיל את עלילת המגילה, חמשת הפסוקים הראשונים הם הרקע לעלילה, ומתארים תקופה של עשר שנים שקדמה לה.

[6] בתורה תמימה אות כא מובא: "וכתב הרד"ל דאפשר דדריש וילך מבית לחם יהודה - שהלך כדי שלא יתן מביתו לחם ליהודה, ויש לרמז זה בפסקי הטעמים שהמלה לחם היא דבוקה בטעם למלה יהודה ולא להמלה מבית כמו בפסוק ג' ובכל מקום בית לחם" [=בכל מקום בית לחם מנותק מיהודה אבל כאן הכל מחובר].

[7] תנחומא שמיני ט' מובא באישי התנ"ך עמ' 10.

[8] תרגום המשפט האחרון: "כיוון שבאה צרה, הלכת לך ועזבת [הפקרת] אותם", וביאר הרב ליפוביץ: "בשביל כתר מלוכה צריכים ראש ארי ולא ראש שועל, הארי הולך לפני המחנה וסולל את הדרך, ואילו השועל מפזל לצדדין ותר לו דרך לברוח ממקום הסכנה". (נחלת יוסף עמ' לב) מנהיג אמיתי נחון ב"ראש גדול" והוא אינו מחפש תרוצים לכשלונות.

[9] זהר חדש עמ' עח. מובא באישי התנ"ך עמ' 10.

[10] על השווה והשונה בין אלימלך לאברהם עמד הרב בכרך בספרו 'אמה של מלכות' עמ' 14.

[11] כמקובל אנו מקשים מחז"ל על חז"ל, למרות שאין המדובר באותם חכמים, שכן כאשר ניתן לישב דעות סותרות בחז"ל עדיף לא להרבות מחלוקות.

[12] אל נשכח שאברהם בא מארץ שופעת מים "ארם נהרים" על גדות הפרת והחדקל, והרעב היה רק בארץ המובטחת.

[13] בתורה שלמה (בראשית פרק יב, אות קלד) מביא הרב כשר גירסאות שזה היה הנסיון השני.

[14] המצוה לדון לכף זכות תלויה בדרגתו של הנדון. אדם צדיק חייבים לדונו תמיד לכף זכות, אדם בינוני רק במקרים בינוניים, ואדם רשע יש לדונו תמיד לכף חובה. (שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריח; פרוש המשניות לרמב"ם אבות א, ו; חפץ חיים הלכות לשון הרע, כלל ג אות ז, כלל ו אות ז).

[15] בהקשר לכך שמעתי סיפור המיוחס להראי"ה קוק: יום אחד בא לפניו יהודי שמפאת מצבו הכלכלי ביקש היתר לרדת לחו"ל, שמע הרב את הפרטים והתיר לו. אחר זמן בא יהודי אחר בבקשה זהה, הרב אסר עליו. למחאתו על האפליה כביכול, הסביר הרב: בסוכות בשעת אמירת ההלל נוהגים על פי ההלכה לנענע את ארבעת המינים ב"אנא ה' הושיעה נא", ואילו ב"אנא ה' הצליחה נא" - עומדים דום. מדוע? כאשר מגיעים מים עד נפש והיהודי זועק 'אנא ה' הושיעה נא' ראוי לפנות ולצאת לארבע רוחות השמים כדי להשיג את התשועה. אבל כאשר המצב אינו נורא כל כך, אין צורך בישועה, ומבקשים רק תוספת הצלחה - זו אינה סיבה לעזוב את הארץ לאחת מרוחות השמים, ונשאר האדם על עומדו בארץ הקודש.

[16] זה הפסוק האחרון בתנ"ך. ומעניין שהתנ"ך פותח בשבח הקשר של העם והארץ "בראשית - מה טעם פתח בבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (רש"י בראשית א, א). ומסיים בקריאה לעם לעלות לארץ קודשו.

[17] הדברים נכונים כמובן גם בעברית של היום. "עולה" ו"יורד" הם ביטויים מקובלים למי שבא או עוזב את הארץ. ממחקר לא מדעי שערכתי על תאור ההגירה בשפות שונות, עולה שעברית היא השפה היחידה שמתייחסת בצורה סובייקטיבית - ערכית לארץ מסויימת. בשאר השפות הגירה מארץ א' לארץ ב' מכונה באותו פועל המתאר הגירה הפוכה.

[18] כך ניתן לפרש על דרך הדרוש את הנאמר ליעקב "אל תירא מרדה מצריימה...ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו, ג-ד). הקב"ה אומר ליעקב שאם לעזיבתו את ארץ ישראל תתחבר הרגשת "ירידה" יש עדיין תקוה, כי אז, ורק אז, יש ביטחון שתהיה גם עליה חזרה.

[19] "עשר שנים היא יחידת זמן המציינת קביעות, כניסה לשיגרה ולמצב שלא עתיד להשתנות. כך עולה מהמשנה: "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה...יוציא ויתן כתובה" (יבמות סד ע"א) ועיין רש"י בראשית (יב, ג): "מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען".

