ראשי מחשבת ישראל האשה והמשפחה ביהדות

חסד נעורים - על האירוסין
 

התורה ציוותה על אירוסין, ובאה התורה שבעל פה וקבעה תקופת זמן בה בני זוג מאורסים האחד לשני. מהנבואה עולה כי נודעת חשיבות מרובה לתקופת חסד הנעורים, והיא ממשילה תקופה זו לימים בהם הולכים בני הזוג במדבר בארץ לא זרעה, ונאמנות מוחלטת שוררת ביניהם. אין זה ברור כיצד אנו מתירים לעצמנו להחמיץ את משמעות התקופה המיוחדת הזו.  


האירוסין הנהוגים בימינו אינם האירוסין של ימי המקרא והמשנה. בימי קדם היה פער זמנים של ממש בין האירוסין והנישואין. האירוסין ההלכתיים הם מה שמכונה בלשון המשנה "קידושין" ולכך התכוונה המשנה בתחילת מסכת קידושין באומרה "האישה נקנית בשלושה דרכים". המארס היה "קונה" את ארוסתו באחת משלוש הדרכים (בימים מאוחרים יותר התמקדו האירוסין בדרך הכסף בלבד), והיא הייתה הופכת לארוסתו. קשר האירוסין מתואר בתורה שבכתב ונידון בתורה שבעל פה. ברם, בני הזוג לא היו חיים ביחד, ולרוב לא היו מקיימים יחסי אישות גם אם נתקדשה הנערה בביאה. לכולי עלמא ארוס אסור בארוסתו עד לנישואין הגמורים, ונחלקו חכמים רק בשאלה האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. על אף שיוחדה הנערה לארוס ונאסרה על העולם כולו הם לא הותרו האחד לשני. לאחר תקופת זמן מסוימת, לרוב שנה, היו בני הזוג עוברים לחיות חיי אישות מלאים, ומקימים משפחה במובן המלא של המילה. מעבר זה הוא הנישואין, שאף שנחלקו חכמים כיצד בדיוק הוא מבוצע, ואף נוצרו מנהגים שונים בתולדות האומה למעבר זה, הרי שלא נחלקו על אופיו המהותי - נישואין הם המעבר לחיים ממשיים.

מה טיב חלוקת ההתקשרות ההדדית לשני חלקים ? מה מלמדת אותנו התורה בהקדמת האירוסין לנישואין ?

מערכת הקשרים בין בעל ואישה בנויה בין שני מוקדים. מוקד אחד בלתי ניתן לתפישה ולהגדרה. זוהי הדביקות בין השניים, שמעצם היותה מושג מופשט לא ניתן להבישה במילים. אנו יכולים לעקוב אחרי הצד המשפטי של היווצרותה, ואף גם זאת באופן חלקי בלבד (כיוון שקשה מאוד להגדיר את הצד המשפטי של מעבר מאירוסין לנישואין, וראו להלן) אך אין אנו יכולים להגדירה. מדובר במהות העצמית הקושרת בין בני הזוג, בברית שכרתו להיות כאחד, בהלמות הלב ההדדית ובהפיכתם ליישות אחת הבונה את הבית. מוקד שני הוא המשמעויות המעשית של בית זה. חיי הנישואין מורכבים גם מפרטים הלכתיים רבים שאופיים הוא אופי משפטי. ההלכה עוסקת בפירוט רב בפרטים הדיניים של הנישואין. היא מודדת מה מתרחש בעת האירוסין, ומה חסר עוד עד לבוא עת הנישואין. משמעויות הלכתיות אלה נוגעות לאיסור בקרובותיה, להיטמאות כהן לארוסתו, לחובות שונות מדאורייתא ומדרבנן, לקיומה של כתובה, להפרת נדריה, לירושתה ולעוד עניינים רבים. דיון הלכתי מפורט זה עשוי להעלות את הסברא המוטעית כי היחס בין האירוסין לנישואין הוא כיחס שבין דבר חלקי לדבר השלם - האירוסין הם "חצי" נישואין, והתהליך הוא תהליך של התחזקות הקשר שבין בני הזוג.  על כן יש לדון בכל מרכיב בנפרד האם הוא קיים כבר בעת האירוסין, ועצם העובדה כי חלק מהמרכיבים קיים בימי האירוסין אך עוד לא בא לידי מימוש בהם מלמד על חולשת קשר זה עד בוא היום המאושר של הנישואין. ברם, סברא זו היא סברת טעות, וניתן ללמוד על כך ממקומות רבים. אחד היסודות העיקריים המלמדים על עומק הקשר שבין בני זוג מאורסים בא דווקא מדיני העונשין - בעוד שדין אשת איש שזנתה הוא חנק, הרי ארוסה שזנתה דינה בסקילה. חומרת הסקילה על החנק מבטאת יותר מכל את הייחוד שבקשר האירוסין, ואת העובדה כי מדובר בבחינה מסוימת בה האירוסין הם ברמה גבוהה יותר מאשר הנישואין.

