ראשי פרשת שבוע פרשת שופטים

ידינו לא שפכו את הדם הזה
 

 

בסוף פרשתנו מופיעה הפרשה המופלאה של עגלה ערופה. הפרשה עוסקת בדין של מקרה שבו נמצא חלל "לא נודע מי הכהו", שאז באים ומודדים מהי העיר הקרובה ביותר לחלל, וזקני אותה העיר נדרשים לעשות פעולות מיוחדות, ולהקריב קרבן מיוחד במקום מיוחד. וזהו הנוסח שאותם זקנים אומרים על העגלה הערופה[1]: "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה {שָׁפְכוּ} אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם". מסביר הספרי[2]: "וכל זקני העיר ההיא -  ואפילו הם מאה"[3]. וענין זה תמוה, מדוע דוקא זקני בית דין צריכים לבוא ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכפי ששואלת הגמרא[4]: "וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו. לא בא לידינו ופטרנוהו - בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו - בלא לוייה". כלומר, כדי לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה, לא מספיק לא לרצוח בפועל, אלא גם לא לגרום לרצח. אך דברי הגמרא עדיין טעונים הסבר, שהרי מובן המשפט: "לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה", אך לא מובן מה פירוש "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות"? הרי התורה מדברת על חלל, והכוונה לחלל חרב, ולא לאדם שגווע ברעב!

רש"י מסביר שמדובר ביחס לנרצח[5]: "ופטרנוהו בלא מזונות - כלומר, למזונות הוצרך ולא היה לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון, ועמד זה עליו והרגו". אילו בגללם היה נאלץ ללסטם את הבריות לא היו יכולים לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", ואפילו שהוא גנב!

           המלבי"ם מסביר ש'פטרנוהו ללא מזון' מתיחס לרוצח[6]: "פירוש שלא היינו גרמא לרצח הזה על ידי שלא נתנו מזון להרוצח, ועל ידי כן היה מוכרח להרוג את הנרצח, לעשוק את לחמו, למלא נפשו כי ירעב". ברורשאדם שמוכן להרוג בשביל מזון הוא אינו "צדיק תמים", אך בכל זאת אם לא היו נותנים לו מזון לא היו יכולים לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". לא רק לעושה רע בפועל יש אחריות אלא גם לזה שלא עשה טוב, לזה שלא מנע את הרע!

 

           עקרון זה מופיע גם בתנא דבי אליהו[7]: "ושמא תאמר, אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין, מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה, בשתים, בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו". היה מוטל על הסנהדרין ללמד את העם את דבר ה', ללמד אותם דרך ארץ, וכיוון שלא עשו כן, האחריות למה שקרה בגבעת בנימין מוטלת עליהם. וממשיך התנא דבי אליהו: "הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח". יש כרמו ושדהו במובן הגשמי, אך גם במובן הרוחני!

 

           לדברים אלו חשיבות גדולה למציאות הקשה והמסובכת בה אנו נמצאים כיום. מציאות קשה ומסובכת בשני מישורים. מישור אחד הוא המישור המוסרי - ערכי. ביאליק אמר פעם: "מתי אזכה לראות גנב יהודי", וכוונתו היתה מתי תהיה יברה נורמלית בעם ישראל. כיום, לא עלינו, "זכינו" לגנבים, רוצחים ואנסים. ואין ספק שהמצב הקשה נובע מריקנות, כפי שאומרת התורה[8]: "והבור רק אין בו מים", ואומר רש"י[9]: "ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו!". אם אין מים בבור, בהכרח שיהיו בו נחשים ועקרבים. מצב של ריקנות מתורה בהכרח יגרור אחריו תופעות שליליות. כשאין תורה ישנם עיוותים מוסריים, וכפי שאומר אברהם אבינו[10]: "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".

 

המישור השני הוא המישור הלאומי. מכיון שאין חבור שורשי ואמיתי מתוך תורה לארץ ישראל ולערכים הלאומיים, ממילא באה ההתנתקות מכל ערכים אלו.

          

           ומכל המציאות הקשה והמסובכת הזו, עולה זעקה לתורה, כפי שמסביר הרב חרל"פ על הפסוק 'ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה': "אף על פי שמצד הגוון החיצוני היה נראה כאילו כל אנחתם היא 'מן העבודה', בכל זאת דרך הצינור החיצוני הזה נשמעה אנחתם ושועתם הפנימית 'אל האלוקים'". מתוך המצב הקשה עולה צעקה "אל האלוקים"!

 

           במציאות שכזו אין אנו יכולים לשבת בחבוק ידים ולומר: "אנחנו לא אשמים", אלא האחריות רובצת גם עלינו. ישנו צמאון אדיר לתורה, והתפקיד שלנו הוא להרוות את אותו צמאון, ואין אנחנו יכולים להתנער מאחריות, כפי שאנו לומדים מהפסוק[11]: "לא תעמד על דם רעך", ואפשר היה לומר אם אדם לא הרג ישירות מה הוא אשם? מלמדת אותנו התורה שאם ראית את חברך טובע בנהר ולא הצלת אותו, אתה אשם! אם אדם לא מנע דבר רע - הוא אשם! אך הרמב"ם בספר המצוות מוסיף שלוש מילים חשובות[12]: "ואתה מיטיב לשחות". בכדי שאדם יוכל להציל את חברו, עליו להטיב לשחות. לכן, בכדי שנוכל לעזור לעם ישראל, עלינו להתמלא בתורה, ורק כך נוכל להשפיע על עם ישראל. וכל זה לא רק בכדי שנוכל לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אלא בשביל שלא תהיה מציאות רעה כלל, כפי שאומר הספרי[13]: "'אשר פדית' - על מנת כן פדיתנו שלא יהיו בינינו שופכי דמים", ועל מנת שנגיע למציאות של "וכל בניך למודי ה' "!

 

 

  

 



[1] דברים כא, ו-ח.

[2] ספרי דברים רט.

[3] בכל מקום שמוזכר הביטוי "אפילו מאה", הכוונה ללא הגבלה, כגון: "הוכח תוכיח"; "השב תשיבם" אפילו מאה פעמים.

[4] סוטה לח ע"ב.

[5] רש"י שם.

[6] מלבי"ם דברים כא, ז.

[7] אליהו רבה, יא.

[8] בראשית לז, כד.

[9] רש"י שם.

[10] בראשית כ, יא.

[11] ויקרא יט, טז.

[12] ספר המצוות, לא תעשה, רצז.

[13] ספרי דברים רי.


הרב חיים דרוקמן

תגובות למאמר
תגובות
שם
אימייל
נושא
תוכן
טרם התקבלו תגובות

 

 



פרשת השבוע

חכמת נשים

יגדיל תורה

הרב צוקרמן זצ"ל

משנת הראי"ה

הרב נריה זצ"ל

תנ"ך

משנה

גמרא

תרבות יהודית

מעגל השנה

הרב דרוקמן

תפילה

מידות

חינוך

מחשבת ישראל

הלכה

חסידות

ארץ ישראל

הסטוריה

שמיטה

ציונות דתית

אתיקה יהודית

אזרחות

ספרות

מדעים

חינוך חברתי


 

מרכז ישיבות בני עקיבא, רמות שפירא , בית מאיר 90865 טל. 02-5331661 פקס. 02-5331682

יהדות | שאל את הרב