[20] "ואת הנפש אשר עשו בחרן.. שהכניסו תחת כנפי השכינה. אברם מגייר את הנשים ושרה מגיירת את הנשים" (רש"י בראשית יב, ד).

[21] אכן יש לציין שבספר שופטים ישנו לעיתים פרוט שיבטי של המקומות "ויקבר באילון בארץ זבולון" (יב, יב) ויקבר בפרעתון בארץ אפרים (שם, טו) אבל בפסוקים אלו יש חשיבות לזהות את השבט של השופט, ועל כן בא ציון שם השבט.

[22] כולל בזו של אבצן מבית לחם (שופטים יב, ח), וכידוע אבצן זה בועז (בבא בתרא צא ע"א). מתוך 41 איזכורים של בית לחם בתנ"ך רק 10 מזכירות יהודה, ורק אחת עוסקת בבית לחם הגלילית (לפי קונקורדנציה של אבן שושן ערך בית לחם).

[23] וכך גם במשפט תקני - ראשית הנושא ואח"כ הנשוא.

[24] אם לא היה בא הפרוט של פסוק ב' לא היינו מעירים כלל, איש ואשתו הם נושאים מכובדים, ולא תמיד חייבים לפרט שמות. אבל אם בא הפרוט השמי הוא היה אמור לבא בתחילה.

[25] פירוש מתנות כהונה: גרדום - מגורד וריק וערטילאי" - גם שמו לא נזכר בפסוק.

[26] זהר חדש עז. מובא באישי התנ"ך עמ' 10.

[27] הבעל הוא היוצר חיים, הגשם [=הבעל] בועל את אמא אדמה, והיא מולידה חיים [=אוכל].

[28] השוה: "ועפר תאכל כל ימי חייך" - "הרואה נחש בחלומו פרנסתו מזומנת לו" (ברכות נז ע"א) וקשה מה קללה היא זו? ברם הקללה היתה בכך שהורחק כל כך מהקדושה עד כדי למנוע ממנו שיצטרך אי פעם לשאת עיניו אל השמים...את קולו אין רוצים בכלל לשמוע בחינת 'קח את שלך והסתלק מנגד עיני'..." (חדושי הרים מובא במעינה של תורה בראשית עמ' כג).

[29] לאחר עיון באטלס מפות משקעים: ממוצע המשקעים בבית לחם 400-600 מ"מ לשנה, ברצועה צרה במואב בגבול הערבה ממוצע המשקעים 200-400 מ"מ ומזרחה משם 100-200 מ"מ.

[30] למצרים אשר שעבדו בנו וגזרו עלינו גזרות קשות הותר לבא בקהל בדור שלישי, וכן לאדומים אחינו שבגדו בנו (שם שם ח).

[31] "וגם ללוט ההולך את אברהם היה צאן ובקר ואהלים - מי גרם שהיתה לו זאת - הליכתו עם אברהם" (רש"י בראשית יג, ה' ע"פ בבא קמא צג ע"א).

[32] "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג) האגדות על מנהגי הרשע באורחים שנקלעו לסדום ידועות, מבחר מהן מקובץ בספר אוצר האגדה עמ' תתכו'.

[33] בראשית פרק יח' אברהם עצמו מרגיש בתעוזה שלו באומרו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" אברהם אכן מתנצל "הנה נא הואלתי לדבר ואנוכי עפר ואפר" "אל נא יחר לאדוני" "אל נא יחר לאדוני ואדברה אך הפעם".

[34] ספר הבהיר, אישי התנ"ך עמ' יד'. שם בערך אברהם מובאים מאמרים רבים על חסד אברהם.

[35] ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבדה קשה...אם בן הוא והמיתן אותו...כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, יג-כב).

[36] גם כנגד עמלק יש יחס מיוחד כי גם עמלק מהווה מתנגד עקרוני לעם ישראל, אין כאן מקום להאריך בסוגיא זו, ועיין בעניין זה בספרי הסתרים באסתר שער שלישי "מלחמת עמלק".

[37] מתקופת אברהם שהציל את סדום ואת לוט ואיפשר את הווצרות מואב, עד לצאת ישראל ממצרים עברו כ- 450 שנים, תקופה לא ארוכה בהתייחס להסטוריה של עמים ולזכרון קולקטיבי של מדינות.

[38] השם יהודי נגזר משמו של יהודה שנימוקו "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה).

[39] "בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות, בת בתו של עגלון בן בנו של בלק" (סנהדרין קה ע"ב).

[40] להלן עמודים 25 ואילך; 45 ואילך; 59 ואילך.

