תמיד פלורה - עו"ד יובל אלבשן

הרמתי את עיני ואז ראיתי אותו. במרכז הריבוע הלבן שהותירה תמונתה על הקיר. מסמר דק ומפתח קטן תלוי עליו. זה הפתיע אותי כי הוא לא היה איש של סודות, האבא שלי. "מה שיש לי לומר, אני אומר. לא רומז." היה לו נאום קבוע על כל הסופרים החדשים שכותבים ברמיזות וברמזים "כי אין להם כבר מה לומר. אז הם מצפינים ברמזים כדי שאף אחד לא ירגיש שכולם מספרים שוב ושוב את אותו סיפור חבוט וממוחזר. כדי שאנשים יתקשו לגלות את העובדה שאין להם מה לומר. עטיפות של סופרים. לא סופרים באמת. מה שעגנון זכרו לברכה כתב בשורה, הם כותבים במאתיים עמודים שאף אחד חוץ מהם ומאיזה מבקר ספרות מהקליקה שלהם לא באמת מסוגל לצלוח." (מתוך הפרק הראשון)

ישנם ספרים המתארים נוף, דמות, היסטוריה כללית ומשפחתית,  חוויות, ואירועים שונים ומשונים. ישנם ספרים שקשה לקרוא וישנם ספרים שרק העטיפה מלאת תוכן ואילו בפנים זוהי מריחת מילים.

לדעתי הספרים השובים ביותר ואלי המעניינים ביותר אלו הספרים הנוגעים באדם עצמו, אחד הספרים הללו הוא ספר תמיד פלורה המתאר התמודדות עם אבל ואובדן אבל בצורה של מציאה מציאת ההיסטוריה המשפחתית האישית. יש בספר התמודדות עם העבר עם העתיד ובעיקר עם ההווה.

לא סתם כבר אמרו חכמים שונים הזמן הוא התרופה הטובה ביותר..

זהו סיפור המעשה בקצרה :

כאשר אלה מגיעה לבית אביה המנוח כדי לארוז את חפציו ולפנות את דירתו, היא מוצאת באחת המגירות צרור מכתבים וסיפורים שכתב לה מיום לידתה ועד יום מותו. במכתביו לבתו היחידה מגולל נעים, בן למשפחה שעלתה מעיראק והתיישבה בשכונת הקטמונים שבירושלים, את סיפור חייו המרגש - ילדותו בצל אב קשה שהחיים לימדו אותו לפחד מחלומות; מעורבותו במאבק הפנתרים השחורים; שירות המילואים שלו במלחמת לבנון השנייה, שם למד שאין אמת אלא רק גרסאות; והתקווה שהפציעה בו סמוך למותו, שאלוהים אולי משתהה אבל לעולם אינו שוכח.

במרכז הסיפור עומדת אחותו הגדולה של נעים, פלורה, בדמותה החד-פעמית והגדולה מהחיים. פלורה היא זו שמלמדת את נעים, ודרכו גם את אלה, לזקוף ראש ולא להסס ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמם באמת. כפי שנעים כותב לבתו, פלורה היתה מסוג האנשים שמודדים את חייהם לא במספר הנשימות שנשמו אלא במספר הרגעים שבהם עצרו את נשימתם. 

תמיד פלורה הוא ספר שגורם לקורא לעצור את נשימתו, למחות דמעה, לראות ולהבין באור אחר את עצמו ואת האנשים שבחייו, ולחזור אל החיים שלאחר הקריאה בתחושה של זיכוך ובכוחות מחודשים.

עו"ד יובל אלבשן, מהפעילים החברתיים הבולטים בישראל, מנהל את רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד" בפריפריה הענייה של ישראל.

עו"ד יובל אלבשן, תמיד פלורה, הוצאת ידיעות אחרונות

מן המדבר והלבנון / עשהאל לובוצקי,

מלחמת לבנון השנייה הינה אחת המלחמות שזכורות ככישלון גדול של המנהיגות אבל הצלחה גדולה של החייל הפשוט, ושל העורף. רבות השמיעו על הכישלון של המדינאים ושל אנשי הצבא הבכירים אבל למעשה כמעט שלא שמענו על ההתמודדות היומיות של החיילים הפושטים של המפקדים הצעירים, ושל אותם אלו שנפצעו וסוחבים עימם עד היום את פציעות השונות.

אחד הסיפורים המרגשים ביותר בעיני היא סיפורו של עשהאל לובוצקי בן העשרים ושלוש, בוגר ישיבת הסדר ומ"מ בגולני, מתאר את מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבטו של המפקד בשטח. הוא מנהיג את חייליו, תחילה בחולות עזה ועל חורבותיו של היישוב היהודי שם, ובהמשך בתוך לבנון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. הוא מתאר את הדילמות ואת הקשיים של מפקד צעיר המתמודד עם פחדיהם של חייליו, עם אובדן של חברים לנשק ועם החלטות ערכיות הנעשות בשדה הקרב.