קודם שנבוא בשערי עומק האירוסין נאמר דבר מה על חשיבות העיסוק בסוגיה זו גם כיום. אמנם, מימוש האירוסין והנישואין נעשה בימינו בצורה שונה. אף אנו מקדימים אירוסין לנישואין, ובשעה שאנו עומדים תחת החופה אנו פותחים בקידושי אישה על ידי מסירת הטבעת ואמירת הרי את מקודש לי בפני שני עדים כשרים שיוחדו לעדותם. קודם לאירוסין אנו מקדימים את הברכה המלמדת היטב על המיוחד בהם. ברכה זו אינה מכילה בתוכה מילות שמחה ואהבה, אחווה ורעות, ולמעשה אין בה דבר הנוגע לזוג עצמו. הברכה עוסקת בקדושת דיני עריות, באיסור הארוסות ובהיתר לשאת נשים על ידי חופה וקידושין. היא דומה יותר לברכת המצוות מאשר לברכת השמחה, ויש אכן פוסקים רבים ובראשם הרמב"ם שהתייחסו אליה כאל ברכת המצוות, ופסקו פסקים שונים הנובעים מכך. ברם, אין אנו תובעים מבני הזוג להיפרד למשך כשנה האחד מהשני. אנו ממשיכים מיד לנישואין. הנישואין הנהוגים בימינו הם העמידה תחת החופה, שבע הברכות והכניסה לחדר ייחוד למנהג האשכנזים או הכניסה לבית למנהג הספרדים. בין כך ובין כך בוודאי שאין מדובר בתקופה ארוכה של התרחקות האחד מהשני. בין האירוסין לנישואין אנו מפסיקים בהפסקה קטנה, בה אנו קוראים את הכתובה. הפסקה זו נועדה כדי שתהיה איזושהי הבחנה בין אירוסין לנישואין. קריאת הכתובה אין בה משמעות הלכתית של ממש, ואנו עושים זאת כחלק מההפסקה. בדיעבד טוב שידעו בני הזוג כי מערכת הקשרים שהם בונים היום כוללת בתוכה גם מחויבות הבולטת בהיבט המשפטי של הכתובה, אולם אין הדבר נובע מיסוד הדין. לכל זה ביחד אנו קוראים נישואין או חופה.

מה שאנו נוהגים כיום כאירוסין אין לו דבר וחצי דבר עם האירוסין המקראיים וההלכתיים. למעשה אין מדובר באירוסין כלל, ודבר לא השתנה במעמד של הארוס והארוסה של היום. כל קשר איסורי לא נרקם בין הבחור והבחורה. מקורו של מנהג זה שאנו נהוגים נעוץ בכלל בעולם דיני הממונות - אלו הם ה"תנאים" שהיו עורכים בין המשפחות השונות, ובהם מדובר על התחייבויות ממוניות של המחותנים להעמדת החופה, וערבות ממונית על התחייבויות אלה. אמנם, בקהילות שונות נטו לייחס חשיבות עילאית למחויבות זו, ויש מקומות בהם נהגו שלא להפר בשום דרך ברית זו, בשל התייחסות אליה כחמורה יותר מאשר האירוסין והנישואין עצמם. סיבת הדברים נובעת מהתורה עצמה - התורה עצמה מלמדת כי קיימת דרך להפר ברית נישואין - הגט, ולימדה בפרשת כי תצא כיצד עושים זאת. לעומת זאת, אין דרך בה מתירה התורה להפר התחייבות ממונית, והציווי "צדק צדק תרדוף" שנתבאר בלשון חכמים כחובה לעמוד בדיבור - "שיהא הן שלך הן ולאו שלך לאו" - היא חובה מוחלטת שאין דרך להתכחש לה. ש"י עגנון ביסס את הטרגדיה של תהילה על הפרת ברית אירוסין על ידי אביה של תהילה, בשעה שחשף כי חתנו נתפס לחסידות. ברם, כל זה שייך לתחום דיני הממונות בקשרים שבין המחותנים, ואין לזה דבר בקשר בין החתן והכלה.

מנהג זה שאנו נוהגים בו מעלה שאלה רעיונית והתנהגותית קשה. התורה ציוותה על אירוסין, ובאה התורה שבעל פה וקבעה תקופת זמן בה בני זוג מאורסים האחד לשני. מהנבואה עולה כי נודעת חשיבות מרובה לתקופת חסד הנעורים, והיא ממשילה תקופה זו לימים בהם הולכים בני הזוג במדבר בארץ לא זרעה, ונאמנות מוחלטת שוררת ביניהם. אין זה ברור כיצד אנו מתירים לעצמנו להחמיץ את משמעות התקופה המיוחדת הזו. אמנם, מהבחינה הפורמאלית אנו מקיימים את מצוות האירוסין, שהרי החתן מוסר טבעת לכלה, ואומר לה הרי את מקודשת לי. מעבר לכך, אין דין המחייב אורך מסוים של אירוסין, ואף שנהגו שאורכם יהיה רב אין איסור של ממש בקיצור שאנו נוהגים בו. על כן לא ניתן לטעון כנגדנו כי אנו  פוגעים בהיבט ההלכתי המעשי של האירוסין. ברם, במנהגנו היום אין אנו מתברכים מחשיבות התקופה העילאית של האירוסין, ובני הזוג אינם הולכים במדבר בארץ לא זרועה. את מה שהאירוסין אמורים ליצור אנו איננו רוכשים לעצמנו !

עובדה זו עשויה להטיל אור חדש על המנהג הרווח בימינו - מנהג האירוסין, ועל חילוף שמו מתנאים לאירוסין. שינוי השם מעיד על תהליך מבורך שהתחולל בציבור שומרי תורה ומצוות. אף שאין מדובר באירוסין ההלכתיים כי אם בהסכם ממוני בלבד, מוצאים עצמם בני הזוג קשורים האחד בשני בקשר מסוים. יש הרבה מכשלות שקשר זה עלול להביא, ועל בני הזוג להיזהר שלא ליפול במכשול. בטעות סוברים לעיתים כי לאחר האירוסין הותרו דברים בתחום האיסורים בין בני הזוג - ולא היא. למעלה מכך, לא מעט מפוסקי דורנו אף כתבו כי יש להיזהר יותר דווקא לאחר אירוסין, בשל הטעות העלולה להיגרם מעצם השימוש במונח אירוסין. השימוש המטעה מבחינה הלכתית במונח אירוסין מחייב את בני הזוג לגדור גדר של ממש, כדי שלא להתדרדר למקום שימנע את הגעתם לחופה כשהם טהורים וקדושים. ברם, בד בבד עם המאבק בטעות זו, ועם החובה להקפיד על דיני אבן העזר לאחר האירוסין כמו גם לפניהם, מתחולל תהליך נכון של אירוסין, ובני הזוג נוהגים האחד עם השני כמאורסים הלכתיים על אף שאין זה כך מהבחינה האמיתית. אנו העתקנו את תקופת האירוסין ההלכתיים ממקומה, והעברנו אותה לתקופה שקדמה לה, וכך אנו מתברכים מפירותיה, על אף העובדה שאין להם משמעות הלכתית של ממש.

