ראשי תנ"ך רשימת המאמרים בתנ"ך

פרק מט´- תיאור ברכת יעקב לבניו עפ"י פירוש רש"י
 

 

באור המילים לפי רש"י

 





באחרית הימים - בקץ הימים.



 


1. א-ב קריאה יעקב לבניו
בפתיחה קורא יעקב לבניו לשמוע את דבריו. מן הכתוב
רואים שיעקב פנה אל בניו פעמיים. פעם אחת בפס' א'
ושנית בפס' ב'. מפרש על כך רש"י שהפעם הראשונה
מעידה על כוונתו המקורית של יעקב לגלות לבניו את הקץ,
היינו את עתידה באחרית הימים, אבל ה' לא רצה זאת
והעלים ממנו את העתיד, לפיכך פתח פעם שנייה ואמר
"הקבצו ושמעו" דברים אחרים לאחרית הימים.
 


כוחי וראשית אוני

כוחי - ראשון לכוחי
וראשית אוני -
ראשון לכוחי(ביטוי נרדף).
יתר - יתרון, מעלה
לשאת, נשיאת כפיים,
רמז לכהונה.
עז - עזות ותוקף רמז למלוכה.
 

2. ג-ד ברכת ראובן
הזכויות שהיו מגיעות לראובן אילולא שחטא
ראובן הוא בכור האחים הנולד ראשון שנאמר: ראובן בכורי
אתה כוחי(עיקר כוחי) וראשית אוני (ראשית כוחי).
עקב היותו בכור היה מגיע לו שני יתרונות על פני יתר אחיו.
א. הכהונה הייתה מגיעה לו שנאמר "יתר שאת"
ב. (יתרון של נשיאת כפיים).
וכן הגיע לו הזכות למלכות שנאמר: "ויתר עז" יתרון
של עז, היא המלכות המתוארת בתכונת העזות והתקיפות.
 


פחז כמים
(ו) - דימוי.
נהגת בפזיזות ובקלות דעת
כמו מים שאינם עומדים
במקום אחד אלא ממהרים
לרוץ.
אל תותר - אל יהיה לך
יתרון. כי עלית משכבי
אביך כיוון שעלית על
מיטת האב
הכוונה שהחליף את
מקום משכבו.

אז חללת יצועי,
עלה - על ידי כך
ביזית את מטתי שעלה
עליה ה' כלומר שהשכין
שם ה' כבודו.

3. זכויות ראובן נלקחו בגלל חטאו
אולם ראובן התנהג, באחד הימים בקלות דעת ובפזיזות וחטא
כלפי אביו ולכן מחליט יעקב שלא יקבל את היתרונות שמגיעים
לו בגלל הבכורה שנאמר: "פחז כמים" (התנהגות בפזיזות
ובקלות דעת כמו מים זורמים, דימוי)
"אל תותר" (ולכן אל יהי לך יתרון על פני אחיך).
ומהו החטא של ראובן ממשיך יעקב ואומר: כי עלית מיטת
אביך וחללת את מטתי המקודשת בקדושת ה', המשרה
שכינתו עמי, שנאמר: "כי חללת יצועי (את מטתי) עלה
(שעלה עליה ה', היינו, שכן שם עמי).
יעקב רומז כאן למקרה שבו התערב ראובן בענייני המשכב
שלו עם נשותיו, הדבר היה לאחר מות רחל, יעקב החליט
לשהות באהל בלהה שפחת רחל, ראובן כעס על שיעקב מקפח
את לאה אמו, ולקת את מיטת יעקב מאהל בלהה והעבירה
לאהל לאה אמו, "וזהו שנאמר: בבראשית ל"ה, כ"ב "וילך
ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו"
(לא שכב ממש אלא בלבל יצועי אביו).
בהתערבות חצופה זו בענייני אביו: חלל ראובן את כבוד
אביו ואת כבוד השכינה שהייתה עמו, ולפיכך נענש כנ"ל
בדבריו "כי עלית משכבי אביך" רומז יעקב למעשה
הנ"ל (ואין הכוונה שראובן שכב על מיטת אביו, אלא
שבלבל יצועיו).
 






 

 

 

 

 


(ה) שמעון ולוי אחים
אחים-שותפים למזימה (לא
בהוראה של קרבה משפחתית.)

 

 

 

 

כלי חמס מכרותיהם
1) חרבותיהם (-מכרותיהם)
הם כלי חמס, שנגזלו מעשו.
גזלו אומנות עשו).
2) בארץ מגוריהם
(- מכרותיהם) השתמשו בכלי
חמס ורשע (בחרב משחית).
ברצונם עקרו שור-ובתאוותם
רצו להרוג את יוסף הנקרא שור
(בברכת משה בדברים).
כי באפם הרגו איש-כיוון
שבכעסם הרגו את אנשי שכם
 (איש-אנשים).
(ו) בסודם אל תבא נפשי.
בסודם-בהתכנסותם לחטוא,
אל תבוא נפשי - לא יזכר שמי.
בקהלם אל תחד כבודי בקהלם-בהתקהלותם (נגד משה)
 אל תחד כבודי-
אל יכלל שמי עמם.
 