סיפורו האישי שכלל פציעה בתוך הלחימה בלבנון, כשהוא עומד על מושב ה"אכזרית", כלי רכב משוריין המלווה את הכוחות הרגליים, פוגע בתא המפקד טיל נ"ט. במעבר חד מסתיים קרב אחד ומתחיל מאבק אחר, קשה לא פחות, המאבק על השיקום והחזרה לחיים לאחר פציעה קשה.

חייו של עשהאל השתנו ללא היכר זהו אחד הרגעים שבהם אדם יודע שמשהו בחייו השתנה ללא היכר. הדברים כבר לא ישובו להיות כפי שהיו. נקודה ארכימדית במהלך חייו של אדם. לא תמיד אדם מזהה את רגע המפנה. קשה לתאר את התחושות הפנימיות ואת המחשבות שחולפות בראש במפגש ישיר עם הרוגים. נראה לי כי הנפש אינה מצליחה להכיל את עוצמת החוויה. הזעזוע וההלם טרם תפסו את מקומם, אולם ההכרה כי חלל עצום נפער במציאות, מכתש של חוסר וריק, אינו מרפה ממך. מדוע דווקא רגע מסוים נוגע בך? מדוע רגע אחר נוגע בחברך? לאלוקים פתרונים

לובוצקי מספר את סיפורו שלו ואת סיפורם של חבריו לנשק, אלה שנותרו בחיים, הבריאים והפצועים, ואלה שנפלו בקרב, ואת סיפור התמודדותם של החיילים בשטח במלחמה שטרם תועדה מנקודת מבט זו.

ועוד נקודה אחרונה לסיום, זהו חשיפה של אדם מאמין, מאמין באלוהיו מאמין במדינה, מאמין בצה"ל.

זהו הכוח הגדול ביותר שלנו ואסור לנו לאבדו.

רפואה שלמה

ראיון עם עשהאל לובוצקי - מאת שמעון כהן. פורסם בערוץ 7 ב- 13.12.2008

אנא מן אל-יהוד, מאת: אלמוג בהר,
העליה ארצה בראשית שנות המדינה יצרה למעשה שכבות ורבדים בעולים וביושבי הארץ הותיקים יותר, חלק מלהיות ישראלי היה הניתוק מהעבר ובנית זהות חדשה.

היו ציבורים שונים שנלחמו בכך ולא תמיד בהצלחה (הממשלה הראשונה נפלה בשל החינוך במעברות כזכור) אין המון ספרים שעסקו ועוסקים בנושאים של החוויות האישות של העולים של ילדיהם ושל המעבר בין ארץ דוברת ערבית ובעלת תרבות אחרת לארץ.

לאחרונה יצאו ספרים שעסקו בנושא אחד הבולטים הוא ספרו של הרב סבתו "בואי הרוח" שמתאר את ילדותו בירושלים, הקשיים הרבים ההתמודדיות של עולה חדש ועוד.

אלמוג בהר מחבר הספר "אנא מן אל-יהוד", מתאר למעשה בנים והורים, נשים ובעלים, אהובות ואהובים, גיבוריו של אלמוג בהר מבקשים לחזור לאחור, דורשים לדעת, להקים לתחייה את עברם, למצוא את מולידיהם הביולוגיים והתרבותיים. הסיפורים מחפשים אחיזה בין אפשרויות, שסעים ודורות; העברית שלהם נובעת מן הערבית, הגרמנית והספניולית, זורמת בין לשון המקורות לשפת החיים.

"אמא, כולנו בעלי שמות על תנאי, כל יום שוקלים ונשקלים אולי נתאימם לקצב אשכנז וללשונות מערב, מתווכחים עם הורינו שיוותרו על אות אחת, שימירו הברה בהברה. הם ירדו מבגדאד לארץ-ישראל, ואנחנו נשתכחה מאתנו תורתם, לא שמרנו לא על שפתם, לא על שמותיהם ולא על בגדיהם, ואיך יגאל אותנו אלוהים ממצרים שלנו? יום-יום אנחנו מתגרשים מעצמנו, מרוחנו, מלבנו. ואנחנו זקוקים לזיכרון, כי מה הוא ההווה ללא העבר? מה העבר ללא הווה?
ואת אומרת לי שמזל שהם בחרו שהעברית תהיה שפת ארצם, בכל זאת עברית היא גם שפתנו, אינה רק שפתו של איזה קולוניאל, אינה צרפתית, אינה אנגלית. אלף שנה דיברנו עברית, אלף שנה ארמית, אלף שנה ערבית, את אומרת, עוד קודם להן דיברנו כנענית ושומרית ואכדית, תאר לך, את אומרת, שהם היו מחליטים שהיידיש תהיה שפת המדינה שהקימו, אז היה הרבה יותר מצחיק, היית קורא לי מאמע מאמע, ומלטף את שערי במילים צפוניות רחוקות, ואני אומר לך אמי, אמא, אמי, שמח הייתי לקרוא לך מאמע שלי, בכל לשון

לעדתי אחד הספרים המיוחדים ביותר שמתארים תקופה ואוירה.

אנא מן אל-יהוד, מאת: אלמוג בהר, הוצאת ידיעות אחרונות