מהי ההדרכה הראויה בין בני זוג מאורסים בימינו ? מניין יכולים הם לשאוב את מערכת הקשרים הראויה ביניהם ? מה טיבו של עולם מיוחד זה, בו נרקמה ראשיתה של ברית ביניהם, אך אין לה משמעות מדאורייתא ומדרבנן כאחד ?

הדרך הראויה להתמודד עם שאלות אלו היא להמשיך ולגזור מתקופת האירוסין המקראיים והאגדתיים לתקופת האירוסין הנהוגים בימינו. מובן שגזירה שווה מלאה כלל אינה אפשרית, שהרי כמעט כל המשמעויות ההלכתיות שצוינו לעיל כלל לא נוצרו בין בני זוג מאורסים בימינו. ברם, הקשר הנפשי העקרוני מהווה מקור של ממש להתמודדות בשאלה זו. לפיכך אנו מבקשים לצעוד בעקבות כתבי הקודש שלנו ולהקיש ממשמעות האירוסין בימי המקרא על תקופת האירוסין בימינו, ומהם ללמוד גם מהי ההדרכה הראויה לבני הזוג בבניין עולמם. את סוגיית ההכנה לנישואין על ידי מדריך החתנים ומדריכת הכלות נותיר מחוץ לדיוננו, ונניח מקום לטובים יותר להתגדר בו. אנו נעסוק רק בטיב הקשר שבין בני הזוג עצמם.

האירוסין כהליכה במדבר:

נביאי ישראל נקטו לשונות דימוי רבות. כל אימת שביקשו לבאר דבר מה לאומה לא הגדירוהו בהגדרות פילוסופיות אלא ציירו אותו בציור ובדימוי. הרב הנזיר זצ"ל למוד שזו תכונתה המיוחדת של התכונה ההמשלית של התורה, שהיא מדברת אל בני האדם בלשון משלים ואימרות קצרות.

בשעה שבא הנביא לדמות את האירוסין אמר:

הלך וקראת באוזני ירושלים לאמר,

כה אמר ד': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב,ב).

גם הנביא הושע דימה את האירוסין להליכה במדבר:

לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר ודברתי על לבה.

ונתתי לה את כרמיה משם, ואת עמק עכור לפתח תקווה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים (הושע ב, טז-יז)

מה טיב הדימוי להליכה במדבר, כפי שעולה בדברי הנביאים עצמם ?.

ניתן לדבר על המדבר בשני היבטים. ההיבט הראשון טמון בהגדרת המדבר בהגדרה שוללת -  מה לא נמצא במדבר. המדבר הוא ארץ לא זרועה. מתיישבים אינם מוצאים בו את מקומם. בדרך כלל הוא מהווה מקום נדודים לרוב בני אדם, וכך אמנם אמר משורר ספר תהילים: "...תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו. רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. ויצעקו אל ד' בצר להם ממצוקותיהם יצילם..." (תהילים קז, ד-ו). שני סוגים של בני אדם הופכים את המדבר למושבם. ראשון בהם הוא פליטי החברה, אשר נאלצים לברוח אל ארץ גזירה, וחלקם הופכים לשוסי המדבר המזנבים בקצה היישוב. שני בהם הוא אלה אשר מבקשים במדבר את מקום ההתבודדות הנפשית, בשל העובדה שהם מבקשים דבר מה גבוה הרבה יותר ממקום החיים הסואנים שבישוב. כאלה הם בני הזוג ההולכים מאורסים במדבר. הם אינם חיים עדיין במקום היישוב, והם מבקשים במדבר את עולמם הרוחני והפנימי. בני זוג מאורסים מתחילים את דרכם בקשר בו לא קיימת כל תמורה בנאמנות ההדדית, ואין בו דבר מהקוטב המעשי של החיים. זוהי ארץ לא זרועה בה אין דגן תירוש ויצהר היכולים להינתן כמתנת חיים.

לעיל ציינו כי חיי נישואין כוללים בתוכם מהות כללית של הנישואין מחד גיסא ופירוט מעשי מאידך גיסא, על רקע הדימוי למדבר ניתן להעמיק ביסודות אלה:

הקוטב הרוחני העליון בא לידי ביטוי בכתבי הקודש האלוקיים בדרכים רבות. בראש ובראשונה מתארת התורה את עצם קיומו - "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). לאחר מכן נוקטת התורה בלשונות שונים כדי לתאר את מהותם של נישואין אלה. בעה שבאה רבקה לאוהל יצחק נאמר "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו" (שם כ,סז). לשונות של אהבה בין איש ואשתו מצויים הרבה בפסוקי המקרא - בדרך כלל בין האיש לבין האישה, ורק במקום אחד (מיכל) מוזכרת אהבת האישה לבעלה, אם כי כמובן היא הייתה קיימת במקרים רבים. שפה זו של קשר נפשי רוחני באה לידי שיא במשל בו נוקט ספר שיר השירים בשעה שהוא מלמד על אהבת כנסת ישראל והקב"ה. .משל זה רווי קשרים רגשיים וליביים, וכולו עוסק בהיבט של התקשרות הנשמות בין האיש ובין האישה. לשונות האהבה, הרצון לקשר מצד עצמה, הנשיקה והיופי רבים בספר השירים, ומלמדים על יסוד כינון הקשר בין הדוד והרעיה.

