ראשי פרשת שבוע פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך: למבנה הפרשה- שיא ושפל בתורה:

 אפתח בחידה ופתרונה בצידה:

אם היינו פוגשים במשה רבינו ושואלים אותו : הלא בתורה ישנן עליות וירידות, היכן נמצאת נקודת השיא בתורה והיכן נקודת השפל? סביר להניח שהתשובה המצופה היא: השיא בעת קריעת ים סוף  (שראתה שפחה על הים מה שלא זכה הנביא יחזקאל) או אולי המעמד הנשגב של מתן תורה. נקודת השפל- בחטא העגל או בחטא המרגלים שנגזרה הגזירה על ההישארות במדבר.

מטרת מאמר זה לטעון כי מבחינתו של משה כמנהיג העם שתי הנקודות, השיא והשפל, נמצאות ...בפרשה זו- פרשת בהעלותך! ואסביר-

פרשתנו נראית כאוסף של פרשיות שקשה לדבק ביניהם- ונסקור בקצרה את אוסף הנושאים:

הפרשה פותחת במנורה, ומשם לטהרת הלויים, וסדר עבודתם. פרק ט' עוסק בנושא שונה לחלוטין- פסח שני, שלא שייך כלל לכאן גם מבחינה כרונולוגית (ועל כך עוסקים הפרשנים ובראשם רש"י, עיי"ש). הנושא הבא הוא  סדר מסע המשכן (על פי ה' יחנו...) ומכאן לחצוצרות הכסף. בהמשך- תאור חגיגי של המסע, וקריאת משה ליתרו להצטרף (ולא ברור מה סיומו של הסיפור...נושא בפני עצמו). כאן מופיעה פרשה מיוחדת מוקפת בסימנים שחז"ל רואים בה ספר בפני עצמו -ויהי בנסוע. המשך הפרשה עוסק בחטא המתאוננים ובתוצאותיו- שבעים הזקנים והשלו. חתימת הפרשה באשה הכושית ובחטא מרים.

נושאים רבים, אך כדאי גם להזכיר כי בפרשתנו ישנה גם "התפטרותו" של משה - "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת...הורגני נא הרוג". קשה קצת להבין את הנסיבות לכך- תלונות, בשר, מתאוננים, הרי כל הזמן בני ישראל התלוננו, ובאופן דומה מאד בסוף פרשת בשלח, ולא ראינו שבירה עמוקה כל כך כמו פה. נזכור שישנה התפטרות נוספת בתורה לאחר חטא העגל-"מחני נא מספרך" אך שם הדבר די מובן אחרי החטא החמור כל כך בעגל, ורצונו של הבורא למחות את העם.

וננסה לתת באור לשני הנושאים שהעלינו:

משה נבחר למנהיג העם. הוא ניסה בכל כוחו שלא לקבל את התפקיד אך נענה, כמעט בכפייה. כבר במצרים העם בא בתלונות אליו כשהוכבד העול, ומיד ביציאה בני ישראל מתלוננים, אך משה מקבל זאת בהבנה ופותר את בעיותיהם. גם בנפילה הגדולה והעצומה של חטא העגל - סתירת לחי לכל התהליך, משה עומד בפרץ ומגונן על העם. ה' כביכול מתייאש ורוצה להחליפם (שיחת עמך, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם...) אך משה מגן בתקיפות. הם לא אשמים, הקב"ה נתן להם זהב , למה יאמרו מצרים וכ', וגם ההתפטרות שהזכרנו- מחני נא מספרך- מופיעה כאיום ולא בנימה של ייאוש! אם אינך מוכן לשמוע בקולי גם אני הולך הביתה! משקבל עליו משה את תפקיד ההנהגה הוא נלחם ומגן בכל כוחו על שלוחיו.

טענת משה היא, כי אי אפשר לצפות מעם ששקוע מאות בשנים בעבדות ובעבודה זרה, שיעזוב הכל  ויבחר בדרך חדשה. קשה לשנות מנטליות שהשתרשה בעם זה דורות, ויש צורך בתהליך ארוך. ומכאן מתחיל התהליך: בניית המשכן, כדי שלעם יהיה משהו מוחשי, ושירגישו כל הזמן את נוכחות השכינה ולא רק במעמד חד פעמי כמתן תורה. והנה התהליך החינוכי הארוך נמשך- ראשית בבניית המשכן ומעורבות פעילה ביותר של העם בכך. גם כל ספר ויקרא עוסק בכניסה הרוחנית פנימה דרך תהליך הקדושה, עליה עמדנו כבר בעבר. והנה אנו בפרשתנו בסיומו של התהליך הארוך- הדלקת המנורה מסמלת את ההפעלה הפיזית של המשכן עצמו, והקדשת הלווים כצוות המפעיל. הכל מוכן להמשך- המשכן עובד, המפעילים מוכנים, והנה "נתקעת" פרשת פסח שני, שכפי שהערנו לא כאן מקומה. אז מדוע היא פה?