4. ה-ז - ברכות שמעון ולוי
יעקב נוזף בשמעון ולוי על מעשים רעים שנעשו בעבר
(ושיעשו בעתיד)

כשם שראובן קיבל נזיפה על מעשה רע שעשה בעבר, כן מקבלים שמעון ולוי נזיפה ועונש על מעשיהם בעבר (ובעתיד). המעשים הרעים שעשו שמעון ולוי בעבר הם שניים (לפי רש"י)

א. שכם בן חמור חמד את דינה וטמא אותה בעל כורחה, הדבר עורר את כעס יעקב ובניו.
הבנים עשו עצמם מסכימים לבקשת חמור נשיא שכם למול אותו ואת בנו כאות להסכמת בני עירו לחתן את בנו עם דינה, ולאחר מכן, ביום השלישי למילתם, בהיותם חלושים, התנפלו שני בני יעקב שמעון ולוי על העיר והרגו את כל אנשיה, כפי הנראה, שלא בהסכמת אביהם יעקב ושלא בידיעתו . (בראשית ל"ד).

ב. שמעון ולוי נאשמים גם בתכנון הריגת יוסף שנאמר: "ויאמרו איש אל אחיו... לכו ונהרגהו" לפי חשבונו של רש"י (עפ"י חז"ל). לא יתכן לייחס דברים אלו לשאר האחים, אלא לשמעון ולוי. ראובן ויהודה יש להוציא מן החשבון שהרי במפורש הביעו דעתם נגד הרגתו (ראה פרק לז, נ) ויששכר וזבולון אף שהיו בני לאה לא נראה שהיו מעיזים לדבר לפני אחיהם הגדולים מהם, לא נשארו

 אלא שמעון ולוי שלהם יש לייחס דברים אלו.
לפיכך גוער עתה יעקב בשמעון ולוי ומאשים אותם בכך שהם השתתפו במזימה להרוג את אנשי שכם ואת יוסף כנ"ל. שנאמר: "שמעון ולוי אחים" (שותפים למזימה).

ועוד טוען יעקב שבפעולות מבישות אלו, התנהגו שמעון ולוי עמו בני עשו, שדרכם להשתמש בחרבם למטרות רצח, ובכך כאילו "גנבו" את אומנותו ומלאכתו של עשו. שנאמר: "כלי חמס מכרותיהם" (חרבותיהם, הם כלי חמס, שגזלו אומנותו של עשו).
יעקב טוען שבניו פעלו מתוך מניעים אנוכיים של כעס ותאוות נקם. שנאמר: "כי באפם (חמת אפם) הרגו איש (אנשי שכם) וברצונם (תאוותם - רצונם הרע) עקרו שור (רצו להרוג את יוסף המכונה "שור" בברכת משה).
לדעת רש"י מסתייג יעקב גם ממעשים שעתידים זרע שמעון ולוי לעשות ומבקש שלא יזכירו את שמו באותם מעשים. בדבריו "בסודם אל תבוא נפשי" רומז יעקב על מעשה זמרי בן סלוא משבט שמעון, ששכב עם מדיינית והתגרה במשה (במ' כה, ו, יד).
ולפיכך במסירת שם החוטא לא נזכר שם יעקב אבי שמעון שנאמר "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני".
בדבריו "בקהלם אל תחד כבודי" רומז יעקב למעשה קרח משבט לוי שהקהיל את כל העדה על משה ודרש כהונה לעצמו. גם שם במסירת שם החוטא לא נזכר שם יעקב שנאמר: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי". באור המילים לפי רש"י 





ועברתם כי קשתה-
זעמם שהיה קשה וחזק
אחלקם ביעקב ואפיצם
בישראל-ראה ביאור העניין.
 

5. עונשם של שמעון ולוי (ז)
יעקב מקלל את מעשיהם של שמעון ולוי ב"ארור" אלא שנוקט בלשון עדינה ומקלל את אפם וכעסם בלבד ולא אותם בעצמם שנאמר: "ארור אפם (כעסם) כי עז (תקיף) ועברתם (זעמם כי קשתה" (קשה וחזק). לאחר ביטוי כללי של קללה מפרט יעקב את העונש לזרעם בעתיד. ואומר "אחלקם" ביעקב ואפיצם בישראל" מפרש זאת רש"י בשתי צורות:
1. הפריד את שמעון ולוי זה מזה שלא ישכנו זה בשכנותו של
זה, שהרי לא קבל לוי במניין השבטים נחלה בארץ ולא ישב, אפוא, ליד שמעון.

2. אגרום להפצתם והפרדתם בקרב ישראל - שיהיו ניידים ונפוצים לצורך קיומם, מבני שמעון היו עניים וסופרים ומלמדי תינוקות שהיו צריכים לנדוד למחייתם ובני לוי עשם עובדי מקדש ה' ולא קבלו נחלה והיו נודדים מגורן לגורן לקבל מעשרות ותרומות מבעלי שדות.
בעונשם של שמעון ולוי ניתן להבחין בתופעה של "מידה כנגד מידה" הם היו "אחים" (שותפים) לעצה, לפיכך צופה להם
משה בעתיד חלוקה-פרוד ולא אחווה. (יש כאן הקבלה ניגודית).
 