מן העבר השני עומדת מערכת קשרים שונה לחלוטין. האיש והאישה מקימים בית בישראל, שהוא עצמו מתפרט למשמעויות מעשיות רבות. לעיל ציינו את המשמעויות ההלכתיות, ואת הגדרים המשפטיים שנולדים בשעה שמוקם בית בישראל. אולם לא רק אלה קיימים בו. נבואת הושע מציינת גם את נתינת הדגן התירוש והיצהר כחלק בלתי נפרד מחיי הנישואין:

והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל (הושע ב,י); 

והיה ביום ההוא אענה נאום ד' אענה את השמים והם יענו את הארץ. והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל" (שם כג-כד).

מאוחר יותר נוספים למערכת הקשרים בין איש ואשתו הילדים, והם מכניסים ממד נוסף לחיי הזוג.

התורה שבעל פה ביטאה מערכת קשרים אלה במסכת כתובות. כל הלומד מסכת כתובות מתרשם כי היחס בין איש ואישה הוא יחס של עיסקה. המשניות השונות דנות בשאלת המחויבויות בין איש ואשתו, בסנקציות הננקטות בשעה שאין חובות אלה ממולאות ובדרכים המשפטיות בהן ניתן לתבוע את ההתנהגויות הראויות. זוהי לשון משפטית ולא לשונם של אוהבים.

אין מדובר בשתי דרכים אלטרנטיביות, כאילו יש משפחה הבנויה כך ויש משפחה הבנויה אחרת, כי אם בדבר מה מהותי לחיי המשפחות כולן. חיי הנישואין אכן נעים בין שני קטבים אלה. לעולם יש בהם ממד אהבתי ונשמתי שאינו מותנה בתנאים, ויש בהן ממד של סידור החיים המשותפים באופן חוזי. בני זוג המצויים במשבר בקשרים ביניהם נוטים יותר אל הצד המשפטי עד יעבור זעם, ובני זוג שאהבה ושלום ורעות שוררים ביניהם אינם זקוקים להיבט המשפטי כי אם חיים באהבה גדולה, אך לעולם שני המרכיבים קיימים. טעות גדולה תהיה להעלים עין משני הממדים. טעות גדולה היא לצפות כי כל הימים כולם יהיו רוויים עונג ושמחה ואהבה. מדובר במקסם שווא ובהבטחה בה לא ניתן לעמוד. בני זוג המצפים כי יזכו לימים אלה בלבד, ואינם נערכים לימי סגריר, יופתעו כשתבוא הסערה ועננים יכסו חלקית את פני שמי הקשרים ביניהם.  לא יהיו בידם הכלים להתמודד עם כך. לעומת זאת, בני זוג היודעים כי כל חייהם ינועו בין הקטבים, ויהיו ימים כאלה וימים כאלה, ידעו למצות את הייחוד בכל דרך בה יחיו, ולא יקרסו בשעה שלא יהיה הכל זוהר כיום שמחת לבם. על כן באה התורה שבעל פה וניסחה כללים אלה למען ידעו את הדרך בה ילכו בשעה קשה זו. מאוחר יותר הוסיף שמעון בן שטח אף את הכתובה, שבאופן עקרוני היא סנקציה כללית כנגד הבעל המבקש לפרק את המשפחה. גם הכתובה היא לא יותר מאשר קביים זמניים - אין ההלכה מעונינת כי לאורך זמן יהיה הקשר בין בני זוג מבוסס על הכתובה. אולם ההלכה תובעת את קיום הכתובה, כדי שלא יהא פירוק הנישואין קל בעיני אדם. זו גם הסיבה הרוחנית הנפשית הפנימית בעטיה מקריאים את הכתובה תחת החופה (מעבר לנימוק ההפסקה שהובא לעיל). קריאת הכתובה מלמדת את בני הזוג כי קשריהם מבוססים גם על שיח של חובות.

לעולם הסדר הראוי הוא מן האהבה אל המציאות המשפטית. יסוד הקשר בין בני הזוג הוא קוטב הנפשיות ואחריתו הוא הרגליים הנטועות במשפט. אין דבר המבטא יותר עובדה זו מאשר הסדר של העמדת בית בישראל. אנו פותחים באירוסין ההלכתיים, ומלמדים את בני הזוג את המבנה הנכון. הבית מיוסד באידיאלי הקדושה שבו, ומשם יורד אל המציאות המעשית. נוסח הברכה מגדיש את היסוד האלוקי שבקשר - מדובר בברכת האירוסין בציווי, באיסור ובקדושה. נוסח הנביאים מדגיש את הנאמנות ואת הברית שבין בני הזוג. כך מצטרפת הקדושה האלוקית והקשר הנשמתי בין בני הזוג, והופך הכל לאחד.

