הדאגה לזולת – לפרשת משפטים – הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בנ"ע גבעת שמואל

לאחר סיום חלקה הראשון של הפרשה, הכולל את חוקי המשפטים , מדגישה התורה לחוס על החלש בחברה.

נאמר בפסוקים כך :  (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:

(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:

 (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:

אמנם בפסוקים נראה שהם מדברים דווקא על יתומים ואלמנות, אך רש"י במקום מבאר לנו , שמדובר בפסוקים אלו בכל אחד מישראל, ובמיוחד בכל אלו שאין מי שיגן עליהם.

רש"י שמות פרק כב - (כא) כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב

                                             בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:

יוצא מדברי רש"י שמדובר על כל אדם הזקוק לעזרה.

אומרת על זה המכילתא: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דבר הכתוב".

אם ענה תענה. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט... כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאים להיהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או

עד שתהא עוטף טליתך ואמרה תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, ובדבר הזה אמר לו, ניחמתני רבי . עד כאן דברי המכילתא.

אנו רואים מדברי המכילתא שבפסוקים אלו ההתייחסות היא לכל אדם חלש, לכל אדם שזקוק לעזרה. אפילו עינוי מעט כמו עזרה איטית ולא מיידית בגלל עטיפת טלית או נעילת נעליים, הרי זה בכלל של עינוי, על אחת כמה וכמה , כאשר מדובר בעינוי גדול כמו – צחוקים על חברים, הלבנת פני החלש , כינויים ושמות גנאי לחברים חלשים , שלא יכולים להתגונן מפני התוקף.

באותו עניין מסופר על אחד מתלמידי רבי ישראל מסלאנט הזמינו להתארח בביתו בשבת. ידע אותו התלמיד, כי רבי ישראל מקפיד על כל פרט ופרט ואינו מסכים להתארח בכל מקום, ועל כן תאר בפניו כיצד מתנהל ביתו: את הבשר, כך סיפר, הוא קונה אצל קצב ירא שמים; המבשלת בביתו היא אלמנת תלמיד חכם מפורסם, המקפידה על קלה כעל חמורה; ומעל לכל – סעודות השבת נערכות בביתו כדת וכדין – דברי תורה נאמרים בין מנה למנה וזמירות השבת, הבוקעות מפי ילדיו, משרות אוירה של קדושה. לא ייפלא אפוא, סיכם התלמיד, כי סעודת ליל שבת בביתו מתמשכת עד שעת ליל מאוחרת. "מקבל אני את הזמנתך", נענה רבי ישראל מסלאנט לנוכח התיאורים, "אך זאת בתנאי שתקצר את זמן סעודת ליל השבת בשעתיים". התלמיד הסכים שכן עז היה רצונו לארח את רבו בביתו.

ואכן, בליל שבת נערכה הסעודה בחיפזון רב, המנות הוגשו במהירות, בלא שתהא הפסקה בין מנה למנה. לא חלף זמן רב מאז נטלו המסובים ידיהם לסעודה, וכבר הגישו לשולחן "מים אחרונים" טרם ברכת המזון. לפני ברכת המזון פנה המארח אל רבי ישראל בשאלה: "יסלח לי רבי, אך חפץ אני לשאול: מה פגם מצא אצלי בהנהגת שולחני, שבשלו התנה עמי לקצר את משך הסעודה בשעתיים?"

במקום תשובה ביקש רבי ישראל להזמין לחדר את המבשלת האלמנה. כשזו נכנסה, פנה אליה ואמר: "סלחי נא לי על שיגעתי אותך הערב, ובגללי נאלצת להגיש את המנות במהירות, שלא כמו תמיד". להפתעת כל הנוכחים השיבה המבשלת: "יבורך הרבי בכל הברכות, הלוואי והיה הרבי מתארח כאן בכל ליל שבת! שכן, תמיד נוהגים כאן להאריך בסעודה עד שעת לילה מאוחרת. ואני שעייפה ויגעה אני מעבודתי במשך כל היום, איני יכולה לשאת את רגלי מרוב עייפות. אבל הערב, כיוון שסיימו במהירות את הסעודה, אוכל ללכת לביתי ולנוח". כשסיימה המבשלת את דבריה , פנה רבי ישראל מסלנט אל תלמידו ואמר: "בדבריה של המבשלת תמצא את התשובה לתמיהתך. אכן, הנהגתך ליד שולחן השבת נאה מאד. אך כשזו פוגעת באחרים – אין מן הראוי והנכון לנהוג כן!".

הדגשתי לעיל שהפסוקים שלכאורה מדברים ביתום ואלמנה, עוסקים בעצם בכל האנשים הזקוקים לעזרה ולסיוע, וזה שהפסוקים מובאים על יתום ואלמנה בדווקא – "משום שדיבר הכתוב בהווה = (רש"י) , כלומר : שהם סמל ודוגמא לאנשים הזקוקים לעזרה.

בישיבתנו ב"ה עוסקים רבות בענייני צדקה וחסד במשך השנה כולה ובמיוחד בחודש אדר . אנו צריכים להגביר את המודעות והעשייה בעניין העזרה ההדדית. אמנם זה קיים , אך עלינו לעשות עוד ועוד כדי להשתפר בענייני בין אדם לחברו . אנו חייבים לדבר אחד לשני בנעימות , להתייחס במתינות לדברי החבר , ולהוסיף חסד ודאגה לנצרכים.

בזכות זה נזכה אי"ה שדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים יתקיימו לנגד עינינו : "חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה , שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו , שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו לעשות צדקה", ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר "בצדקה תכונני", ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

 הצדקה האמורה ברמב"ם היא אמנם צדקה – כפשוטו, אך ניתן להסביר שגם יחס חיובי ואוהב לתלמידים הזקוקים לכך – הינו בגדר צדקה לעני.