 

 

(ה) יהודה,אתה, יודוך אחיך.
ישבחוך, יהללוך.

6.  ח-יב  ברכת יהודה
הפתיחה המיוחדת של ברכת יהודה ומשמעותה
מלבד אצל ראובן שהוא הראשון מוצאים גם אצל יהודה
פניה ישירה (בגוף שני) ליהודה, יעקב אף מוסיף ליהודה
 מילת הדגשה "יהודה אתה, יודוך אחיך וגו'..."

מסביר רש"י לאחר שראה יהודה שהוכיח יעקב את אחיו הראשונים חשש שגם אותו יוכיח יעקב, לפיכך, נסוג לאחוריו
עד אשר הרגיעו יעקב בדבריו והדגיש:
 "יהודה, אתה לא כמותם" ועל כן לא אוכיח אותך אלא להיפך תזכה לזבח ולברכה.
 

 

 

 

 

 


ידך בעורף אויביך" (דמוי)
אויבך יפנו לך עורף ואתה תשים
ידך על צווארם ותתפסם.

7. ח-יב ברכת יהודה
יהודה זוכה למעמד נכבד בקרב אחיו ובקרב אויביו
לשבט יהודה צופה יעקב מעמד של חשיבות ושלטון בקרב
שאר השבטים אשר יקבלו עליהם את ממשלתו ברצון.
 שנאמר: "יהודה אתה יודוך (ישבחוך, יהללוך) אחיך (שאר השבטים)... ישתחוו לך בני אביך" (יקבלו עליהם שלטונך).
ולמה אמר יעקב "בני אביך" ולא אמר "בני אמך" כפי שאמר יצחק בברכתו ליעקב? (בראשית כז, כט). מסביר רש"י:
מכיוון ששניים עשר השבטים היו מ- 4 אמהות בעוד אשר עשו ויעקב נולדו מאם אחת.

גם בקרב אויביו זוכה יהודה להצלחה גדול, הוא גובר עליהם
 והם מפנים לו עורפם ובורחים שנאמר: "ידך בעורף אויביך" (דמוי ללוחם השם ידו על עורף האויב הפונה לנוס).
 לדעת רש"י רומז יעקב בדברים אלו לדוד המלך שהרג את
 אויביו מסביב.
 



(י) מטרף, בני עלית-בני, עלית והסתלקת מן הטרף, (ר' באור עניין). בני-פנייה ליהודה, מטרף עלית-הסתלקת מן הטרף, נמנעת מלטרוף.












גור אריה יהודה-לפי רש"י
 מדובר בשני מצבים:
א. גור-בראשית ימי דוד.
ב. אריה-בימי מלכות דוד.







כרע רבץ כאריה וכלביא (כרע)
 מי יקימנו-דימוי יהודה כאריה
רובץ, ואין יצור שיעיז להפריעו ממנוחתו ולהקימו ממנוחתו.
 

8. יהודה זוכה למעמד של שליטה בגלל התנהגותו
     המופתית בעבר

בביטוי "מטרף, בני עלית" מדמה יעקב את יהודה לאריה
 אמיץ, שהיה לפניו "טרף קל", אך הוא הסתלק ונמנע לטרוף אותו. לדעת רש"י רומז יעקב בכתוב זה לשני מקרים שבהם
גילה יהודה התנהגות מופתית, בגלויים של ויתורים על "הטרף" שבידו.
א. בפרשת יוסף היה יהודה היחיד (מלבד ראובן) שסלק
עצמו ממזימות הריגת יוסף באומרו "מה בצע כי נהרגנו"
ובכך התגבר על יצר השנאה והנקמה כלפי יוסף
(בראשית לז).
ב. בפרשת תמר מתגבר יהודה על רגשות הבושה והכעס
ומודה ברבים שהוא האיש שממנו הרתה תמר כלתו, ומציל אותה משריפה אף שהיה ביכולתו לשתוק ולהציל את כבודו. (בראשית ל"ח)
וזהו שאומר יעקב "מטרף, בני עלית" כלומר, אתה בני,
עלית והסתלקת מן "הטרף" וויתרתעליו ובכך גלית גבורה
רוחנית.
ולפיכך צופה יעקב ליהודה, ששכר על מעשהו שישלטו בניו
על ישראל ועל האויבים, וכולם יפחדו ממלכי יהודה כמו
שפוחדים מאריה הרובץ על מקומו ואין מי שיעז להתקרב
 ליו שנאמר: "גור אריה יהודה... כרע רבץ כאריה וכלביא
(כרע), מי יקימנו (מי יעיז להקים אותו מרבצו ומנוחתו?)

