בצל אורה של הסוכה – מו"ר הרב חיים דרוקמן

טעם הסוכה

"בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב). זוהי מצוה מן היחידות שהתורה מדגישה את מטרתן: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (שם מג).

בתחילת הלכות סוכה מקדיש הטור סימן שלם (תרכה) להסבר הפסוק הזה. מעיר במקום הב"ח:

"איכא למידק בדברי רבנו, שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר כוונה לשום מקרא שבתורה כי לא בא רק לפסוק הוראה או להורות מנהג, ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסוכות תשבו".

והוא מסביר:

"ויראה לי לומר בזה, שסובר דכיון דכתיב למען ידעו וכו', לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה".

כלומר, ביאור הכתוב במקרה זה שייך לפסק. העובדה שהתורה מצווה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – פירושה, שבלי ידיעה זו לא תקוים המצוה.

לכן נתבונן מעט מה משמעות "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".

ענני כבוד ומשמעותם

ידועות בעניין זה הדעות בגמרא (סוכה יא ע"ב): "ענני כבוד היו – דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם".

לכאורה שתי דעות; וכדרכנו, ננסה לעמוד על "אלו ואלו דברי אל-הים חיים", המשלימים אלו את אלו.

"ענני כבוד היו" ו"סוכות ממש עשו להם", משמע שבלי ענני כבוד לא היו סוכות ממש. ענני הכבוד הם הם שאיפשרו את הסוכות ממש. בלי ההשגחה הא‑לוהית המיוחדת לא היתה שום מציאות של קיום במדבר. הלא כך מתארת התורה את המדבר "הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" (דברים ח, טו). וכי אפשר להתקיים במדבר הזה בלי השגחה אלוקית מיוחדת, בלי קיום א-לוהי מיוחד?!

ענני הכבוד הם שנתנו את הקיום לסוכות – ממש, וזוהי הנקודה שראוי להדגיש: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". הסוכה מפגישה אותנו עם מקור הקיום האמיתי שלנו. עם ישראל עבר במשך הדורות כל כך הרבה מדבריות גדולים ונוראים, נחשים, שרפים ועקרבים, והוא עמד בכל אלה בכוחם של ענני כבוד, בכוחה של ההשגחה הא-לוהית המיוחדת. בלי זה היינו חדלים מזמן. בלי ענני כבוד לא ניתן היה לעבור את מדבר העמים הגדול והנורא.

כלל ישראל וההשגחה האלוקית

במגילת קהלת נאמר "שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור" (יא, ד). מפרש רש"י על דרך הפשט:

"שומר רוח – ממתין ומצפה עד בוא הרוח (כדי שיוכל לזרוע), לא יזרע – פעמים ממתין ואינו בא. ורואה בעבים לא יקצור – נותן עיניו בעבים, וכשרואה אותם קודרים ירא לקצור מפני הגשמים; לעולם לא יקצור, לפי שירא תמיד".

כלומר, מי שמחכה ומצפה לתזמון המדויק, לתנאים של מאה אחוז בטחון של הצלחה – לא יזרע ולא יקצור לעולם. זהו פשט הפסוק, וגם בו יש עומק רב. אבל חז"ל (קהלת רבה יא, ג) מפרשים אותו, במבט ראשון, באורח בלתי מובן לחלוטין:

"שומר רוח לא יזרע – שומר רוחן של מלכויות, לא יזרע מצוות ומעשים טובים. ורואה בעבים לא יקצור – ומי שרואה בעבים של מלכויות, לא יקצור מצוות ומעשים טובים".

אומר כאן ה"תורה תמימה" דבר נפלא:

"יתכן לומר, דהכוונה, מי שתולה מצבם של ישראל בעמים ברוח הפוליטיק של המדינות והממלכות, ועל כן הוא רואה ומסתכל בעבים, כלומר במסתרי הפוליטיק... ועל ידי זה יעריך מצב ישראל, ההוא שוב לא יזרע ולא יקצור מצוות ומעשים טובים, כי ישתקע ברעיונו זה עד שיתרפה כולו בהשגחת הקדוש ברוך הוא, אשר אמנם אך לו הישועה. והדברים עתיקים".

הדברים העתיקים האלה מוצקים ואמיתיים מאז ועד הנה. אם אתה בא להעריך את מצבם של ישראל ברוח הפוליטיק של המדינות והממלכות, וזאת נראית לך הערכה ריאלית – דע לך שאין לך דבר בלתי ריאלי מזה, מפני שהערכה כזאת איננה מתחשבת בענני הכבוד, בצילא דקודשא בריך הוא. זאת הערכת מצב שמוציאה מן החשבון את ההשגחה הא-לוהית המיוחדת על עם ישראל מאז ועד הנה.

אם לחיות על פי החשבון הריאלי בלבד, כבר היינו צריכים להמחק מזמן ממפת העמים. לא היה לנו שום קיום לאורך הדורות כולם. בכל מלחמות ישראל היה הכל אבוד מראש; היה עלינו להרים ידיים ולהתקפל. אבל למרבה הפלא אנחנו עוד קיימים, מכיון שישנם גם ענני כבוד; מכיון שיש לנו אמונה גדולה בדבר ד' המקיים אותנו, והוא חזק מכל הכוחות שבעולם.

הסוכות – השער לארץ ישראל

ר' נחמן מברסלב זצ"ל מעיר כי יעקב אבינו כאשר חזר לארץ ישראל, היתה התחנה הראשונה שלו – סוכות. מפתח הכניסה של יעקב אבינו לארץ ישראל – היה סוכות. גם אחר שיצאו ישראל ממצרים כדי ללכת לארץ ישראל, היתה תחנתם הראשונה – סוכות: "ויחנו בסוכות".

כדי להיכנס לארץ ישראל צריכים לחנות קודם כל בסוכות. בלי הסוכות אי אפשר לעמוד במבחנים של ארץ ישראל, בקשיים של ארץ ישראל. רק מכח הפגישה עם ענני הכבוד, עם אמונה גדולה של "צילא דמהימנותא", "צילא דקודשא בריך הוא" – אפשר להתגבר על התחושה של "הכל אבוד מראש". הסוכות הן הפגישה עם הכח האמיתי שמקיים את עם ישראל בכל הדורות, עם ריבונו של עולם שהועיד לעם ישראל יעוד מיוחד, והוא קבע שהארץ הזאת שייכת לנו: "כי בחר ד' בציון, אוה למושב לו" (תהילים קלב, יג). "כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו" (שם קלה, ד), ומשום כך – "כי לא יטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב" (שם צד, יד).