ראשי תרבות יהודית סדרת "עם הספר" מבואות ומאמרים

זהות יהודית וגיור - מבוא שני מהספר "ספרות השו"ת"

 

זהות יהודית כשאלה משפטית

מיהו יהודי? מהי מהותו? אלו שאלות שהן עולם ומלואו. ניתן לענות עליהן, בין היתר, מנקודת ראות סוציולוגית, מתוך עמדה תרבותית, דרך התבוננות פילוסופית, וכמובן באמצעות השקפה דתית. האם מה שנתפס בעבר כמהות אינטגרטיבית אחת - "יהדות" - הוא לאום, דת או תרבות? ומהקולקטיב אל הפרט: האם הקביעה כי אדם הוא יהודי היא בהכרח תולדה של יישום של קנה מידה אובייקטיבי, שמְחילים על האדם מבחוץ, או שמא יש לתת חשיבות לבחירה האישית של אדם להזדהות כיהודי?

ספרות השו"ת, מעצם טבעה, איננה מתמודדת עם השאלות הרחבות של זהות יהודית, אלא מתמקדת בזווית המשפטית. ככלל, דיון משפטי בשאלות של זהות הנו נכה, כיוון שזהות היא תופעה מורכבת שאי אפשר לטפל בה בכלים אנליטיים ובקני מידה אובייקטיביים. ואף על פי כן, המשפט הוא כלי רב ערך בעיסוק בזהות, משום שהוא החוליה המקשרת בין השאלות העקרוניות שמעורר הדיון בזהות לבין חיי המעשה.

סיווגו של אדם כ"יהודי" משפיע על כל מעגלי חייו - המעגל האישי, המעגל המשפחתי והמעגל הציבורי. כידוע, המערכת המשפטית ההלכתית קובעת כי ל"יהודי" יש חובות וזכויות ייחודיות. כך, למשל, רק יהודי חייב בשמירת כל המצוות. גם מערכת המשפט הישראלית מייחדת את היהודים בהקשרים נקודתיים: הזכות לעלייה אוטומטית ארצה - זכות שבות - שמורה באופן בלעדי ליהודים (ולאחרים הקשורים עמם). ממילא, ברורה החשיבות המעשית של ההיבטים המשפטיים של הגדרת הזהות היהודית.

דוגמה מאלפת לכך היא הפנייה של ראש הממשלה הראשון, דוד בןגוריון, אל חמישים מחכמי ישראל, בבקשה שיביעו את דעתם בשאלה "מיהו יהודי". ודוק: למרות שבנשאלים היו אנשי רוח ומנהיגים מתחומים שונים (ולאו דווקא משפטנים), ולמרות שלדיון היה היבט סמלי רב, הוא לא נסב על הגדרת מהות היהדות או על היבטים סוציולוגיים או פילוסופיים של הקולקטיב. המניע להצגת השאלה היה פרוזאי: קביעת הזכאים לרישום כיהודים במרשם התושבים הישראלי, ולכן היא חיזרה אחר הגדרה שניתן לעשות בה שימוש בעולם המשפט. אכן, ככל ששאלת ההשתייכות לקולקטיב מכריעה ביחס לשאלות חשובות שבמציאות, כך גם יש לדון בה באמצעות כללים משפטיים, שתכליתם קביעת סטאטוס.

 

 

השאלה המשפטית: כיצד מצטרפים ליהדות?

השתייכות לקולקטיב נקבעת באמצעות כללים הנוהגים בשלושה מישורים: כללי הצטרפות לקבוצה, כללי התנהגות בעת החברוּת בקבוצה וכללי יציאה אל מחוץ לקבוצה. כך, למשל, אדם רוכש סטאטוס של "אזרח ישראלי" אם עמד בכללי הסף, הקבועים בחוק, לקבלת אזרחות. הוא יכול לשמר את אזרחותו כל עוד הוא מתנהג בדרך שאיננה יוצרת עילה חוקית לשלילתה. הוא יכול לצאת אל מחוץ לקבוצה הישראלית אם יוותר על אזרחותו באמצעות פרוצדורה הקבועה בחוק.

שונים הדברים בהקשר המיוחד של הקבוצה היהודית. על פי עמדת הרוב במסורת היהודית, ניתן להצטרף אל הקולקטיב היהודי על פי כללים קבועים, אך אין כל דרך לעזוב את הקולקטיב: מי שהינו יהודי, נשאר יהודי כל ימיו. השייכות איננה מותנית בשמירה על כללי התנהגות כלשהם - דתיים, חברתיים או לאומיים. היא איננה מותנית בתחושה או בתודעה יהודית כלשהי. יהודי שמעולם לא שמע על היהדות - יהודי הוא. אפילו מי שעושה מעשים מכוונים על מנת להשתחרר מחברותו בקולקטיב - כגון המרת דת - איננו יוצא מגדר הקבוצה.