במקום אחר כתבנו כי היחסים בין יעקב לשתי נשותיו יכולים לבטא היטב את הכפילות המיוחדת הזו. נישואיו של יעקב עם לאה לא היו מבוססים על אהבה. התורה מעידה "וירא ד' כי שנואה לאה", ואף שנראה שיש לצמצם את עוצמת הביטוי, ולראות בו ביטוי יחסי ולא ביטוי מוחלט, אין להתעלם מהשימוש בה. על פי האגדה העדיפה לאה להינשא ליעקב נישואי "עיסקה", ובלבד שלא תינשא לעשו. טוב היה לה לבנות בית בישראל גם אם הוא מיועד להקמת בית ישראל בלבד, ולא לחוויות פנימיות עם יעקב. זו הצורה המבססת את הקשר בין איש ואשתו על היסוד הפרקטי-מעשי, ועל החובה להקים בית ולהמשיך את המציאות הישראלית. לעומתה, נישאה רחל על יסודות האהבה, ואף שעבד בה יעקב ארבע עשרה שנה, היו הם בעיניו "כימים אחדים באהבתו אותה". ברם, בשעה שכיסו עננים את פני ההתקשרות ביניהם התגלע משבר נורא, והכתוב מעיד עליו במפורש: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל,ב). אף כאן יש לבאר את הדברים כמשבר ולא ח"ו כנתק, ואת חרון האף כרגעי ולא כמוחלט. ברם, אנו יכולים דרכו לחשוף את בניין המשפחה על יסודות האהבה והרומנטיקה הפנימיים שבין גדולי אומה אלה.

ההליכה במדבר היא תקופה בה אין בני הזוג חיים בשני הקטבים גם יחד כי אם באחד בלבד. כמעט כל מחויבות לא נוצרה בין בני הזוג, ואין הבעל נוהג להעניק לאשתו את מה שהוא יכול להעניק לה, ובוודאי שאין האישה חייבת בחובות הנהוגים בקשרים שבין בני זוג נשואים. המדבר הוא המקום בו ההתקשרות נעשית ללא ביטוי מעשי של הצדדים המעשיים. אלה הם ימי האירוסין, המבססים את הקשר על יסוד מופשט ועילאי, כימי ההליכה במדבר.

ההיבט השני של המדבר הוא מה שכן יש בו. הביטוי הנבואי המופלא "חסד נעורים" הוא טיבם של האירוסין. מול חוסר המימוש וחוסר המחויבות מדובר בתקופה מיוחדת בה הקשר בין בני הזוג הוא נפשי בלבד. העובדה שאין צדדים מעשיים לקשר מאפשרת לבני הזוג להתמקד בשני עניינים מרכזיים. ראשון בהם הוא הקדושה והטהרה. ציינו לעיל את נוסח ברכת אירוסין, הממקדת את תשומת הלב לעובדה כי מדובר בדבר מה שהוא לעילא לעילא מן החיים, ושייך לתחום הקדושה. אין הקמת בית בישראל כרוכה במימוש רומן אהבים בלבד, כי אם נוגעת ביסוד היצירה והקדושה העליונה - בכל מקום בו אתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. בני הזוג מתרוממים בתקופת האירוסין, ומטמיעים בתוכם את היסוד הטהור והעליון של הקשר ביניהם. הם יזדקקו לו לאורך ימי הנישואין. יסוד זה יחלחל להכרתם בכל עת ובכל שעה בה יעסקו בעניינים הנוגעים לביתם. בתקופה מאוחרת יותר תלמד אותם האגדה כי שכשזכו איש ואישה שכינה ביניהם, והם מהווים מעון לשכינה. תורת הסוד תלמד אותם כי גם במעשה הזיווג שביניהם יש יסודות עליונים של קודש ושל טוהר, והדברים מעצבים הן את חייהם המעשיים והן את תודעתם.

חסד הנעורים אפוא אינו עוסק רק בהכנסת ריבונו של עולם וקדושתו למערכת היחסים, כי אם גם למקום בו הם עצמם מתקשרים. ימי האירוסין מטמיעים בבני הזוג את יסוד האהבה שביניהם. לפיכך, זו גם ההזדמנות לעסוק בבניית עולם ההתקשרות האהבתית. קודם לאירוסיהן לא דיברו על האינטימיות. עתה הם בונים אותה. לא ניתן לבוא לליל הכלולות בהופעה פתאומית. דיבור הדדי הוא המרכך הטוב ביותר למפגש המיוחד המתרחש לאחר הנישואין. מפגש זה טעון וכבד שכן יש בו שינוי פתאומי - מדבר שהיה אסור לחלוטין ואף לא התקרבו אליו לעניין שהוא מצווה שהיא אף נעימה לקיום. המשנה מלמדת כי ביהודה היו מייחדים את החתן ואת הכלה כדי שליבם יהיה מוכן האחד לקראת השני. אין אנו נוהגים מנהג יהודה, אך אנו לומדים ממנהגם את הכיוון הכללי. יש צורך בהכנה לקראת, וזו נעשית בתקופת האירוסין.

האירוסין כמעמד הר סיני:

ספר שיר השירים מבטא את תולדות האומה הישראלית מצדים הפנימי האלוקי, ובשל כך קודש הקודשים הוא. ההיסטוריה כולה מתוארת כהתהלכות הדוד והרעיה, והקשר המיוחד שבין כנסת ישראל לאלוקיה מתואר בשיר אהבה ייחודי. בשעה שבאה המגילה לתאר את אחד משיאי ההתאחדות ביניהם היא מספרת על הנישואים:

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג, יא).

כשביקשו חז"ל את הנמשל ל"יום חתונתו" אמרו כי יום האירוסין הוא אחת האפשרויות:

...ביום חתונתו - בסיני.

ביום שמחת לבו - בירושלים (שמות רבה נב, ה).