לדעת רש"י רומז יעקב, בדברים אלו על דוד ושלמה משבט יהודה, על דוד הוא אומר "גור אריה יהודה" והוא משל לדוד
שהיה בתקופת שאול כמו "גור" בהיותו מנהיג צבאי ואילו
מאחר יותר לאחר מות שאול הפך ל"אריה" כשמלך על כל ישראל.
על שלמה אומר הכתוב "כרע רבץ כאריה וכלביא את יקמנו" כאן מתואר האריה במצב של מנוחה ושלווה, וכן היה המצב בתקופת שלמה, תקופה של בטחון ומנוחה שנאמר:
"איש תחת גפנו ותחת תאנתו", תקופה בה האויבים חוששים להלחם עמו ומחניפים לו.
 









"לא יסור שבט מיהודה שבט-
מקל המסמל מלכות ומחוקק
(לא יסור) מבין רגליו.
מחוקק-מחוקק חוקים ומתקן
 תקנות, השולט בעם.
מבין רגליו-מזרעו.
"עד כי יבא שילה"-שלה-
המלך המשיח (2 פרושים)
1. שילה-שלו, שמלוכה שלו.
2. שילה-שי-לו, שנותנים לו
מתנות.

9. יעקב מבטיח ליהודה וזרעו שלטון נצחי בישראל
    עד לבוא המשיח

גם לאחר תקופת דוד ושלמה ואף לאחר החורבן עתיד
להמשך שלטון בית דוד, ואף, שפסקה המלוכה, נשארו
תפקידי ההנהגה בידי זרע בית דוד, משרת "ראש הגולה"
 בבבל נתנה בדרך כלל לאנשים המיוחדים לבית דוד
 משבט יהודה, כמו כן משרת "הנשיא" בארץ ישראל
בתקופת החורבן ולאחריה, נתנה לאנשי שבט יהודה,
 מבית דוד שנאמר: "לא יסור שבט" (מקל המסמל שלטון מיהודה - מזרעו). ה"שבט" מסמל לדעת רש"י את שלטון הנשיאים בארץ ישראל, בעיקר כוחם היה בתחום הדתי,
בתקנת תקנות ושמירה מצוות התורה.

מלכות בית דוד עתידה להיות נצחית ותמשך עד לבוא
המלך המשיח שנאמר: "עד כי יבא שילה".
הוא כינוי למלך המשיח מלשון "שלו", שהמלוכה שייכת לו.
או מלשון "שי לו" שמובילים לו שי (מתנות) לכבודו.
 

ולו יקהת עמים: ולו-למשיח
 יקהת עמים-יתאספו עמים
 אל המשיח לכבדו ולדרשו.
(יא) אוסרי לגפן עירה,
אוסרי-אוסר,
קושר עירה-עירו, העיר שלו
(חמור קטן) כלומר, קושר האכר
 את העיר לגפן ומטעינו.
ולשרקה (אוסר) בני אתונו
שורקה-ענף גפן משובחת
בני אתונו-בן אתון (חמור קטן)
כלומר, קושר האכר את
בן האתון לשורקה ומטעינה.
(ביטוי נרדף לביטוי קודש).
כבס ביין לבושו ובדם ענבים
(כבס) סותה דם ענבים-יין
(דימוי) סותה-לבושו.
חכלילי עינים מיין חכלילי-
אדומי מיין-מרוב יין.
"ולבן שיניים מחלב"-
מרוב חלב שיניו לבנות.

10. יעקב מבטיח לזרעו של יהודה שפע כלכלי
יעקב מבטיח לזרעו של יהודה שפע כלכלי המתבטא
בשפע של יין וחלב. את שפע היין מבטיח בעזרת דימויים:
יהיה כה הרבה יין עד אשר מגפן אחת ומזמורת אחת יטעין
האיכר משא של עיר (חמור צעיר) אחד, וזוהי כמות גדולה
מאוד. שנאמר: "אוסרי לגפן עירה (קושר, האיכר, לגפן אחת
 ת חמורו הקטן, ומטעינו) "ולשורקה (אוסרי) בני אתונו"
(ולענף גפן אחת, קושר האיכר את חמורו ומטעניו)
 (תקבולת נרדפת).
מרוב שפע יחשב היין כמים ויכבסו אנשי יהודה ביין את בגדיהם (זהו דימוי בלבד ולא מצב ממשי) שנאמר "כבס ביין לבושו, ובדם ענבים (דימוי ליין) סותה (בגדו).
מרוב שפע היין ושתייתו יהי עניהם של אנשי יהודה אדומות
כדרך שותי היין שנאמר "חכלילי (אדומי) עיניים מיין".
את שפע החלב והצאן מבטא יעקב באמצעות דימוי נוסף:
שיני בני יהודה יהיו לבנים מרוב שתיית חלב, שנאמר:
"ולבן שיניים מחלב" (מרוב החלב שבארצו יהיה לו שפע
מרעה וצאן) (דימוי).
 

