מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

ה' שומע ועונה לתפילותינו! - הרב חיים דרוקמן שליט"א

ה' שומע ועונה לתפילותינו! - הרב חיים דרוקמן שליט”א

ה' שומע ועונה לתפילותינו! - הרב חיים דרוקמן שליט"א

 עונג שבת פרשת משפטים

כז' שבט ה' תשס"ב

(לא מוגה)

 

הבאנו בבית המדרש את דברי הרמב"ן[1]: "אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו", בבית המדרש ביארנו את חסד ה' בזה שהוא שומע את תפילתנו, ללא שום קשר לקבלת התפילה עצם השמיעה זה כבר חסד עצום. כעת נברר את החסד שבשמיעת התפילה.

אפשר לראות בחז"ל במספר מקומות שהקב"ה לא רק שומע לתפילה אלא גם עונה.

א. מספרת הגמרא[2] - נאמר: " [3]בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'[4]. מאי כי מת אתה ולא תחיה? - מת אתה - בעולם הזה, ולא תחיה - לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי?אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד. אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ובאמת התקבלה תפילתו, והוסיפו לו עוד חמש עשרה שנה לחייו).

ב. עוד מובא בגמרא[5]: "תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד, אמר לו: 'הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים. ואם איני נותן לך - הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף'. וקבע לו זמן. כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: 'שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך'. שלח לו: 'עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא'. בצהריים שלח לו: 'שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך' שלח לו: 'עדיין יש לי שהות ביום'. במנחה שלח לו: 'שגר לי מים או מעות שיש לי בידך' שלח לו: 'עדיין יש לי שהות ביום'. לגלג עליו אותו הגמון, אמר: 'כל השנה כולה לא ירדו גשמים, עכשיו ירדו גשמים?' נכנס לבית המרחץ בשמחה. עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפלה, אמר לפניו: 'רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים'. מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו. עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. כשפגעו זה בזה אמר לו: 'תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך'. אמר לו: 'יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך. אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה, וגשמים - ברשותי ירדו'. חזר ונכנס לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפלה, ואמר לפניו: 'רבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים בעולמך!' מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה. באותה שעה אמר לו האדון: 'אילו לא נקדרה החמה, היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי".

ג. ובמקום אחר מספרת הגמרא[6]: "[7]ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, ואמרי: 'כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי, ידקר בחרב'. סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, אמרה: 'עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים'. כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא, וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה: 'יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים'. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא], אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי". מהגמרא כאן משמע שכל זמן שחכמים התפללו על רבי הוא חי, ורק ברגע שהשפחה זרקה את הכד והם הפסיקו מתפילתם - והוא מת. הדבר שהחזיק אותו בחיים זו התפילה של חכמים.

רואים מחז"ל את כוחה של התפילה, אילו עוצמות יש לה. אדם לא תמיד מודע לכוח שיש לתפילה שהוא מוציא מפיו, עד היכן היא יכולה להגיע, אילו שינויים היא יכולה לחולל. צריך להתוודע לכוחות אלו, לדעת להשתמש בהם.

 

מרחיב 'הכתב והקבלה'[8]: "עבודת לב כעבודת שדה, שדך אל תזרע אל קוצים ואבנים כי תעבוד תחילה עבודתו, תעזקהו ותסקלהו מאבניו, תרפה צרורות עפרו ותפרד מגרפותיו, ותחרוש את פני האדמה לבער ממנו כל החוחים והקוצים, אם את כל אלא עשתה ידך, והכינות את הארץ לעשותה ראויה לקבל הזרע אשר תזרע, אז תשא עיניך השמימה ויוריד לך יורה ומלקוש בעיתו, הארץ תתן את יבולה ואכלת את תבואתה.

ואם ככה אתה עושה לשדך אשר אין לך ממנו רק תוצאות חיי בשרך, ולמה לא תעשה כה ללבך אשר ממנו תוצאות חיי נפשך... תחלה תפתח בו חרצבות רשעת ימי ילדותך, ותשדד עליו צרורות חטאות ימי בחרותך, ותסיר ממנו כל קוצי מחמדי תבל, ותבאר מעל פניו כל חוחי תענוגות בני אדם, ואם ככה טהרת ערוגות לבבך, והכינות אותו לעשותו ראוי לקבל זרע אמת זרע קודש, אז אם תטע בו עץ דעת התורה וענפי המצווה תצליח במעשי ידיך, ויצמחו לך תבואת מידות טובות, ויפרחו לך פרי כשרון המעשים, הטובים והישרים בעיני אלוקים ואדם.