בהעדר כללי סינון התנהגותיים ובאין דרך יציאה מהקולקטיב היהודי, גבולות הקולקטיב נקבעים אך ורק באמצעות כללי ההצטרפות. לפיכך, השאלה "מיהו יהודי?" מתמקדת בקביעת כללים אלו.

 

הכללים להצטרפות לעם היהודי

על פי מסורת היהדות ניתן להצטרף ליהדות באחת משתי דרכים: דרך המלך היא לידה כיהודי. זהו קריטריון ביולוגי שבמסגרתו אדם איננו בוחר את יהדותו אלא היא מוטלת עליו כנתון חיצוני. הדרך המשלימה היא גיור, שהוא הליך המבטא בחירה מודעת של אדם להצטרף את הקולקטיב היהודי. כל אחת מדרכי ההצטרפות מעוררת שאלות משפטיות נכבדות: לידה - למי? האם יהדות האֵם קובעת או גם יהדות האב? גיור - כיצד? על ידי מי? באילו תנאים? וכיוצא באלה. שאלות אלו עומדות בבסיס הוויכוח המשפטי על זהות יהודית בעבר וכיום1.

לקיומן של שתי הדרכים, זו בצד זו, יש חשיבות רבה: אילו לא היה ניתן להתגייר, היה מקום לטענה שהיהדות היא עניין של גזע בלבד. מנגד, אילו ההצטרפות ליהדות היתה רק עניין של בחירה, היא היתה מאבדת את אופיה המשפחתיאחוותי. השילוב בין שתי הדרכים מלמד כי היהדות היא בעיקרה משפחה המאופיינת ברגשות אחווה, אלא שאין זו משפחה סגורה. בתנאים מסוימים ניתן להצטרף אליה.

בעבר הרחוק, קריטריון הלידה נהג, כנראה, בהתאם ליהדותו של האב. יהודה נשא את בת שוע הכנעני; יוסף נשא את אסנת המצרייה, בת כוהן און; משה נשא את ציפורה המדיינית, בת יתרו; דוד המלך ובנו שלמה נישאו גם הם לנוכריות - ואף על פי כן ילדיהם נחשבו יהודים. ואולם, אין להסיק מכך שבדורות קדומים נתקבלו בברכה נישואים לנשים נוכריות. אדרבה, ביהדות נהגה התנגדות רחבה להתערותה של האשה הזרה בעם; יעידו על כך סיפורי בראשית, ופרקים ארוכים בשופטים ובנביאים. האשה הזרה סימלה את הפולחן האלילי, את הפיתוי המיני ואת חוסר הנאמנות. עם זאת, רק בתקופה מאוחרת יחסית הבשילה ההתנגדות לכדי הכרעה חתוכה המוציאה את הצאצאים של הנוכריות מגדר הקולקטיב. בימי עזרא הסופר (המאה החמישית לפני הספירה), משפחות שסירבו לגרש את הנשים הנוכריות שבתוכן, הוקאו אל מחוץ לקבוצה. זה מאות רבות בשנים מקובל כי נשים זרות תתקבלנה אל היהדות, ובעקבותיהן גם ילדיהן, רק אם הן ממירות את זהותן ואת מורשתן באמצעות הליך של גיור.

ההלכה אימצה את קריטריון האֵם, בניגוד למקובל בדתות אחרות, ואף בניגוד למקובל ביהדות בהקשרים אחרים (כגון שייכות לשבט או לכהונה שהיא על פי האב). מדוע? הועלו השערות מגוונות: הסבר ביולוגי - זהות האב פחות וודאית מזֵהות האם; הסבר סוציולוגי - החינוך נעשה על ידי האֵם; הסבר פוליטי - משרבו היהודיות שנאנסו אומץ כלל שיכשיר את ילדיהם; והסברים נוספים. כך היה מקובל משך מאות שנים, וכך מקובל גם היום על כל פוסקי ההלכה האורתודוקסית. מנגד, זרמים אחרים ביהדות מוכנים לקבל כ"יהודי" גם מי שרק אביו הוא יהודי. הקריטריון האורתודוקסי הוא זה שהתקבל על דעת המחוקק הישראלי בעבר, עת קבע חוק השבות כי הזכאוּת לשבות שמורה למי שהוא בן לאֵם יהודייה.

ההסכמה החובקת בכל התקופה הפורמטיבית של ההלכה ביחס לתוכנו של קריטריון הלידה, מיקדה את עיקר הדיון ההלכתי, בשו"ת ומחוצה לו, בסוגיית הגיור. בכך עוסקות התשובות שנלקטו לכרך זה.