 

11.  יג -ברכת זבולון
יעקב מתאר את עיסוקו של זרע זבולון התואם את מקום
נחלתו. הוא ישב על שפת הים ועסק במסחר.
נחלת זבולון השתרעה ליד הים בצפון שנאמר:
 "זבולון לחוף (על חוף ימים ישכון".
בחופיו היו ערי נמל שבו מצויות אניות שנאמר:
"והוא (זבולון) לחוף (ליד החוף) אניות (שבו יש אניות),
היקף המסחר של זבולון הגיע עד העיר צידון שהייתה
בתקופה הקדומה מרכז הספנות והמסחר. שנאמר:
"וירכתו (קצה גבול) על צידון (נשען על, מגיע עד צידון).
רש"י מעיר שזבולון היה דואג לכלכלת בני יששכר שהיו
יושבים ולומדים תורה כפי שמעיד משה בברכתו
, נראה
שמשום כך הקדים הכתוב את זבולון ליששכר אף שיששכר
היה גדול ממנו.
 

 (יד) יששכר חמור גרם -
חמור חזק בעל עצמות.
רובץ בין המשפתיים-
 בין תחומי העיירות.








ויט את שכמו לסבול -הטה
שכמו לסבול את המשא.
"וירא מנוחה כי טוב-מנוחה-
מקום מנוחתו - ארצו.
ויהי למס עובד(לישראל) מס
עובד-מס עבודה,
עבודה של תורה.
 

12.  יד-טו ברכת יששכר
עיקר עיסוקו של יששכר, לפי פירוש רש"י הוא בלימוד
תורה, יעקב מדמה את יששכר לחמור חזק הנושא
בעול ובמשא, ונודד ומהלך ביום ובלילה, ואין לו מקום
לינה בלילה, וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין תחומי העיירות
שבדרכו. שנאמר:
ששכר חמור גרם (בעל עצמות, גרמי וחסון), רובץ בין המשפתיים (בין תחומי העיירות).
הנמשל הוא: החמור החזק משל הוא לכוחו הרב של
השבט לשאת עול תורה, הרביצה בין תחומי העיירות,
משל הוא להיות בני השבט נעים ונדים ממקום למקום
ולהורות תורה בין שבטי ישראל.
את בחירתו של יששכר מסביר יעקב בכך שארצו הייתה
מבורכת וטובה להוציא פרות ואין לו צורך לדאוג לפרנסתו,
לפיכך הקדיש את כל מרצו וכוחו לתורה והטה את שכמו
לסבול
עולה ומשאה, והיה לאחיו ישראל למס-עובד בכך
שפסק להם הוראות של תורה וקבע זמני העבודה שנאמר:
"וירא (יששכר) מנוחה כי טוב (ראה ארצו טובה ומבורכת)
ואת הארץ כי נעמה (טובה) ויט (כופף) שכמו לסבול,
ויהי למס עובד (נתן מס עבודה, לבני ישראל), (מס עבודה
של תורה, רש"י).
 





(טז) דן ידין עמו-ידין-יעשה דין,
ינקום עמו-נקמת עמו.
כאחד שבטי ישראל
1) שבטי ישראל כאחד,
    ינקום נקמת כל העם.
2) במיוחד ששבטי ישראל -
    ילחם כמו יהודה, המיוחד
    שבשבטים.
"יהי דן נחש עלי דרך שפיפון
 עלי
אורח,
שפיפון
-אחד מסוגי הנחשים.
אורח - דרך.

13. טז-יח ברכת דן
לפי רש"י, מדבר יעקב על אחד הגיבורים שעתיד לקום
משבט דן בתקופת השופטים, הוא שמשון הגיבור.
עם ישראל סבל קשות מן הפלשתים שהציקו להם מאוד.
שמשון נקם את נקמת עם ישראל מן הפלשתים, ובפעילותו
ביטא את רגשותיו של כל עם ישראל כאחד שנאמר:
"דן ידין (יעשה דין, ינקום) עמו" (נקמת עמו), כאחד שבטי
ישראל
(שבטי ישראל כאחד, הזדהו עימו).
יעקב צופה את מותו הטרגי, מות הגבורה, של שמשון בדרך משל.
 כמו נחש המצליח להפיל את הרוכב על הסוס בלא שיגע
בו כלל, על ידי נשיכה זעירה ברגל הסוס כך הצליח שמשון
לפני מותו להרוג פלשתים רבים שהיו על הגג על ידי הפלת
שני עמודי הבית שבו נאספו הפלשתים ליהנות מעינוייו.
שנאמר: "יהי דן נחש עלי (על), דרך שפיפון (מן נחש)
עלי (על) אורח (דרך) הנושך עקבי סוס, ויפול רוכבו
(רוכב הסוס) אחור".
 


גד גדוד יגודנו -יצאו ממנו
גדודים.
והוא יגדו עקב והוא-גד.
יגוד עקב-גדודיו יחזרו
על עקבם וישובו לבתיהם
(יש מפרשים גדודיו ירדפו
בעקבות האוייבים וישמידום).
 