אין כל קושי לבאר מפני מה ראו חז"ל במעמד הר סיני את האירוסין. ביום בו ניתנה תורה לישראל נכרתה הברית העתידה להתממש. המדבר אינו המקום בו מתממשת הברית, ואין היא יכולה להגיע בו לידי מיצוי מלא שם. המדבר הוא המקום בו נכרתת הברית. סיבות רבות לכך - בראש ובראשונה בשל העובדה שחלק ניכר ממצוות התורה הן מצוות התלויות בארץ. אין מדובר בסדר זרעים בלבד, כי אם בכל חלקי התורה. לא ניתן לקיים במדבר חלק ניכר מהמועדות על פרטיהן, סדר נזיקין תלוי במינוי השופטים "בכל שעריך" ועוד ועוד. ברם, אין מדובר במכשול טכני בלבד. הסיבה היא מהותית, בשל העובדה שאין המדבר מקומו של עם. התורה עצמה מלמדת הספר דברים כי הפיכתנו לעם תתחולל רק עם הכניסה לארץ. דברי התורה "וידבר משה והכוהנים הלווים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לד' אלקיך" (דברים כז,ט) מלמדים כי היותנו לעם היא אירוע המתחולל על רקע מעמד הר גריזים והר עיבל. ללא מקום של קבע וללא חיבור אל הארץ לא ניתן לדבר על תורה כלל ישראלית. הטוענים כי תורה ניתנה במדבר דווקא כדי ללמוד שאין היא קשורה במקום אינם מדגישים את העובדה שהיותנו לעם התחוללה דווקא עם הכניסה לארץ. זו גם הסיבה שהנסתרות היו לד' אלוקינו עד בואנו אל הארץ, וזאת הסיבה שהערבות ההדדית לא החלה קודם חצותנו את הירדן.

מעמד הר סיני אפוא הוא המעמד בו נכרתה הברית על העתיד. המעמד נקבע כי זה יהיה ייעוד הואמה, ובדרך זו תתממש ההוויה המיוחדת של יחסי הקב"ה עם כנסת ישראל. התורה היא שטר האירוסין, ובו כתוב מה טיב הדרך המשותפת של כנסת ישראל והקב"ה. בלוחות הברית לא רשומות סנקציות, ולא עולה בהם האפשרות כי דברים לא יקוימו. אין הם מנוסחים בנוסח המעשי של פרשת משפטים "מכה איש ומת מות יומת" כי אם כציווי מוחלט "לא תרצח". מדובר בדבר ד' העומד לעצמו, ואין קיומו מותנה בפרשת שכר ועונש. הנאמנות ההדדית של הקב"ה וכנסת ישראל נאמרה כתוכניתו של המעמד:

...ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש... (שמות יט, ה-ו).

הלוחות הם פרטי ברית זאת. בראשם עומדת ההכרה העקרונית- המבוא המלמד על היות הקב"ה אלוקי ישראל, וההתחייבות העקרונית שלא יהיה אלוקים אחרים על פניו. מכאן ואילך מפורטות מצוות - אי נשיאת שמו לשווא, שבת, כיבוד אב ואם ודיברות נוספות העוסקות במצוות שבין אדם לחבירו.

באו האירוסין ללמד על מעמד הר סיני ונמצאו למדים. הם נמצאו למדים כי אחת מתכליות תקופת האירוסין היא התוכניות ההדדיות האידיאליות. אלו ימים בהם אין מדובר עוד בבעיות המימוש, ואין צורך כלל לדבר על "מה יקרה אם זה לא יצליח". ימים אלו הם ימים של כריתת ברית הדדית, שבמסגרתה מפורטות התוכניות המשותפות. בראשן עומדת ברית נצח, בה נאמר על ידי בני הזוג שלא יהיה להם מישהו אחר שיכרתו עמו ברית קדושה זו. מכאן ואילך הם משרטטים את תוכניות הבית המשותף. תוכניות אלה כוללות את הבית הרוחני ואת הבית הפיזי כאחד. ביחד בונים בני הזוג את עולמם העתידי, ומתחייבים זה לזו כי על אשר יארע יתרחש בתוך הבית פנימה. שניהם מסכימים ביניהם על דרכים להתקדמות מתמדת, להתמודדות עם אתגרי החיים ועם המערכות הסובבות אותם. הם מתכננים כיצד ישמרו על עצמאותם יחד עם כיבוד אב ואם, כיצד יהיה ביתם פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתם יחד עם שמירת הגרעין הפנימי של ההתקשרות ביניהם, והקפדה על אי-ביאת זר אל הקודש.

למעלה מזו, מדרכי התגלות ד' לכנסת ישראל הם למדים כי לאחר האירוסין בה תורה של בניית המשכן, וקביעת מקום בו יתמסד הקשר ביניהם ויהיה נצחי. אף זה חלק בלתי נפרד מהקמת בית בישראל, ובני זוג משרטטים אותו ביחד בימי אירוסיהן. נכון הוא שאין להשתעבד לכך, ונכון הוא כי לעולם קודם התוכן הפנימי המהותי לבניין המסגרתי. ברם, אף השותפות בבניין הבית חיונית היא, וזה חלק בלתי נפרד מימי האירוסין המשותפים. טוב יהיה כי ירבו לעסוק בסוגיות אלה ובבניין הבית, בלי לפגוע בהתקדמות האישית של כל אחד, כמבואר לקמן.

וממדבר מתנה:

מקום נתינת התורה לישראל - המדבר - מלמד דברים הרבה על מהות נתינת התורה. חז"ל למדו ממקום זה על המידות הראויות למקבל התורה:

...מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא ? אמר ליה: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו - תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה - נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל. וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות. ואם מגיס לבו - הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר ומבמות הגיא. ואם חוזר בו - הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר כל גיא ינשא ערובין נד ע"א).

