מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

האם צריך ענווה או ביטחון עצמי?

הרב יאיר שטראוס, ר"ם בישיבת בני עקיבא נתיבות דרור, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.

האם צריך ענווה או ביטחון עצמי?

האם צריך ענווה או ביטחון עצמי?

הרב יאיר שטראוס, ר"ם בישיבת בני עקיבא נתיבות דרור, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.

אחת השאלות הגדולות בעבודת המידות היא כיצד להתייחס למידת הענווה? האם האדם נדרש להיות שפל רוח או שעליו לפתח ביטחון עצמי וכבוד? האם על האדם להיות שתקן וביישן או להתבלט ולהשמיע את קולו?

 

נתבונן בכמה גישות לנושא זה ולבסוף בתפיסת הרב קוק.

 

הרמב"ם טען שעל האדם להיות עניו עד הקצה האחרון, עליו להיות שפל רוח ונחבא אל הכלים, לרצות להיות נמוך קומה וביישן כמה שיותר. הענווה היא אחת המידות היחידות שבהם אין ללכת לדרך האמצע, אלא לשאוף לענווה מוחלטת ושפלות גמורה.

 

הרמח"ל במסילת ישרים טוען שהעניו הוא אדם שיודע את מעלותיו, אבל איננו מתפאר בהם ואיננו חושב שהם נותנים לו מעלה מיוחדת על הזולת. כשם שהשור ניחן בכח חזק והברדלס במהירות רבה, כך האדם ניחן בכשרונות מסויימים בטבעו, אל לו להתפאר בהם ולחשוב שהם הופכים אותו באופן מהותי לטוב יותר מאנשים אחרים.

 

מהי גישת הרב קוק לנושא? הרב קוק טוען שהענווה היא שורש האמונה והיסוד לכל תפיסת העולם היהודית. לפי הרב קוק הענווה איננה יחס כלפי החברה או מעמד האדם, אלא שורש תפיסת הקיום כולה. האמונה והענווה הם היכולת להפנים שהמציאות כולה איננה דבר עצמאי אלא הופעה של אלוקות אחת שלמה ואחדותית, אשר מופיעה דרך כוחות החיים והמציאות. האמונה בה' היא היכולת לראות את המציאות כולה כהופעה אחדותית גדולה, שמקושרת בציר אחד הרמוני שהולך ומתעלה כל העת. האמונה איננה להגיד שישנה אלוקות חיצונית מנותקת, אלא הבנה שמציאות שאנו חיים בה היא הופעה אלוקית הרמונית אחת.

 

בתפיסה זו ניתן להבין את משמעותה האדירה והיסודית של מידת הענווה. הענווה היא היכולת הנפשית לחוש את עצמו כאבר קטן במערכת אדירה של יקום אחדותי שלם. לאדם יש נטיה להעצים את קיומו הפרטי כדבר עצמאי וחשוב בפני עצמו, ההגעה למידת הענווה היא האופן היחיד שבו אדם יוכל להכיר את המציאות האמיתית שבה הוא חי. להכיר שמציאותו הפרטית היא גילוי מסויים מעוצמה אחדותית אחת של הופעת המציאות. צמצום האני האגואיסטי, הבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה.

 

הרב קוק טען שיש קשר בין האלילות לגאווה ובין האמונה היהודית לענווה. האלילות מביטה על הצד החיצוני של המציאות בו כל דבר קיים לעצמו, נאבק על מעמדו, היהדות מביטה על צד העומק הרוחני שבו הכל מאוחד. האלילות מדמה את כוחות המציאות לאלים שונים שנאבקים על מעמדם, לפיכך כל כח מנסה לחוש כמה הוא חשוב והכרחי בעולם ולא מוכן לקבל את הכוחות שלידו. האדם האלילי פונה לכוחות השמש או הירח שיתנו לו מעוצמתם, תוך שהוא רואה אותם כמתחרים זה בזה. הוא תופס את אישיותו הפרטית ככח עצמאי שרוצה לגבור על הכוחות האחרים במציאות. לעומת זאת תפיסת האמונה היהודית באל אחד, רואה בכוחות המציאות חלקים של הרמוניה כללית, כל כח נותן את תרומתו למאמץ הכללי ומתאחד עם הכוחות האחרים. האדם האמוני תופס את עצמו כחלק מהרמוניה הכללית של המציאות ולא כיסוד עצמאי שנאבק על קיומו הפרטי.