14.  יט ברכת גד
לפי רש"י מתאר יעקב את תולדות שבט גד בארץ, גד
בקש לשבת בעבר הירדן מזרחה ובתמורה התחייב
השבט ללכת בראש העם ולעזור לשאר השבטים לכבוש
את ארץ כנען כשאת הנשים הצאן והבקר הוא משאיר
בעבר הירדן. לאחר שמלאו בני גד את התנאי הזה שבו
על עקבותיהם וחזרו לבתיהם אשר בעבר הירדן.
וזהו שאומר יעקב "גד גדוד יגודנו(מגד יצאו גדודים לצאת
עם אחיהם למלחמת כבוש הארץ) והוא (גד) יגוד עקב"
(ישוב על עקבו לאחר גמר המלחמה ויחזור לביתו).
יש מפרשים שכאן מדברים על מלחמות ידועות על שבט
 גד נגד בני עמון, ששכנו לידו, והוא נאלץ לשלוח גדודים
למלחמה עמם, ורדף אחרי עקבם של אויביו והשמידם
(רמב"ן).
 

(כ) מאשר שמינה לחמו
מאשר-מחלקו של אשר.
לחמו-מאכלו שמינה-יהא
מלא שמן (דימוי)
והוא יתן מעדני מלך-
מעדני מלך-כינוי לשמן
המיועד לעדן גופם של
המלך ועשירי העם.
 

15.  כ' - ברכת אשר
יעקב צופה לאשר שפע כלכלי המתבטא בעיקר במטעי
הזיתים המרובים שהיו בחלקו שהופק מהם שמן רב,
שנאמר: "מאשר (מחלקו של אשר) שמינה לחמו
(מאכלו יהי, שמן, דימוי לריבוי השמן בארצו), והוא
(אשר) יתן מעדני מלך" (שמן המשמש לעידון גופם
של המלך ועשירי העם).


נפתלי אילה שלוחה-
דימוי לתכונת הזריזות של
בישול הפירות.
הנותן אמרי שפר -
דברי שבח לה' מברך
 על הפירות שבחלקו.
 

16.  כא - ברכת נפתלי
גם לנפתלי צופה יעקב שפע כלכלי בעיקר באדמה ברוכה ובאקלים נוח הגורם להבשלה מהירה של הפרות בחלקו.
זריזות זו מדמה יעקב לאילה זריזה וקלת רגליים
המשולחת לרוץ, שנאמר: "נפתלי אילה שלוחה"
(כמו אילה הממהרת ומשולחת לרוץ) בעקבות שפע פרותיו
 יזכה נפתלי לברך ולשבח את ה' על הפרות שיאכל. שנאמר: "הנותן אמרי שפר" (המשמיע דברים יפים, דברי שבח לה').
 


(כב) בן פורת יוסף,
בן פורת עלי עין-
בן פורת-בן מלא חן
עלי עין-על עינו של הוראה
(מוצא חן בעיני כולם).

בנות צעדה עלי שור-
בנות-בנות מצרים צעדה-
כל אחת מהן צעדה עלי שור-
על החומה (שור-חומה)
 כדי לראותו (שור-ראיה).

(כג) וימררהו-מררו את חייו
ורבו-נעשו לו אנשי ריב
וישטמוהו-וישנאוהו.
בעלי חצים-משלחים
דברים כחץ,
דימוי לדוברי לשון הרע.





"ותשב באיתן קשתו" -
ותשב באיתן-ישבה במקום
איתן.
קשתו-דימוי לחוזק וכוח.
ויפוזו זרועי ידיו-הושם פז
(זהב) על זרועותיו, נהיה מושל.
מידי אביך-הוא הדבר בא לו
מאת ה' שהוא כוח יעקב.
משם רועה אבן ישראל-
משם-מאותו אביך יעקב
(רמב"ן)
 רועה-נהיה יוסף רועה ומושל
אבן ישראל-דבר עיקרי וחשוב.
 

17.  כב-כו - ברכת יוסף
סיפור תלאותיו של יוסף והצלחתו האישית
יעקב עומד על אירועים עיקריים בחייו של יוסף.
א) יוסף היה מלא חן ומצא חן בעיני כל רואיו ובמיוחד
בעיני הנשים שהיו עולות על החומה כדי להסתכל עליו.
בעוברו. שנאמר: בן פורת (מלא חן)יוסף.
בן פורת עלי עין (היינו, משפיע על עין הרואה אותו)
בנות צעדה (צעדו) עלי (על) שור (החומה).
תולדות יוסף מראים על היותו יפה תאר הוא מוצא חן
בעיני שר בית הסוהר ובעיני פוטיפר, הוא מוצא חן
בעיני אשת פוטיפר המנסה לצודו, ואף בעיני אביו מוצא
הוא חן.