מידות הן תנאי הכרחי לקבלת התורה. מידות אלה הם תנאי הכרחי לבניית הנישואין. אלה יסודות שבני הזוג עוד ילמדו - לעולם קודמת בניית הבית על בסיס מידות טובות לכל עניין אחר. אין דבר חשוב מהמידות. המידות כשמן כן הן - הן תפורות למידותיו של כל אחד, והוא מתאים אותן לעצמו. בעיקר חשובה היא מידת הענווה ויכולת ההתכנסות הפנימית כדי שיהיה מקום לבן הזוג להיכנס אף הוא.

על בסיס המידות טוב כי בימי האירוסין יבנו בני הזוג את הקומה העומדת מעל המידות - היא תלמוד תורה עצמו. טוב כי ישובו בני הזוג אל המשמעות המלאה של ימי המדבר, בהם אף הם יקבלו תורה. לא רק אהבת הנעורים בין שניהם תהיה היחידה הממלאת את חלל אויר העולם, כי אם צירוף אהבת ד' לאהבתם האחד את השני. דרכים רבות לאהבת ד', ומיוחדת שבהן היא לימוד תורה משותף, הקושר את בני הזוג עם הקב"ה בקשרים רבים - הן במישור השכלי, הן במישור הקיומי והן במישור המעשי.

מה לומדים בני זוג במדבר ? ראשית דבר - לא זו השאלה החשובה. החשוב הוא עצם הלימוד. אנו מקדימים ללימוד תורה את הברכה " על דברי תורה" או "לעסוק בדברי תורה" כדי ללמד שעיקר העיקרים הוא העיסוק בתורה. בני זוג העוסקים בתורה בונים את הקשר ביניהם על יסוד תורני, שהוא שורש המציאות כולה.

טוב כמובן לייחד מקום לתוכן המתאים. טבעי הוא כי ילמדו דברים הנוגעים לבניין הבית - בין אם מדובר בתלמוד תורה בתחום המידות (פסקאות רבות בספר עין אי"ה מתאימים לכך), ובין אם מדובר בעניינים אחרים, שהרי אין אדם לומד תורה כי אם ממקום שלבו חפץ. מקום מיוחד לעצמו קובעים דברי חז"ל. דברים אלה הם מועט המחזיק את המרובה. אומנותם של חז"ל היא בביטוי רעיונות ארוכים במימרות קצרות ובסיפורים על גדולי התנאים והאמוראים. לימוד דבריהם מחייב את בני הזוג לפענח את שביקשו חז"ל לומר, ודברים שהם מדברים אחד עם שני דברי תורה הם, המלוכדים עם דברי חכמינו, ויחד יוצרים "תורה דיליהון". ניתן למצוא ריכוז דברי חז"ל על ביתו של אדם בספרי ליקוט אגדה למיניהם, כגון ספר האגדה, ובהם לעלות מן המדבר אל נחלת האל. גם לימוד סיפורי חז"ל על הדרכים בהן התהלכו חכמים עם נשותיהן הוא בסיס לדיבור עמוק על הקשר של תורה שייבנה בבית החדש.

שרי בפירודא:

יסוד הנסירה הוא יסוד הנישואין בישראל. בשעה שברא הקב"ה את האדם לא לבדו בראו כי אם יחד עם חוה:

ותשת עלי כפכה - אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם. א"ר שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים  - גב לכאן וגב לכאן..." (בראשית רבה ח,ה).

רק לאחר שנבראו כאחד ניסר אותם הקב"ה זה מזו. לפיכך עולה השאלה: מה טעם ברא ריבונו של עולם את האדם מחובר אם ביקש לנסרו, ומה טעם ציווה עליו למצוא את חיבורו לאחר שניסרו ?

פנים רבות למדרש זה. אבן הפינה לפנים אלו היא הקביעה כי על האדם לחזר אחר אבידתו. אין הנישואין באים מאליהם, ואין הם מתממשים ללא חיפוש. לא יגעת ומצאת אל תאמן. הנישואין הם פרי עמל חיפוש ומאמץ הדדי. אין האדם נולד עם זיווגו כי אם ננסר ממנו, והוא תר אחר דרכי השלמתו. כל אחד מבני הזוג יודע כי הוא חסר מבלעדי השני, והוא מפנה חלל בתוכו כדי שיוכל בן הזוג השני למצוא בו מקום ולהשלימו. כיוון שיודעים השניים שכל אחד חסר מבלעדי השני, הרי שדווקא תחושת חסרונם ההדדית היא המקשרת ביניהם. יודע כל אחד שאין הוא יכול לעמוד לעצמו, ויודע כי כדי שימצא השני דרך לעזור לו הוא חייב להכין עצמו להתקשרות זו, וכך הם נקשרים בעבותות אהבה ובדרכי החיבה. הדבר גם מחזק את יכולת פינוי החלל - אין הם כאותו גאוותן שאין הקב"ה יכול לשהות במחיצתו כביכול, כי אם כמים הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך, ומותירים את המקום הגבוה האישיות למפגש עם הזיווג. לא לחינם מצאו האבות את זיווגם על הבאר.

פן נוסף וחשוב של מדרש זה הוא השלב בו מוצאים בני הזוג את עצמם מנוסרים האחד מהשני. אין לראות זמן זה כמיועד אך ורק למציאת בן הזוג. חלק בלתי נפרד מפרי הנסירה זרוע בחשיבות ההשלמה העצמית וההכנה לקראת יום החופה. מטרת כל אחד מבני הזוג היא להביא את עצמו בשל ככל האפשר ליום זה. טעות נפוצה נוהגים המאורסים אשר סוברים כי יתפנו לבניין עצמם לאחר הנישואים, והם משעבדים את תקופת האירוסין כולה להכנה לקראת החתונה. בד בבד עם הכנות חיוניות אלה, ועם קישור החלומות וההליכה במדבר ידע כל אחד מהם כי הוא צריך לעשות גם לביתו, במשמעות הפרטית של בית זה.

