מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

בעין חינוכית לשבת פרשת שופטים / הרב אלמוג וגנר מנהל חינוכי בישיבת בני עקיבא חדרה

בעין חינוכית לשבת פרשת שופטים / הרב אלמוג וגנר מנהל חינוכי בישיבת בני עקיבא חדרה

בעין חינוכית לשבת פרשת שופטים / הרב אלמוג וגנר מנהל חינוכי בישיבת בני עקיבא חדרה


רגע לפני כניסת העם לארצו, מצווה עלינו התורה בפרשתנו את העמדת סדרי והרגלי החיים בארץ- "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". התורה מכירה בכך שאמנם באידאה מציאות החיים נשגבה, כולנו רוצים רק טוב וברכה, לעבוד את ה' בתום ובשמחה, לאהוב את החבר, השכן והמשפחה, אולם מציאות החיים, לעיתים, יוצרת מורכבויות. כך קראנו בפרשת השבוע הקודמת- "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". 
פעם אחר פעם במשך למעלה מ-15 פעמים מופיע בפרשתנו הביטוי "כי...". "כי ימצא בקרבך.. כי יפלא ממך.. כי תבוא אל הארץ...וכו'. התורה הכירה בכך שעם הגעת העם לארצו, לצד הדברים והפעולות המבורכות בהם ינקוט העם, לעיתים הדרך ארוכה ומורכבת יותר. כשנותנים ביד האדם בחירה, לעיתים הוא לא בוחר בטוב. יש נפילות, יש טעויות, יש מקרים. 
לקראת סיומה של הפרשה ישנה פרשיה הפותחת במקרה. "כי ימצא חלל באדמה .. נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים.. והורידו זקני העיר היא את העגלה...וענו ואמרו:" ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו..". 
פרשיה קשה. אין שם לאדם, לא יודעים מניין בא ולאן הלך. נדמה כי לשון הכתוב בחר במכוון בשם 'חלל'. מותו של אותו האיש יוצר חלל גדול בליבנו. כיצד קרה דבר כזה? 
הרב יעקב מדן, בספר זיכרון לרב עמיטל זצ"ל (לעבדך באמת) מביא את הביאור הבא בשמו: 
"ואמרו, 'ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו': וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (סוטה מו, ע"ב)
וביאר מורנו הרב עמיטל ז"ל, שאפשר שהאורח שנרצח הגיע לעיר ואנשי העיר לא קיבלוהו בסבר פנים יפות ולא ליוו אותו מעט בדרכו, כדי להזדהות מעט עם קשייו כהולך בדרכים. בעת שהגיע ההולך בדרכו בשדה, לשעת המבחן של המאבק על חייו מול הרוצח, אפשר שאיבד משהו מרצונו ונחישותו לחיות, משום שלא חש שחייו חשובים למאן דהו. כך התגבר עליו הרוצח. אפשר שחיי הנרצח היו ניצלים, אילו ידע שמישהו דואג לו ומזדהה עם קשייו. אם לא ליווהו בדרכו, אין זקני העיר יכולים לרחוץ בניקיון ידיהם ולומר: "ידינו לא שפכה את הדם הזה".
אדם שעומד מול אירוע צריך לשאול את עצמו, איפה האחריות שלו. מה הוא לוקח אליו. 
יש כאן שיעור גדול בראיית האחר, הזולת מול עינינו. היכרות עמו, להבין מה מתרחש בליבו ומהן מצוקותיו, ולהיות עמו שם, במקום שהוא נמצא בו. 
קרה דבר נורא בעם ישראל! נשפך דם נקי!! אף אחד לא יכול לומר :" זה לא אני"...! אומרת התורה- במובן מסוים, זה כן אתה... נכון, לא רצחת חלילה, ולא החזקת סכין ביד חלילה... אבל האחריות היא על "העיר הקרובה אל החלל" לא רק קרובה פיזית, אלא כל מי שיכל לתת כתף ולא נתן! המחנכים, השכנים, הקהילה, מוסדות הרווחה ועוד ועוד. אדם לא חי בחלל ריק. יש מחויבות לכולנו על כולנו! "אילו היה יודע שמישהו דואג לו ומזדהה עם קשייו" יתכן והוא היה במקום אחר! 
היכולת והדרישה לחדד את ההקשבה, עוזרת לאדם לא רק 'כשקרה מקרה'. פרשת עגלה ערופה, מלמדת אותנו עוד לפני שקרה מקרה לחדד את הרגישות שלנו. להגביר את העירנות שחלילה לא תבוא תקלה תחת ידינו. מנהיגות והובלה, כוללת בתוכה אכפתיות ומחויבות, אחריות שאצלנו בישיבה, בקהילה ובעיר לא יהיה מציאות של אדם ללא שם. ללא שיוך, ללא תמיכה, ללא אוזן וחברה- חלל. 
 אחריות הינה נושא רחב. אחריות רוחנית, אחריות עצמית להיות איש אמת תמים ופועל צדק, אחריות לאחר, מחויבות לחברה אכפתיות לעם ועוד. 
נשתדל כולנו, בימי חודש אלול בהם התחלנו לתקוע בשופר, להגביר את ההקשבה, האזנה לקול השופר המהדהד מבית המדרש חוצה ואל תוככי הלב. חז"ל דרשו שלשון שופר- שפרו מעשיכם. נתחזק כולנו יחד בהקשבה, ברגישות ובאכפתיות גדולה כדי שנוכל להתפתח כחברה בריאה ואיתנה.

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא”ה סיימו את ”מסע מי-ם לעם”

    לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא"ה סיימו את "מסע מי-ם לעם"

    במסע צעדו התלמידים בעקבות הרב נריה זצ"ל שיצא מירושלים להקמה ולעשיה הגדולה שלו, לישיבת בנ"ע כפר הרא"ה - עשייה שהיא מהפכה.
    המשך לקריאה
  • אזכרתו של מו”ר הרב אברהם צוקרמן זצ”ל

    אזכרתו של מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

    אזכרה למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל היום - יום חמישי, ט"ז בחשוון (14/11) בשעה 15:45 בבית העלמין כפר הרא"ה. הציבור מוזמן
    המשך לקריאה
  • בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    שרה פרייליך ז"ל הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון. בעבר היא ביקשה שביום הלוויתה לא ישכחו אותה. תלמידות אולפנת הדר גנים התייצבו.
    המשך לקריאה