ב) הצלחתו של יוסף גורמת לקנאת אחיו ואויביו.
הם ממררים את חייו, רבים עמו, שונאים אותו ומשלחים
בו את דבריהם, דברי לשון הרע, הפוגעים ומכאיבים לו
כמו חיצים. שנאמר: "וימררוהו (מררו את חייו)
ורובו (נעשו לו אנשי ריב) וישטמוהו (ישנאוהו) בעלי
חיצים
(דוברי לשון הרע ה"יורים בו" דבריהם כחץ).
האויבים של יוסף ניתן להסביר, שהם אחיו שרבו עמו
ושנאו אותו, או אשת פוטיפר שאמרה עליו לשון הרע
בפני פוטיפר, או אולי המצרים,שלפי מסורת חז"ל
נתקנאו בגדולתו ודברו עליו לשון הרע בפני המלך.

ג) בניגוד למזימות אויביו מתחזק יוסף, כוחו נשאר איתן,
והוא מצליח לעלות לגדולה,ומתמנה למשרת מושל,
 על זרועות ידיו הושמו טבעות זהב סמל
לעלייתו למלוכה, שנאמר: "ותשב באיתן קשתו (חוזק של
יוסף נשאר איתן, הקשת הוא דימוי לכוח) "ויפוזו זרועי ידיו"
(הושם פז (זהב) על זרועות ידיו, כלומר נהיה מושל.
הצלחתו של יוסף נובעת מעזרת ה' "אביר יעקב" שנאמר:
"מידי אביו יעקב", ובעזרה זו זוכה יוסף בסופו של דבר
להיות מושל על ישראל במצרים ולהימנות עם החשובים
 שבהם שנאמר:
"משם (מעזרת "אביך יעקב") רועה אבן ישראל
(נהיה יוסף רועה ואבן לישראל, כלומר מושל על ישראל
ומחשובי ישראל).
 


(כה) מאל אביך-
מאת אלוקי אביך.
ואת ש-ד-י -מאת ה' ברכות
שמים-טל וגשם, ברכות תהום-מעיינות תהום ברכות שדים
ורחם-שלא ימותו התינוקות.
ואת ש-ד-י- מאת ה' ברכות
שמים-טל וגשם.
ברכות תהום-מעינות תהום
ברכות שדים ורחם-שלא
ימותו התינוקות.

18. יעקב שולח ליוסף את ברכת ה',
      וצופה לו שפע ופוריות

יעקב אומר שגבורתו של יוסף באה לו מה' ששמרו
מאויביו בעבר וימשיך לעזור לו ולזרעו בעתיד ויברכו.
שנאמר:
"מאל אביך מן האל של אביך באה לך הגבורה)
ויעזרך (הוא יעזור לך, ואת ש+ד+י (ומאת ה' באה
גבורתך) ויברך (והוא יברך אותך).
לאחר מכן מבטיח יעקב ליוסף ברכה לאדמה וברכה
לאדם. לאדמת יוסף מבטיח יעקב שפע מים שיבואו
משני כוונים אפשריים, מן השמים-מי גשמים, ומן התהום-
עיינות, לאדם מבטיח יעקב שלא תפיל אישה עוברה
ויתרבו ויפרו, שנאמר: "ברכות שמים מעל (טל וגשם)
ברכות תהום
רובצת תחת (תתברך במי תהום הרובצים מתחת
לאדמה) ברכות שדים ורחם (יתברכו הנולדים שלא
ימותו ברחם ויהא להם שפע חלב. רד"ק).

 




ברכות אביך-יעקב מתכון
לעצמו, לברכה שקיבל מה'
גברו עליו-היו טובים יותר
ברכות הורי-יעקב מתכוון
להוריו אברהם ויצחק.
שברכותיו האישיות היו טובים
יותר מברכת ה' לאבותיו.

עד תאוות גבעות עולם-
עד קצה גבעות עולם,
היינו, עד קצה העולם
(הפלגה) תהיין (הברכות)










לראש יוסף-יחולו על ראשו
ולקדקד-על ראש.
נזיר אחיו-
1) מובדל ומופרש מאחיו.
2) מלך על אחיו
(נזיר מלשון נזר, כתר).

19. יעקב מעביר ליוסף את ברכת האבות
יעקב, מעביר ליוסף, חביב בניו, את ברכות אבותיו.
ואת הברכה שהוא עצמו קבל מאבותיו. באמצעות
ברכות אלו מקנה יעקב שליטה מלאה ליוסף על חבלי
ארץ נרחבים עד קצה העולם (ביטוי מופלג).
 
