האנשים שמאחורי הקלעים – איש חסיד ישנו / רועי זמיר

אחד המשפטים שמורים אוהבים לומר הוא "לא באתי לכאן כדי להיות שוטר". נראה שבאולפנת בני עקיבא פסגת זאב מי שהפנים את המשפט בצורה הטובה ביותר הוא אב הבית, חסיד שרבטוב. אמנם, על קיר חדרו תלויה תעודת הוקרה מהשב"כ ולצדה תעודת הוקרה שקיבל לאחר פרישתו מהמשטרה, אולם התפקיד שהוא ממלא בבית הספר אינו תפקיד של שמירה על החוק אלא תפקיד של הקשבה, סיוע לכל מי שזקוקה לכך, תשומת לב ויצירת פינה חמה באולפנה.

האכפתיות של חסיד לא נעצרת בשער בית הספר. אם בנות השירות הלאומי זקוקות לתיקון בדירה, אם נעל של תלמידה נקרעה או אם יש בעיה עם רכב שלא מתניע בחניה – תמיד הוא שם. לפני השלג שירד בירושלים הוא נכנס לחדר המורים ושאל: "יש כאן מישהי שגרה בקרוואן?" המורות לא הבינו את פשר השאלה. "פשוט יש כאן רדיאטור שתיקנתי, הוא יכול לעזור בחורף הקר הזה".

חסיד שייך לדור שאינו זורק חפצים כי אם מתקן אותם. ידי הזהב שלו עסוקות כל הזמן בלתקן. אבל מה עושים כאשר אי אפשר לתקן? עושים אומנות. על קירות האולפנה או בחצר תוכלו למצוא לא מעט יצירות מלאות דמיון והשראה, שעשויות מאותם דברים שהלב החם של חסיד לא יכול היה לזרוק.

אז מה סוד הקסם של חסיד? יכול להיות שגם התשובה לשאלה הזו נמצאת על קיר חדר העבודה שלו. לצד אחת התמונות שתלויות שם כתוב: "רק סוכר המתבטל לחלוטין במים ממתיק... כמו כן, רק האדם המבטל את ישותו מסוגל לעזור לזולת". אולי משפט זה מסביר גם את המקום שממנו נובעות המילים שהפכו למוטו שלו: "אל דאגה, הכול יטופל".