משה מצווה על הקרבת קרבן הפסח (המסמל את העבודה הרגילה והסדירה) והנה מגיעה משלחת. משה רגיל למשלחות- פעם אין מים, ופעם אין לחם. "נו, מה הבעיה הפעם?" שואל באנחה כבידה. והנה, משה מקבל הפעם תשובה מפתיעה- כולם מקריבים קרבנות ואנו טמאים- "למה נגרע מהקריב קרבן ה'?" ומשה מקבל "תלונה" זו בשמחה רבה- סוף סוף הצלחנו! הנה מה שמטריד את האנשים שלא יכולים לעבוד את ה', לא בשר ולא מים. הצלחנו, הידד! רואים פירות של ההשקעה החינוכית, התלונות בענייני רוח ועבודת ה'. ובשמחה מוצא משה פתרון לבעייה רצויה זו. ואם כך הכל מוכן ליציאה לדרך- לארץ ישראל: מכינים חצוצרות, סדר מסע, ולבסוף קוראים ליתרו בסיסמא: "נוסעים אנחנו!" - אין צורך לחכות יותר והמסע מתחיל. חשיבותה של הפרשה לא בתשובת יתרו, אלא בתחושה המרצדת באוויר המדבר של זריזות השלמת תהליך הכניסה לארץ (אמנם לא מיצינו בכך פרשה זו, ויש עדיין להרחיב).

נדלג לרגע על "הספר"-ויהי בנסוע, ונבחן את המשך הפרשה: ויהי העם כמתאוננים רע, תינוק הבורח מבית הספר, מי יאכילנו בשר וכ'- סיפור מוכר מהעבר, אך הפעם משה נשבר! מסתבר שלא השתנה כלום, וכל ההכשרה וההצלחה היתה אשליה בלבד! מה שמטריד את העם אלו השטויות של בשר ומים ואם כן לא עשינו דבר. יש המחפשים את ההבדל בין תלונות אלו לתלונות בפרשת "בשלח", ומחפשים את החומרה שבתלונות אלו, ונראה לי, שכוונת הכתוב דווקא להדגיש שאין שום הבדל והכל כפי שהיה בעבר  וזו בדיוק הבעיה. כאן משה נשבר, ואומר דברים שלא היינו מאמינים שיאמר: מאין לי בשר ...לא אוכל לבדי לשאת ...ואם ככה את עושה לי הורגני נא הרוג" ואומרים חז"ל שתשש כוחו כנקיבה. וכאן המצב מתהפך- דווקא הקב"ה הוא המרגיע! מנהיג אמיתי צריך לדעת שלא להישבר! אם המטרה היא נכונה, צריך לדבוק בה ולמרות כל הנפילות. אנו חשבנו כך לפתור את הבעייה והיא לא נפתרה אז צריך לחשוב על פתרון חדש ולא להתייאש מהכל!

בעבודתי החינוכית נתקלתי לא פעם במצבים כאלו, ואתן רק דוגמא- למשל בחור העתיק במבחן. שוחחתי איתו. והנה העתיק פעם נוספת. הפעם כבר הארכנו והוא התחרט ואף הזיל דמעה, והייתי בטוח- הנה הפעם הצלחתי להביאו להבנת חומרת הענין, והנה שוב חזר העניין- אסור להתייאש! בנחישות ובהתמדה שלנו, יכיר התלמיד בסופו של דבר בחומרת המעשה ונמשיך פעם אחר פעם עד להשגת המטרה.

וזהו ה"ספר" שהושתל בין השיא החגיגי לנפילה הכואבת, ללמדנו שאין להתייאש ותמיד יש לבטוח ולסמוך על הקב"ה.


הרב שמואל בירנבוים

תגובות למאמר
תגובות
שם
אימייל
נושא
תוכן
טרם התקבלו תגובות

 

 



פרשת השבוע

חכמת נשים

יגדיל תורה

הרב צוקרמן זצ"ל

משנת הראי"ה

הרב נריה זצ"ל

תנ"ך

משנה

גמרא

תרבות יהודית

מעגל השנה

הרב דרוקמן

תפילה

מידות

חינוך

מחשבת ישראל

הלכה

חסידות

ארץ ישראל

הסטוריה

שמיטה

ציונות דתית

אתיקה יהודית

אזרחות

ספרות

מדעים

חינוך חברתי


 

מרכז ישיבות בני עקיבא, רמות שפירא , בית מאיר 90865 טל. 02-5331661 פקס. 02-5331682

יהדות | שאל את הרב