דברים לקראת שבת פרשת בהר/הרב מיכה קלצהנדלר, ראש ישיבת בני עקיבא אור הציון

שלוש מצוות בפרשתנו נוגעות במכירה, האחת - מצות היובל: "בשנת היובל הזו תשובו איש אל אחוזתו". מצוות עשה לשחרר את העבד, אפילו את העבד הנרצע, ומצות לא תעשה  שלא למכור את הקרקע לצמיתות - "והארץ לא תימכר לצמיתות."
המצווה השלישית, אשר מופיעה כמה פסוקים אח"כ: "ואיש כי ימכֹּר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תֹּם שנת ממכרו ימים תהיה גאלתו. ואם לא יִגָּאֵל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חֹמה לצמיתת לקֹנה אֹתו לדרתיו לא יֵצֵא ביֹבל".
אדם שקונה בית, אחרי שנה אחת אם הוא לא התחרט אזי הנכס, הבית הזה, הינו שלו – לצמיתות.
לכאורה העניין תמוה: מדוע הבית נמכר לצמיתות והקרקע או העבד רק עד ליובל?
הרלב"ג מסביר את העניין בדרך נפלאה, ואומר:
כל מטרתה של התורה היא לעודד את האדם ולפתח עי"כ את הארץ ואת יושביה.
אדם שקונה בית בארץ ישראל על מנת לגור בו, ויודע שבעוד כך וכך שנים הבית הזה יחזור לבעליו הקודמים, לא ישקיע בבית, לא יטפח אותו וכיוצ"ב, כיון "שממילא צריך להחזיר אותו ביובל". אך אם הקונה יודע שהבית הזה שייך לו לצמיתות, הוא ישקיע בו, יטפח אותו ויגרום ע"י כך לאחיזה טובה, חזקה ואיתנה במקום מגוריו.
זאת לעומת האדם אשר מכר עצמו לעבד, כי לא היה לו במה לשלם את חובותיו, או מכר את הקרקע שלו כי לא היה לו במה לפרנס את משפחתו - אם הוא צריך להיות עבד עד יום מותו, או אם הוא מוכר את השדה שלו לעד, איזה טעם יש לחייו מעתה ואילך? אך אם הוא יודע שבעוד כך וכך שנים הוא כבר הופך להיות אדם חופשי, או שהוא יודע שהשדה תחזור אליו, יהיה לו למה לצפות וזה יפיח בו תקווה לעתיד טוב יותר.
התורה רוצה שאנו נשמח בחלקנו, שתהיה לנו תקווה ושיהיה לנו טעם בחיים וטעם לחיים - לכן מצווה אותנו התורה בציוויים אשר בסופו של דבר גורמים לנו לשמוח בכל, ובעיקר במצוות שניתנו לנו.
שנזכה בע"ה שהמצוות כולן יפיחו בנו רוח ותקווה לחיים שלמים ומשמעותיים יותר.


בברכת שבת שלום