 

זהו שורש דברי הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זוהי כל התורה כולה", כלומר, ראה ברצונותיו של חברך חלק מרצונותיך שלך. מטרת התורה היא להפוך את האדם לבעל רצון כללי אשר לא חושב על עצמו כדבר עצמאי, אלא רואה את המציאות כולה כישות הרמונית שהוא נועד לשרת אותה, לחוש שהוא והזולת אינם שתי ישויות נפרדות. "ואהבת לרעך כמוך" -  אתה ורעך הם דבר אחד, זו המסקנה ההכרחית והסופית של האמונה היהודית, אשר רואה ביקום כולו שירה אחת גדולה ואחדותית.

 

הענווה בתפיסה זו איננה מחלישה את האדם, אלא נותנת לו תעוזה לפעול ולעשות, לא מתוך מאבק השגי של אגואיזם פרטי, אלא מתוך תחושת שליחות ועוצמה. האדם בעל הענווה הוא אדם שחש שעליו לתרום את חלקו הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן עליו להתאמץ יותר ויותר כדי להביא את עצמו לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותו בעולם והבאת התרומה שלו למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. הוא חש שותפות במתרחש בעולם ומסוגל להיות אסרטיבי מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.

 

הענוה מביאה לשמחה, הגאוה מביאה לעצבות. רבים מכשלונות האדם וטרדותיו נובעים מכך שהוא שהוא חש חסר, האדם נולד עם רצון להיות מושלם וללא חסרונות, המפגש עם מוגבלותו וחסרונותיו מוליד בו תחושה איומה שהוא חסר וחלקי. האדם מחפה על תחושה זו בגאווה דמיונית שאין בו חסרונות, או שהוא נקלע לתחושת יאוש שאיננו מצליח להתגבר עליה. האדם הגאוותן שרואה רק את קיומו הפרטי, מלא אכזבה תמידית, האכזבה של האדם מעצמו הופכת להיות מרכז חייו והוא חוזר אליה שוב ושוב בצורות שונות. היאוש או הגאווה המדומה גורמים לו לחזור ולהיכשל שוב ושוב באותם דברים, ללא יכולת לצאת מן המשבר הפנימי שבו הוא נמצא.

 

מידת הענווה מבהירה לאדם שהוא חלק ממערך כוחות גדול ואיננו פרט בודד בעולם, המציאות איננה מתחילה בו ואיננה נגמרת במותו, הוא חלק מהרמוניה שלמה ואחדותית שניתן להשתייך אליה. רק תפיסה זו יכולה להביא את האדם לשמחה בדברים שיש בו ולהתגברות על חסרונותיו, מתוך שלוות נפש פנימית. הענוה יוצרת שייכות להרמוניה שלמה שמעבר אליו ונותנת את העוצמה הפנימית להתגבר על חסרונותיו ולעשות שינוי.

 

גם בחינוך הילדים אנו נוטים להתרגש יתר על המידה מכל כישלון או חולשה, דבר שגורם לילד לחזור ולהיכשל באותם דברים. הילד חש אכזבה מעצמו ומהוריו, הוא שב ומתבוסס בכשלונותיו ומעשיו הרעים. לעומת זאת גישה מאמינה שנובעת מתוך ענווה, מסוגלת להבין שגם לחסרונותיו של הילד יש מקום בהרמוניה הכללית, שכולנו חלק ממערך גדול יותר ובעל משמעות, מלא אור ויופי. גם חסרונותיו של הילד יהיו לבסוף במקום המתאים ובייעוד שנועד להם. באופן זה ניגשים לבעיות של הילד מתוך שלוות נפש, יודעים לכוון אותו באופן רגוע והחלטי אל ההתנהגות הרצויה, בלי אכזבה ומתוך סבלנות מאמינה שהילד יגיע אל מקומו המתאים במציאות. הילד שחש את שלוות הוריו מתמלא בכוחות מחודשים ומצליח להתגבר על חולשותיו, לעומת הורים שמתאכזבים ומנסים לשנות אותו באופן מיידי, מתוך לחץ שנובע בשורשו מגאווה.