 

הגיור

מהי המדיניות ההלכתית הראויה באשר לתהליך הגיור? הכול מודים שאין גיור בכפייה - "דאין מגיירים בן דעת אלא מרצונו" (רש"י, יבמות מח ע"א ד"ה כך). יתר על כן, לא רק שאין כופים, אלא גם אין משווקים: היהדות - בניגוד, למשל, לנצרות - איננה בעלת שאיפות מיסיונריות. ואולם, היו תקופות בהן אומצה מדיניות גיור מקילה, ותקופות אחרות (ובהן גם ימינו אנו) שבהן הועדפה מדיניות גיור מכבידה.

בשיח הפופולארי מוכרת אמירתו של רבי חלבו: "קשים גרים לישראל כספחת" (תלמוד בבלי, יבמות מז ע"ב). וברוח דומה קובע ר' יצחק נפחא: "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים" (שם קט ע"ב). ואולם, בחז"ל רווחת ביותר גם הערכה אחרת, הפוכה, כלפי הגרים. כך, למשל, רבי אלעזר בן פדת מלמד אותנו: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז ע"ב). ראוי גם להזכיר את המאמר המיוחס לרבן שמעון בן גמליאל: "בני, כך שנו חכמים במשנה: גר שבא להתגייר פושטין לו יד להכניסו תחת כנפי השכינה. מכאן ואילך גרי הדור מעידין בדור" (ויקרא רבה ב, ט). והמדרש מעיד כי "חביב הגר לפני הקב"ה מן אותם אוכלוסים שעמדו על הר סיני" (תנחומא, לך-לך ו).

היחס הסותר אל הגר בא לידי ביטוי גם בהערכה בדיעבד של תרומתם או נזקם של הגרים - בבחינת סוף מעשה המעיד על תחילתו. האם הגר וצאצאיו השביחו את העם היהודי או דיללו את סגולתו? מצד אחד, על פי המסורת, הערברב, שעלה עם בני ישראל ממצרים והחטיא אותם, מקורו בגרים מצריים. מנגד, ידועה לכול המסורת שמשיח בןדוד אמור להיות מצאצאיה של רות המואבייה. מהו המסר הטמון בכך ש"אמהּ של מלכות" איננה יהודייה מיוחסת, אלא גיורת? ברוח דומה נמסר לנו כי "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. ומאן נינהו? שמעיה ואבטליון" (גיטין נז ע"ב). עליהם מצטרפים, על פי המסורת, גרים חשובים אחרים, ובהם: רבי עקיבא, רבי מאיר ואונקלוס. אמת, אין בכל אלה כדי להצביע על צורך בהקלות הלכתיות ביחס לתהליך הגיור, אך יש בכך כדי ללמד על הערך הרב שנותן השיח הפניםיהודי לקליטה של מי שבא מן החוץ.

הרמב"ם, באיגרותיו, מחבק את מי שנתגייר באופן שאין למעלה ממנו: "דע, שהחובה שחייבתנו התורה על גרים גדולה היא מאד. על האב ועל האם נצטווינו בכיבוד ובמורא; ועל הנביאים לשמוע להם; ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו. ועל הגרים ציוונו באהבה, דבר המסור ללב: 'ואהבתם את הגר' (דברים י, יט), כמו שציוונו לאהוב את שמו: 'ואהבת את ה' אלוהיך' (שם ו, ה). והקדוש ברוך הוא בכבודו אוהב את הגר, שנאמר: 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה' (שם י, יח)" (איגרות הרמב"ם, מהד' י' שילת, א, עמ' רמ). דברים אלו נאמרו על מי שכבר נתגייר בהצלחה, אך הפנמתם משליכה בוודאי על היחס אל המועמד להתגייר. אפילו אמירתו הקשה של ר' חלבו - "קשים גרים לישראל כספחת" - פורשה, על ידי בעלי התוספות, באופן המשבח את הגרים: "לפי שהגרין בקיאין במצוות ומדקדקין בהם, קשים הם לישראל כספחת, דמתוך כן הקב"ה מזכיר עוונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו" (קידושין ע ע"ב ד"ה "קשים גרים").

היחס המורכב והמשתנה - של חיבוק ושל ריחוק, של קבלה ושל חשדנות - קשור, מן הסתם, לגלגולי ההיסטוריה היהודית והכללית ולנסיבות המתחלפות. נכונותם של יהודים לקבל זרים היתה קשורה בכל עת ועת במידת הביטחון העצמי שלהם, בלחץ התרבותי שהופעל עליהם מצד הסביבה שבה חיו, ברדיפות הפיזיות שמהן סבלו ובמגוון רחב של נסיבות כלכליות, חברתיות, פוליטיות ודתיות.

