האדרת נשים בחג הפסח - "בזכות נשים צדקניות"/הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

מסופר על האדמו"ר רבי אהרון רוקח מבעלז זצ"ל, שהנהיג בשולחן הסדר, שאשתו הרבנית תגביה את הקערה ולא האדמו"ר עצמו, למרות שתפקיד זה שמור לעורך הסדר. והסביר, שרצה לתת בליל הסדר ביטוי מוחשי למאמר חז"ל: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים".
לאחרונה געש ורעש המרחב הציבורי של מדינת ישראל בעניין יחסה של היהדות לנשות ובנות ישראל. המסר באווירה הציבורית היה, שדת ישראל מדירה את הנשים מהמרחב הציבורי וכביכול תורת ישראל וחז"ל מזלזלים בכבודה של האישה. עד כדי כך, שכל הנושא הוכתר בתקשורת בשם "הדרת נשים". לצערנו, נושאים רבים מהותיים ורציניים נדונים בתקשורת בשטחיות וברדידות ועל פי רוב הבורות מנצחת. חוסר ההבנה והערבוב בין נושא הצניעות, שהיא נשמת אפה של תורת ישראל, לבין מעמדן של נשות ישראל, הוא הגורם לכל הבלבול התקשורתי.
במסגרת השיעורים, שהעברנו בנושא זה לכתות י"ב, הרחבנו במעט את העניין והתייחסנו גם למקומות בחז"ל, הנראים על פניהם כבעייתיים. המאמר במסגרת זו אינו אמור להתייחס לנושא המורכב הזה ועל כן נתמקד בקצרה אך ורק בקשר בין בנות ישראל וחג הפסח.
אין כמו חג הפסח, חג החרות של עם ישראל, שהוא יסוד החופש העולמי ואביב העמים, [וכפי שביטא זאת הרב קוק בלוח ארץ-הצבי ש"יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו"], כדי לבטא את יחסה של תורת ישראל לחופש ולחרות לכלל המין האנושי וליחסה אל האדם כנזר הבריאה שנברא בצלם. בפעם הראשונה בתורה, שמופיעה בריאת האדם (בראשית פרק א') נאמר: "ויִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה ברא אֹתָם. הרב שמשון רפאל הירש בספרו "האישה היהודית" טוען שהשוני בין יחיד לרבים בכתוב מעיד על שוויוניות מוחלטת בין האיש והאישה, ששניהם נבראו בצלם אלוקים.
זכות הנשים במצרים החלה עם הגזרה שנגזרה על המיילדות העבריות להרוג את הזכרים, אך כידוע לא שעו המיילדות לפקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס עליה ונהגו באומץ בלב להתנגד למלך ולהחיות את הילדים. לא רק שלא פגעו בהם בזמן הלידה, אלא חז"ל מוסיפים (ורש"י מביא זאת על אתר), שדאגו להם גם לאחר לידתם וסיפקו להם מים ומזון כמאמר הכתוב: "ותחיינה את הילדים".
ידועים דברי חז"ל (מסכת סוטה דף יא.): "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה...". בזמן גלות מצרים, הייאוש קנה לו שביתה אצל הגברים כתוצאה מהגזירות הקשות, וההשפלה הנוראה שחשו בהיותם עבדים גרמה להם לחוסר מוטיבציה להוליד דור נוסף לעבדות ולשעבוד. המצב היה מדורדר עד כדי כך שהייאוש כרסם אצל גדולי ישראל ומשם חלחל למטה וכך ממשיכה הגמרא לספר על עמרם גדול הדור, שגירש את אשתו כדי להימנע מלהביא צאצאים לעולם. במציאות זו, היו אלו הנשים, אשר אזרו כוחות נפש ודאגו לכך שבעליהן ישנו את דעתם וירגישו בעלי ערך ולמרות היותם מושפלים ומדוכאים על ידי המצרים הם זכו להערכה רבה אצל נשותיהם.
גדולת הנשים במצרים באה לידי ביטוי, לא רק בשפרה ופועה המנהיגות, ולא רק עם מרים בת עמרם שאמרה לאביה 'פרעה גזר על הבנים ואילו אתה גוזר גם על הבנות והלך והחזיר את אשתו' ובכך שימש דוגמא לכל המשפחות האחרות. אמנם גבורת נשים בודדות מצאנו לכל אורך ההיסטוריה - אסתר בחג הפורים וכן חנה ויהודית בחג החנוכה ועוד, אך המיוחד בחג הפסח הוא, שאומץ הלב והראייה לטווח ארוך אפיינו את כלל בנות ישראל.
בשנות השואה האיומות, נשאלה שאלה הלכתית דומה ומזעזעת, האם במצב הנורא ששרר באירופה מותר להתחתן ולהקים משפחה? ופסק הרב משה אהרון אהרונסון - אסיר מחנות בעצמו שניצל ועלה ארצה, שאין לסדר חופה וקידושין מטעמי פיקוח נפש וסכנה של חילול כבודה של בת ישראל העלולה להיטמא [עיין בספר עלי מרורות שיצא לאחר פטירתו בתשנ"ו בעמוד 230 בהרחבה].
לימים, כשזכו להיגאל ולצאת ממצרים, הביאו כל הנשים את המראות למשכן, כתרומה וכפי שמתאר זאת המדרש: "כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו... אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות זעף בהן.... א"ל הקדוש ברוך הוא למשה: משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין הכוהנים, שנאמר ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה" [תנחומא פרשת פקודי סימן ט "[.
אנו מבטאים את הערכתנו לגבורת הנשים ולאומץ רוחם בין השאר בשולחן הסדר באכילת החרוסת וכפי שעונה הגמרא לשאלתה (פסחים דף קטז): "מאי מצוה יש בחרוסת? רבי לוי אומר: זכר לתפוח, ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט. אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. הרי בטעימה אחת אנו מתחברים גם לעבודה הקשה בחומר ולבנים ובאותה טעימה אנו גם שואבים עידוד מהרוח והאופטימיות של נשות ישראל.
אסיים בסיפור על הרב מטשיבין - הרב דב בריש וַידנפלד זצ"ל, ממנהיגי היהדות החרדית בישראל, שלימדנו שלמרות המצווה להרבות בספור יציאת מצרים כל הלילה וכל המרבה הרי זה משובח וכן נפסק להלכה בשו"ע (סימן תפ"א): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים... עד שתחטפנו שינה", למרות כל זאת היה נוהג בערוב ימיו לומר את ההגדה ולקצר בעריכת הסדר והסביר זאת בכך, שהרבנית עייפה מהטרחה שלפני הפסח ולא ראוי לדקדק בהלכות דלעיל על חשבונה. רק לאחר שהלכה לישון ישב ועסק עד אור הבוקר בשיר השירים ובתורת הנסתר.
נתפלל בעזרת ד' לגאולה השלמה וכפי שמדרש בלתי ידוע בספר "קב ישר" [פרק פ"ב] מונה את ארבע הסיבות לגאולת ישראל במצרים ובין השאר אומר, שלעתיד לבוא הגאולה האחרונה תהיה כראשונה, שגם אז יתכן שאם יהיה קושי בתהליך הגאולה, יהיו אלו הנשים אשר יובילו למימוש הרצון האלוקי והם אשר יצילו את עם ישראל.
בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכות נשים צדקניות נגאל אכי"ר.