[41] דוגמא: אדם שיש לו כשרון טבעי למוזיקה או לציור יכול לממשו ולהיות אומן גדול ומפורסם, ויכול להזניח ולהשאר עלום שם. אבל מי שאין בו שמץ כשרון קשה להניח שיצליח. דוגמא נוספת ממשור אחר: אדם דתי יכול לשער ולתאר כיצד נראית שבת של חילוני, יותר קשה לחילוני לצייר לעצמו מהי שבת של אדם דתי.

[42] מכתב מאליהו ח"ב עמ' 164 "המידות בקיצוניותן".

[43] התרגום פירש "חסד הוא - קלנא הוא" וכן רש"י: "לשון ארמי חרפה חיסודא".

[44] מכאן גם השניות והאיזון בין חסד וגבורה המופיע במקרים רבים כל כך, ביניהם: בריאת העולם (ביום ברא ה' אלוקים) האבות (אברהם - חסד, יצחק - גבורה) האמהות (כרחל ולאה אשר בנו שתיהן) הנהגת ה' את העולם ("עולם חסד יבנה", ו"א-ל זועם בכל יום") יחסנו לקב"ה ("אבינו מלכינו", ו"גילו ברעדה") ועוד בכולן יש התקרבות ולאחריה תיחום בגידור ונסיגה.

[45] במאמר "היטבת חסדך" ו"חסד הוא" בפרק 'צניעותה של רות', להלן עמ' 61 ואילך.

[46] וכן אחי יוסף מוכרים אותו מצריימה כדי שלא יתקיימו החלומות, אבל ההשגחה מסבבת שדווקא מעשה המכירה מאיץ ומסייע לקיומם של החלומות. במגילת אסתר חוזר מוטיב זה פעמים רבות בחינת "בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל" (תהילים ז, טז), ועיין בספרי הסתרים באסתר עמ' 97 ואילך.

[47] כך הסביר ר' חיים שמאלביץ את מהות הע"ז של בעל פעור: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב...ויצמד ישראל לבעל פעור" - ודרשו חז"ל: "מעשה בסבטא בן אלס...פער בפניה וקנח בחוטמה והיו משרתי ע"ז מקלסין אותו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדה לזו בכך" (סנהדרין קו, ע"א) והסביר ר' חיים: "נראה מזה שלא היה עניין הע"ז בעצם ההתרזה לפניה אע"פ שהוא בזיון, אלא אדרבה עיקר עבודתה הוא בזה שמבזין אותה...שמהות ע"ז של פעור היה בפריצת כל הגדרים, שהרי אף עובדי ע"ז גדורים הם וחייבים הם לכבד את אלילם ולעובדו, לעומת זאת עובדי בעל פעור אין להם שום גדרים..." (שיחות מוסר לב' עמ' קכו).

[48] כידוע נתנה התורה על הר סיני ולא על כרמל תבור וחרבון ש"כולכם בעלי מומים אצל הר סיני" (מגילה כט ע"א) שמרב הענוה לא חשב שהוא ראוי, שואלים העולם אם כן מדוע לא נתנה התורה בבקעה? ומתרצים: צריך מקום נמוך אבל הר! הר נמוך!

[49] ובשם הגאון אמרו שהכוונה לפסוק השמיני בפרשה השמינית "קטנתי מכל החסדים..."

[50] עיין הרחבת דברים בספרי עיוני הפטרה עמ' 387, 348, 716.

[51] אמר לו הקב"ה טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור" (סנהדרין ח ע"א, רש"י דברים לא, ז).

[52] שם משמואל לחג השבועות עמ' מד'.

[53] המלך חייב להרגיש ולהדגיש את חובותיו לעם, לבל תהיה המנהיגות שררה אלא עבדות (הוריות י ע"א) ועיין עיוני הפטרה עמ' 388.


המשגיח הרב ריבלין

תגובות למאמר
תגובות
שם
אימייל
נושא
תוכן
1.
מגילת רות והחסד
דרליך שמואל (5/17/2009)
נפלא מאד יישר כח
2.
כותב המאמר
נאוה (7/23/2010)
שלום רב! אשמח לדעת מי הוא הכותב של המאמר המצוין הזה? תודה
3.
אלימלך משפחתו!
נופר (5/16/2011)
יש לי שאלה שאני רואה שלא כתוב את התשובה שלה והיא: מדוע עזבו אלימלך ומשפחתו את ארץ ישראל?.

 

 



פרשת השבוע

חכמת נשים

יגדיל תורה

הרב צוקרמן זצ"ל

משנת הראי"ה

הרב נריה זצ"ל

תנ"ך

משנה

גמרא

תרבות יהודית

מעגל השנה

הרב דרוקמן

תפילה

מידות

חינוך

מחשבת ישראל

הלכה

חסידות

ארץ ישראל

הסטוריה

שמיטה

ציונות דתית

אתיקה יהודית

אזרחות

ספרות

מדעים

חינוך חברתי


 

מרכז ישיבות בני עקיבא, רמות שפירא , בית מאיר 90865 טל. 02-5331661 פקס. 02-5331682

יהדות | שאל את הרב