בטרם - על התהליך להקמת ישיבת בני עקיבא כפר הרוא"ה

עוד בשחרית ימיה של תנועת-נוער תורה ועבודה הושר בפי ראשוני חבריה:

שם בישיבה -

גמרא ותוספות חבר למד.

שם בפרדס, -

עדר,  זבל,  גזם,  עבד.

מושג התורה בא אפוא לידי בטוי לא רק בקיום מצוות התורה,  אלא גם ובעיקר בתלמוד תורה,  והוזכר בפרוש ובהדגשה בית-התלמוד לדורותיו - הישיבה.

כעשר שנים עברו מאז הושר השיר הזה ועד שהגיע לכלל מעשה של ממש.  ברם , מתוך שלא היה זה שיר-של-יום גרידא,  אלא ביטוי לתוכן מסוים, לרעיון פנימי,  נתגלגל והלך, התפתח ועלה, קרם עור ובשר, עד שירד לעולם העשייה.

תנועת בני-עקיבא כתנועת נוער דתית,  לא ראתה את יעודה רק בהמשך חיים דתיים, תוך כדי תוספת תוכן ציוני-חלוצי-סוציאלי.  אלא ראתה את עצמה כחותרת לנעורים דתיים, לרעננות המחשבה הדתית,  הרגש הדתי והמעשה הדתי,  אשר כל התכנים האמורים לעיל בוקעים ועולים מתוכם ומכחם.מכאן הכוון הכללי לתלמוד-תורה,  כמקור למחשבה וכיסוד למעשה.  ומכאן הכוון הממשי לבית-התלמוד - לישיבה.

הישיבה,  כידוע,  לא היתה מעולם "בית-חרושת לרבנים".  היא נתכונה להעמיד תלמידי חכמים בישראל,  איש כמתנת כשרונו,  שקידתו והמשך-למודו.  היא לא דאגה לתכלית בחיי המעשה ולא הבטיחה שום הבטחה של ממש.  מתוך כך נתפתחו בה סגולות-יקר של אידיאליות,  של חרות האישיות,  של אהבת-תורה לשם תורה , וכך הטביעה את חותמה על דורות בישראל.

ברם,  ככל מוסד עתיק-יומין,  אין הישיבה סובלת חידושים ושינויים.  ולפיכך טבעי הדבר שזו הסתייגה מן הרוחות החדשות המנשבות בעולמנו וקבלה אופי שמרני.  ועל כן כשבאה תנועת-הנוער הדתית לעולם,  לא קל היה הדבר משני הצדדים גם יחד:  להסביר לנוער החותר אל החדש כי למרות שמרנותה של הישיבה,  אין היא זרה לנו; ולהסביר לישיבה כי למרות החידוש,  שבנוער ורעיונו,  אין הוא בא לקעקע את בירתה של הישיבה.

ועמדו שני הצדדים,  זה מול זה - ולא קרב זה אל זה.  רק בודדים הבינו לרוחה של הישיבה ונכנסו לבית-מדרשה למרות הזרות והנכר שנפגשו בהם , ובבית-המדרש היו רק בודדים אשר קיבלו בסבר-פנים את הנוער והבינו לכנות-שאיפתו,  למרות החידוש שבדרכו.

ומכיון שהדבר לא הפך לנחלת רבים,  היתה הבעיה תלויה ועומדת בחלל עולמה של תנועת הנוער הדתית:  כיצד הופכים את ענין הישיבה לדרך-רבים,  כיצד מקרבים את הנוער לתלמודה של תורה ולאוירה של ישיבה.

ברם, משרעיון מתבגר כל צרכו;  צורך,  משהוא הופך להכרח - מוליד הוא את היכולת.

בסמינריון השני של בני-עקיבא,  שהתקיים בשלהי חורף תרצ"ט בכפר הרואה,  התקיים דיון יסודי על החינוך הדתי.  הדיון נגע ברצינות בבעיית למוד התורה בשורות נוער-תורה-ועבודה,  ועורר את הלבבות לתהייה על המצב הקיים - ולהתעוררות הזאת היו תוצאות מעשיות.

בקיץ תרצ"ט נתארגן בסניף בני-עקיבא בירושלים - חוג לקראת הישיבה.

חוג זה הלך והתרחב,  רכז בתוכו חברים מפ"ת ועד חיפה הגיע.  חברים אלו התכוננו בפשטות להיכנס לאחת הישיבות הקיימות.  אף גם חשבו על ישיבה מסוימת כקרובה ביותר לרוח החברים.

ברם,  כאן הבריק במוחה של ההנהלה הארצית רעיון הישיבה העצמאית של בני-עקיבא.

היה זה רעיון נועז מאד מכל הבחינות.  חלום בתוך חלום.  רב חשוב אומר:  מה לכם ולישיבה,  דבר זה הניחוהו לאחרים.  מוסדות אומרים:  מניין תקחו כספים להחזקת מוסד חדש?! נבונים ומיושבים אומרים:  סתם,  כך,  מקימים ישיבה?! וכי יש לכם אישים מתאים לראשותה,  להנהלתה?!

והנוער מהו אומר? - עלה נעלה והקם נקים בעזרת השם.  אכן זו זכותו של הנוער שהוא מעיז ואינו נרתע  בהעפלתו סוד הצלחתו.

בעיצומו של הקיץ יצא מחנה-החוגים לכפר הרואה.  נקודת-ישוב זו נבחרה למגמה זו במחשבה תחילה.  ושלשה דברים גרמו לבחירה זו: א) קשר נפשי בין בני-המקום לבני-עקיבא (כתוצאה משני סמינריונים שהתקיימו במקום) ב) מציאותו של רב צעיר בכפר,  מטובי ישיבת "מרכז-הרב" ומצוייני תלמידיה;*  ג) תחילתם של בנייני הישיבה החקלאית אשר עוררו את המחשבה על אפשרות של קשר בין שני המוסדות.

תפקידו של המחנה היה לגבש את הגרעין לישיבה,  מבחינה נפשית,  לימודית וחברתית.

הי' עליו לברר:  האמנם מוכנים החברים לצעוד צעד נועז,  למרות רצונם של הורים  ופקפוקיהם של מורים? האם הם מוכנים ללמוד תורה באותה התלהבות שבה הם  מדברים על למוד תורה?! והאם הם מהווים חטיבה חברתית אחידה אשר בה הערובה

להחזקת-מעמד גם במבחנים קשים?...

המחנה עשה את שליחותו באמונה - הוא פתח את האהבה ללמוד,  הוא גבש את  חברת הראשונים. ו על כל אלה:  הוא  נטע אמונה עמוקה בלב רוב משתתפיו ברעיון הקמת הישיבה.  ועל כן לא הזיזוהו כל רוחות שבעולם ואפילו מלחמת העולם.

מ.צ.נ.