יעקב מדגיש שהברכות האישיות שהוא זכה מה' ושהוא
מעבירן ליוסף טובות הרבה יותר, מבחינת ההיקף
הגיאוגרפי שהן כוללות, מן הברכות שהבטיח ה' להוריו
היינו לאברהם וליצחק שנאמר: "ברכות אביך (-יעקב),
גברו על (טובות יותר) ברכות הורי (אברהם ויצחק) עד
תאוות גבעות עולם
(גבול ההבטחה שלי מגיע עד קצה
העולם) (הפלגה).
ורש"י מראה כיצד ההיקף הגיאוגרפי שמבטיח ה' ליעקב
גדול מן ההיקף שמבטיח ה' לאברהם וליצחק.
לאברהם נאמר: "שא עיניך וראה מן המקום אשר אתה
שם צפונה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר
אתה רואה לך אתננה ולזרעך"
ליצחק נאמר: "כי לך ולזרעך נתתי את כל הארצות
האל (ה)
וליעקב נאמר: "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".
רואים אנו שאצל אברהם הגביל ה' את ההיקף רק
ל"ארץ אשר אתה רואה" היינו לארץ ישראל בלבד.
וכן אצל יצחק הוגבל ההיקף לארצות האלה שלפניו,
היינו לארץ ישראל. רק אצל יעקב אין כל הגבלה ותחומו
פורץ לכל הכוונים לכל עבר, ולא רק בארץ ישראל.
את קטע הברכה ליוסף מסיים יעקב בהכתירו את יוסף
בתואר נזיר אחיו שנאמר: "תהיין (הברכות) לראש יוסף
(על ראשו) ולקדקוד (על ראש) נזיר אחיו" (יוסף המכונה
נזיר האחים). "נזיר" משמעותו פרוש ונבדל, ובא לרמוז
על התרחקותו של יוסף ממשפחתו בשהייתו הממושכת
במצרים, או על היותו חשוב ונבדל מאחיו בהיותו מושל
מצרים.
 

(כז) בנימין זאב יטרוף-
בנימין נמשל כזאב טורף.
בבוקר יאכל עד שלל ולערב
יחלק שלל
הפרשייות הרמוזות בברכה הם:
1) פרשת חטיפות הנשים
     ע"י בניבנימין בשלה (טו, כא)
2) שאול המלך הראשון בישראל.
3) מרדכי המושיע בגלות ישראל.
 

20.  כז - ברכת בנימין
בברכתו לבנימין מתאר יעקב את גבורתו, עוז רוחו,
צימאונו לקרב וכושרו להלחם. הוא מדמה אותו לזאב
טורף האוכל בבקר ונהנה משללו לעת ערב, שנאמר:
בנימין זאב יטרוף (כמו זאב טורף) בבוקר יאכל עד
(ביזה, שלל) ולערב יחלק שלל" (ייהנה משללו)
 

 

21.  כח - חתימת הברכות
רש"י מעלה בעיה, כיצד מסיים יעקב את דבריו ואומר:
"וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם" והלא לא
נאמרה ברכה אצל ראובן, שמעון ולוי? מסביר רש"י:
שלאחר שדבר יעקב דברים שונים הכוללים גם תוכחה
(המלה "דבר" כוללת דברים קשים) סיים את דבריו בברכה הכוללת אותם ברך את כולם וזאת מדגיש הוא שנית בסוף
הפסוק "ברך אותם לומר שכולם נכללו בברכות.
 

 

22. סדר השבטים בברכה
הסדר שונה מסדר לידתם:
תחילה ברך את כל בני לאה:
ראובן, שמעון, ולוי, יהודה, זבולון ויששכר.
את זבולון הקדים ליששכר כיוון שהוא מפרנס העוסק
בתורה. לאחר מכן המשיך כסדר.
בדן דילג על נפתלי ועבר לגד אולי בגלל הפתיחה הדומה
"גד ידיו", "גד גדוד". המשיך באשר לפי סדר, וחזר לנפתלי.
סיים ביוסף ובנימין שנולדו אחרונים.
 

 

מתוך אתר רשת אמי"ת ובאישורם: http://www.amit.org.il/

 


מתוך אתר רשת אמי"ת

תגובות למאמר
תגובות
שם
אימייל
נושא
תוכן
1.
ב רכות יעקב לבניו
יהודה ירדני (1/17/2010)
היתמקדתם רק בפרשנותו של ראש´י אנא הרחיבו לדעת פרשנים אחרים גם
2.
ללא נושא
אלמוני/ת (11/15/2011)
תודה מס´ 22 עזר לי מאוד ישר כח!
3.
ללא נושא
אלמוני/ת (11/15/2011)
תודה. מס´ 21 עזר לי מאוד ! ישר כח!
4.
יישר כוח
נעם טפר (1/7/2012)
פירוש בהיר ופשוט.
5.
ברכת יוסף
יוסף (1/9/2012)
נראה כי יוסף הוא שקיבל את הברכה הטובה מכולם . כי הרי כתוב שיעקוב מעביר את הברכה של הוריו ליוסף . שנאמר "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאוות גבעות עולם"

 

 



פרשת השבוע

חכמת נשים

יגדיל תורה

הרב צוקרמן זצ"ל

משנת הראי"ה

הרב נריה זצ"ל

תנ"ך

משנה

גמרא

תרבות יהודית

מעגל השנה

הרב דרוקמן

תפילה

מידות

חינוך

מחשבת ישראל

הלכה

חסידות

ארץ ישראל

הסטוריה

שמיטה

ציונות דתית

אתיקה יהודית

אזרחות

ספרות

מדעים

חינוך חברתי


 

מרכז ישיבות בני עקיבא, רמות שפירא , בית מאיר 90865 טל. 02-5331661 פקס. 02-5331682

יהדות | שאל את הרב