וכי תאמר בלבבך, לשדה כלי מחרשה בידינו אשר הורישום לנו עובדי אדמה אשר לפנינו יודעי טוב הארץ מימי קדם, ולעבודת לבי אין בידי מאומה, במה אוכל להניר ניר על תלמי לבבי, להסיר ממנו כל תלמי מכשול, ולבער החוחים והקוצים משחיתי הנפש, דע לך אחי, כי יש בידינו כלי קדש לשרת ולעבוד בו עבודת הלב, הורישוהו לנו עובדי אלוקים, אשר לפנינו, חכמי חרשים החרש והמסגר מדורות ראשונים, אנשי רוח מכנסיה הגדולה ובתוכם נביאי ה' מימי קדם, הם המה המציאו לנו כלי קדש לשרת ולעבוד בעבודת לב, ויתנו למורשה בקהילת יעקב ונקבוה בשם תפילה...". האדם צריך לנקות את ליבו מכל "הקוצים והחוחים" ואז הוא יוכל להתקרב לקב"ה על ידי התפילה. יוצא שמעלתה הגדולה של התפילה זה שהיא מקרבת אותנו אל הקב"ה. עצם זה שהאדם מתפלל זה כבר קירב אותו לאביו שבשמים.

 

  מספרים בשם רבי שמחה בונים מפשיסחה - הוא שאל: הקב"ה אומר לנחש בעקבות חטאו "ועפר תאכל כל ימי חייך[9]", ולכאורה לא מובן איזה עונש זה? הרי אם הוא יכול לאכול עפר והעפר מזין אותו, הרי עפר יש בכל מקום, אם כן זו ברכה שמזונו יהיה מצוי בשפע? עונה רבי שמחה: כשהעניש הקב"ה את האדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם[10]", כשאדם עובד קשה והוא מזיע הוא מרים את עיניו לשמים ואומר לריבונו של עולם תעזור לי. יוצא שהעונש שבו העניש הקב"ה את האדם גורם לו לקרבת אלוקים. כמו כן את האישה הקב"ה העניש "בעצב תלדי בנים[11]", כשאישה נמצאת באמצע לידה ויש לה צירים, היא מרימה את עיניה לקב"ה ואומרת יהי רצון שאני אלד בשלום. יוצא שמה שהקב"ה אמר לה "בעצב תלדי בנים", זה מקרב אותה אליו, שכן בסופו של דבר שהעונש גרם לה להתפלל. אבל לנחש אמר הקב"ה "ועפר תאכל כל ימי חייך", לא תצטרך לעמול, כל מקום שתלך יהיה לך אוכל, לא תצטרך להתפלל לאוכל, זה העונש הגדול ביותר - הריחוק מהקב"ה. כמו אדם שאומר לשני לך מכאן אני לא רוצה לראותך יותר, אני אתן לך הכל רק אל תבוא אלי. צריך לזכור - על ידי התפילה האדם מתקרב לקב"ה, "ואני קרבת אלקים לי טוב[12]". 



[1] "השגות הרמב"ן לספר המצוות" מצות עשה ה.

[2] ברכות י, ע"א.

[3]'בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. מה פירוש 'כי מת אתה ולא תחיה'? - מת אתה - בעולם הזה, ולא תחיה - לעולם הבא. אמר לו: 'אמר לו במה חטאתי שאיענש כך?' אמר לו: 'משום שלא עסקת בפריה ורבייה'. אמר לו: 'משום שראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים רעים'. אמר לו: מה לך עם סתריו של הקב"ה? מה שצווית במצוות פריה ורבייה היית צריך לעשות ומה שנוח בעיני ה' - יעשה'. אמר לו: 'עתה תן לי את בתך אולי תגרום זכותי וזכותך, ויצאו ממני בנים טובים'. אמר לו: 'כבר נגזרה עליך גזירה'. אמר ליה: 'בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

[4] מלכים ב' כ, א - ישעיהו לח, א.

[5] תענית יט, ע"ב.

[6] כתובות קד, ע"א.

[7] "אותו היום שנפטר רבי, גזרו חכמים תענית וביקשו רחמים. ואמרו: 'כל מי שיאמר נפטר רבי יידקר בחרב'. עלתה שפחתו של רבי לגג, אמרה: 'עליונים (מלאכים) מבקשין את רבי והתחתונים (חכמים) מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים'. כיוון שראתה כמה פעמים שנכנס לבית הכסא, וחלץ תפילין והניח אותם והצטער אמרה: 'יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים'. ולא היו שותקים חכמים מלבקש רחמים. נטלה כד והשליכה מהגג לארץ ומפני הרעש שתקו חכמים מלבקש רחמים, ונפטר רבי.  

[8] הקדמת בעל 'הכתב והקבלה' לסידורו.

[9] בראשית ג, יד.

[10] בראשית ג, יט.

[11] בראשית ג, טז.

[12] תהלים עג, כח.

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    שרה פרייליך ז"ל הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון. בעבר היא ביקשה שביום הלוויתה לא ישכחו אותה. תלמידות אולפנת הדר גנים התייצבו.
    המשך לקריאה
  • בית שמש: נחנכה המכינה הקדם צבאית ”ידידיה” של מרכז יב”ע

    בית שמש: נחנכה המכינה הקדם צבאית "ידידיה" של מרכז יב"ע

    ראש עיריית בית שמש, ד"ר עליזה בלוך, חנכה היום את מכינת "ידידה"מרכז ישיבות בני עקיבא בעיר: "המטרה מבחינתנו היא לעודד צעירים להיות בבית שמש"
    המשך לקריאה
  • וועידת החינוך הלאומית 2019

    וועידת החינוך הלאומית 2019

    אל תחמיצו את הועידה שבוחנת את מצב החינוך בישראל 2019
    המשך לקריאה