 

לא קל להתחנך לענווה, היא דורשת אמון עמוק בכך שהמציאות היא הרמונית ושכל אותם כשלונות וחסרונות שיש בנו יגיעו בסוף למקום שלם וטוב. לשפוט את המציאות לצד החיובי שבה ולהאמין בטוב שמוביל את הכל. רק האמון בהרמוניה של המציאות, פיתוח תחושת שייכות אמיתית לכל אשר מתקיים סביבנו כמערכת אחת גדולה, נותנים לאדם כוחות להתגבר על חולשותיו ללא רתיעה וללא צורך בהתגוננות.

 

העולם המודרני רחוק מאוד מתפיסת הענווה, ההשגיות המודרנית ששמה את הפרט במרכז ורואה את המימוש העצמי המצומצם כתכלית החיים. נוצרת חברה דכאונית, שרויה בלחצים בלתי אפשריים, שפעמים רבות מנסה לברוח לעבר פתרונות דמי של אלכוהול, סרטים ואסקפיזם לסוגיו. חברה ענוותנית היא צורת חיים וצורת חשיבה שונה לגמרי מדפוס החשיבה המודרני, לכן היא דורשת עבודה פנימית עזה ויכולת התמודדות מול תפיסת החיים המערבית השלטת כיום.

 

הענווה איננה עוד מידה נפשית, הענווה היא תודעת חיים שלמה, שיסודה הוא השייכות הפנימית לכל חלקי המציאות, תחושת הקשר וההתכללות באחדות הגדולה של היקום. על האדם למצוא בתוך עומקי נפשו את המקום הפנימי שבו הוא מחובר לשאר המציאות, שבו הוא באמת אוהב את הכל ושייך להכל. התודעה הענוותנית היא היכולת להגיע לרוגע פנימי שכלפי חוץ נראה שברירי ושקט אך כלפי פנים הוא בעל עוצמה אדירה וכוחות רצון אין סופיים. משה רבינו הגיע לענווה המוחלטת, ליכולת לבטל את מצבו הפרטי ולחוש את הקשר לשאר היקום, מתוך כך נוצר בו קשר לפן האלוקי שמחיה את הבריאה ולחוקי החיים שיביאו את המציאות למצבה השלם בעתיד.

 

הענווה היא תכלית האמונה והשמחה, כל השגיו המדומים של האדם המודרני לא יובילו אותו לרגע אחד של שמחה אמיתית. רק הענווה משחררת את האדם מן האגואיזם והשאפתנות הפרטית ומביאה את האנושות סוף סוף לגילוי אוצר החיים הקיים בה. הענווה מרוממת את האדם מעל חסרונותיו, מאפשרת לו שלווה ואורך רוח, לפעול בסבלנות ובשמחה פנימית. מכח הענוה ניתן לשמוח בטוב הקיים במציאות, להשלים עם החסר ולתקן את הצריך תיקון. להיות חלק מן השירה האדירה של האדם הפרטי, האנושות והיקום כולו.

 

לעיון נוסף: שמונה קבצים, קובץ ו' פיסקה קפ"ז. ספר מידות הראי"ה, מידת הענווה.

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • מחנכים באמונה

    מחנכים באמונה

    הקלטות וובינרי העשרה בנושאי פדגוגיה, חינוך ואמונה בימי הקורונה
    המשך לקריאה
  • טיפים יומיים בשימושי ZOOM (מתעדכן)

    טיפים יומיים בשימושי ZOOM (מתעדכן)

    לאור המצב, טיפים יומיים של הרב יונה גודמן, שיסייעו לכם בניהול מפגשי זום
    המשך לקריאה
  • בונים חינוך - כנס סתיו ברשת מוסדות בני עקיבא

    בונים חינוך - כנס סתיו ברשת מוסדות בני עקיבא

    למידע על ההשתלמויות הארציות המתוכננות ברשת עד חנוכה >
    המשך לקריאה