 

מדיניות גיור מקילה או מחמירה אינה מתממשת באמצעות הגות; עליה ללבוש מעטה משפטי. כאשר יהודים חפצו לטרוק את השער אל הקולקטיב או לפתוח אותו הם עשו זאת, בין היתר, באמצעות התשובות שנתנו לשאלות קונקרטיות שנגעו להליך הגיור. השו"ת, מעצם טבעו המשפטי, הפרגמאטי והנקודתי, איננו משמש במה לדיון עקרוני וישיר במדיניות הגיור, במהותו ובעקרונותיו. ואולם התשובה לשאלות הגדולות מצויה בין השיטין של העיסוק ההלכתי. האם יש להדר בבדיקת מניעי הגיור או להזיח עין מהם? האם יש להקפיד על פרטי התנאים הנדרשים לגיור או שניתן להקל בהם? וכיוצא באלה. המעיין הרגיש בתשובות המקובצות בכרך זה יוכל לזהות את היחס הנפשי והחברתי של המשיב כלפי המתגיירים באמצעות הדיון המקצועיהלכתי בעניינים הנדמים, לעתים, טכניים. מאחורי כל הכרעה משפטית מסתתרת בחירה ערכית. דברים אלו נכונים תמיד, ועל אחת כמה וכמה בעניין הרגיש של הגדרת גבולות הזהות היהודית.

 

 

ביבליוגרפיה:

צבי זוהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית - עיון ביסודות ההלכה, ירושלים, תשנ"ה.

מנחם פינקלשטיין, הגיור - הלכה ומעשה, רמת גן, תשנ"ד.

 

על סדרת עם הספר

סדרת עם הספר כוללת עשרות מהיצירות הספרותיות וההגותיות החשובות ביותר לתרבות היהודית מאז התנ"ך ועד למאה העשרים.
למפעל אדיר ממדים זה חברו חילונים ודתיים כאחד, רבנים, סופרים וחוקרים, והם גיבשו יחד רשימה של יצירות מופת יהודיות מתקופות ומרבדים שונים של השפה והספרות העברית.
היצירות שנבחרו הן מתקופות התנ"ך והתלמוד, ימי הביניים והעת החדשה, מתוך שאיפה להעניק ייצוג לגוונים שונים ביצירה היהודית לדורותיה.
סדרת עם הספר מגישה לקורא העברי בן ימינו את יצירות העבר, נכסי יסוד בתרבות ישראל, בהוצאה חדשה, מהודרת ונהירה, השווה לכל נפש.

על הכרך "ספרות השו"ת"
ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) הוא השם שניתן לסוגה של כתיבה הלכתית הרווחת מזה דורות רבים. מדובר בהתכתבות בין שואלים שנתקלו בבעיה הלכתית לבין משיבים שהכריעו והורו להם כיצד לנהוג. השאלות נבעו בדרך כלל מתוך המציאות המעשית, ועל כן מספרות השו"ת משתקף הרקע החברתי וההיסטורי ולעתים אף הפסיכולוגי והאידיאולוגי של הכרעות הפוסקים וקביעת ההלכה. כתבים אלה הם אוצר בלום של מידע על אורח החיים היהודי לאורך הדורות, והאמצעי הספרותי המקדם את התפתחות ההלכה במציאות המשתנה.
בכרך זה מובאות קרוב למאה תשובות מדורות שונים ומארצות שונות, כולן סביב נושא אחד - הגיור. חשיבותה של סוגיית הגיור היתה גדולה מאז ומתמיד, קל וחומר כיום: בעידן שבו ישנו עיסוק נרחב בשאלות של זהות, הדיון בנושא הגיור נעשה רלוונטי ומשמעותי יותר מאי פעם. כרך זה, שנבחר לייצג את ספרות השו"ת בכללה, מהווה גם מקבץ מקורות מקיף בנושא הגיור.

 


מאת: ידידיה צ´ שטרן

תגובות למאמר
תגובות
שם
אימייל
נושא
תוכן
טרם התקבלו תגובות

 

 



פרשת השבוע

חכמת נשים

יגדיל תורה

הרב צוקרמן זצ"ל

משנת הראי"ה

הרב נריה זצ"ל

תנ"ך

משנה

גמרא

תרבות יהודית

מעגל השנה

הרב דרוקמן

תפילה

מידות

חינוך

מחשבת ישראל

הלכה

חסידות

ארץ ישראל

הסטוריה

שמיטה

ציונות דתית

אתיקה יהודית

אזרחות

ספרות

מדעים

חינוך חברתי


 

מרכז ישיבות בני עקיבא, רמות שפירא , בית מאיר 90865 טל. 02-5331661 פקס. 02-5331682

יהדות | שאל את הרב