מנהג ישראל להתענות ביום החופה מלמד על כך. חתן וכלה נמחלים כל עוונותיהם, והם באים לחופתם טהורים וישרים. יום החופה אינו יום קסם המחולל מהפכה פנימית. המצפה כי את עולמו הרוחני יבנה לעצמו רק ביום החופה דומה לאומר אחטא ואשוב, שאין מספיקים בידו לתקן את כל שביקש ביום חתונתו. לעומתו, המבין כי צום יום החופה ביטוי הוא לתהליך ארוך המתחולל באדם, וכל תקופת האירוסין הנהוגים בימינו היא כעין חודש "אלול" ארוך, בו מואר אור התשובה הפנימית, מעצים את עצמו לקראת יום שמחת ליבו.  בשעה ששמים בני הזוג למול עיניהם להגיע לחופתם כפרי ביכורים ובעוצמה הגדולה ביותר שהם יכולים לבוא עימה, הם מקדישים את התקופה כולה להשלמת בניין עצמם, לתיקון מידותיהם ולהעצמת עולמם הרוחני והנפשי. אם לומד הבעל במקום תורה הרי הוא מתרכז בלימודו ואינו מזניחו, ושב לתלמודו מיד לאחר סיום הזמן בו שהה עם ארוסתו ובנה עימה יחדיו את עולמם; אם לא זכה להקים את ביתו ממכון תורני הוא תר אחר דרכים רבות למצות את כל שאפשר בבניין עצמו - בין בשעה שהוא עוסק בעיסוקיו, ובין בזמנים שבנתיים בהם הוא בא אל הישיבה או המכינה ומכשיר עצמו לקראת נישואין. כמוהו גם ארוסתו - בין אם היא קשורה למקום לימוד תורה ובין אם לאו היא מבססת את עצמה ואת עולמה הרוחני כמו גם המידותי לקראת בניינם השלם.

וארשתיך לי לעולם:

ימי האירוסין משפיעים על החיים כולם בשני מישורי התייחסות. ראשון בהם הוא העובדה שזוג הבונה את חייו באירוסין עמוקים מוקרן לאורך ימים ושנים מאירוסין אלה. מדובר אמנם בתקופת חיים קצובה, המקבילה לימי הנערות של המקרא, אולם ימי נערות אלה משפיעים לאורך ימים ושנים. את בניין הבית הם התחילו בקשר נשמתי רוחני, ופרק זמן זה מותיר משקע עמוק המחולל את קשרי החיים כולם. לאורך ימים ושנים הם לומדים כי אין ביתם חברת אחריות קטנה, בה כל אחד מושך לכיוונו ומנצל את הבית לחיים על פי דרכו, כי אם יצירה משותפת ומחודשת. בה שותף ריבונו של עולם המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, והיא מבוססת על קשר הנשמות הפנימי שביניהם. עומק זה מורה את דרכם בכל צעדיהם ומקדש את החיים כולם בקדושת הנישואין.

מישור שני הוא ההפקעה של האירוסין מן האירוע החד פעמי אל המחזוריות התמידית. האירוסין אינם שוקעים בעבר, כי אם מתחוללים פעמים רבות בחיי הזוג. בשעה שבא רבי מאיר לבאר את תוכנה הפנימי של מצוות הנידה וטהרת המשפחה באר זאת כך:

תניא היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה  ? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה...(נדה לא ע"ב).

האירוסין הופכים לחלק בלתי נפרד מחיי הזוגיות. בית בישראל נע מקוטב הנישואין לקוטב האירוסין באופן מתמיד, ואוחז בזה ואף מזה אינו מניח את ידו. יש בבית זה מטהור ההליכה במדבר וההתקשרות הנשמתית המתחדשת, ויש בבית זה חיים טבעיים בדרך כל הארץ. תנועה ייחודית זו מרוממת את החיים הזוגיים למדרגה אלוקית, ומבשרת בכל עת על המרחב בו מתנהל הקשר בין איש ובין אשתו. את שלמדו בני הזוג על עצמם קודם נישואיהם, הם הופכים לאוצר של התרעננות מתמדת בחיי הנישואין, וממשיכים לחיות באופן מתמיד. האירוסין לעולם מעניקים לבית היהודי את ייחודו ואת עוצמתו, את קדושתו ואת האהבה הגדולה שבו, ושומרים על כך שלא יהיה בית זה שחוק כי אם מתעורר בחביבות מתמדת. התקופה שבין אירוסין לנישואין צריכה אפוא להיות חלק ממהלך חיים כולל. כך שבים הם ימי האירוסין והופכים לחוויית הבניין עדי עד, ויחד בונים את בית ישראל.


מתוך אתר האינטרנט של ישיבת ההסדר בפ"ת : http://www.ypt.co.il/

 

 


הרב יובל שרלו

תגובות למאמר
תגובות
שם
אימייל
נושא
תוכן
טרם התקבלו תגובות

 

 



פרשת השבוע

חכמת נשים

יגדיל תורה

הרב צוקרמן זצ"ל

משנת הראי"ה

הרב נריה זצ"ל

תנ"ך

משנה

גמרא

תרבות יהודית

מעגל השנה

הרב דרוקמן

תפילה

מידות

חינוך

מחשבת ישראל

הלכה

חסידות

ארץ ישראל

הסטוריה

שמיטה

ציונות דתית

אתיקה יהודית

אזרחות

ספרות

מדעים

חינוך חברתי


 

מרכז ישיבות בני עקיבא, רמות שפירא , בית מאיר 90865 טל. 02-5331661 פקס. 02-5331682

יהדות | שאל את הרב