מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

חירות הדעת -המודרנה ומרן הרב קוק זצ"ל / הרב יעקב אריאל

מתוך אתר הרב יעקב אריאל

חירות הדעת -המודרנה ומרן הרב קוק זצ”ל / הרב יעקב אריאל

חירות הדעת -המודרנה ומרן הרב קוק זצ"ל / הרב יעקב אריאל

מתוך אתר הרב יעקב אריאל

 

חירות הדעת בעיקרי האמונה כמוה כחופש הבחירה בין אמת לשקר, בין יושר לעקמימות, בין תקווה לייאוש האמת המוחלטת היא האמונה בה

החופש זהו דגלה העיקרי של המודרנה. מכל הרעיונות על חירות, שוויון ואחווה נותרה בעיקר החירות. האחווה רחוקה. השוויון אומנם גדל בעולם, אולם למרות השאיפה לשוויון נוצרים בכל יום פערים חדשים, בלתי נמנעים, בכלכלה, בחברה ובתחומים רבים בחיים. החופש נותר עדיין כשאיפה שניתן לכאורה לממשה במלואה. ואכן אין ספק שהאנושות צעדה צעדים גדולים קדימה בתחום החופש. 
בטעות מציגים את החופש כזהה לחילוניות ומעומת לכאורה עם אמונה דתית. איני מכיר אדם דתי המעוניין לחזור לשלטון הצאר, הקיסר או השולטן, להיטלר או לסטאלין. החופש מאפשר פריחה גם לחיים הדתיים. גם אילו היה הכוח בידינו לכפות את דעתנו על אחרים מוסכם על הכל שלמעשה אין כיום תועלת רבה בכפייה ועדיף לשכנע אדם לפעול מתוך הבנה ומוטיוואציה אישית. אפילו מלך המשיח שהרמב"ם כותב עליו "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" מן הסתם יעדיף שיטות הסברה חינוכיות על אכיפה כוחנית. וכדברי הפסוק: "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה". 

חופש הדעות 
חופש הדעות הוא מהותי לאדם חושב. "אני חושב אני קיים", אמר דקארט, אבי הפילוסופיה המודרנית. ואכן, חירות הדעת של האדם היא תמצית אישיותו האוטונומית. אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח (קהלת ח ח). אפשר אולי לחייבו לדקלם סיסמאות, אולם אלו אינן אמונות. וכדברי הרמב"ם (במורה א נ): ההאמנה אינה עניין הנאמר בפה אלא עניין המצוייר בנפש. 
כיצד יכולים אנו אפוא להעלות על הדעת בכלל עיקרי אמונה מחייבים? 
ואכן הבה"ג לא מנה את מצות האמונה בין תרי"ג המצוות. או שאדם מאמין גם ללא מצוה, או שאינו מאמין, ואזי שום מצוה לא תוכל לחייבו להאמין. 
אולם הרמב"ם פותח את ספר המצוות ואת ספר היד בחובת האמונה. ולא זו בלבד אלא שהוא גם פסק להלכה שעל כל אדם מישראל להאמין בי"ג עיקרים ומי שאינו מאמין בהם הוא מין, כופר ואפיקורס (הל'' תשובה פ"ג). 
(למרות שהוא עצמו סובר בכמה מקומות שאין הכרעה הלכתית בענייני אמונות ודעות. מסתבר שהוא מבחין בין נושאים עקרוניים לבין נושאים אחרים. עיקרי האמונה הם יסוד דת א-ל ותורתו ונוספו עליהם לדעתו אמונות מחוייבות אחרות, אע"פ שאינם עיקרי אמונה, כגון בריאת העולם, טעמי מצוות ועוד.) 
המפתח לשאלת החופש והחובה בעיקרי האמונה נמצא לדעתי בדברי הרמב"ם עצמו בסכמו את י"ג יסודות האמונה: 
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה'''' הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה... וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות... 
"כלל ישראל" הוא המפתח. מקורו במשנה שקבעה את עיקרי האמונה, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". עוה"ב הוא הביטוי הנעלה של שאיפת הרוח. היא מתבטאת לא רק בעולם שאחרי המוות והתחייה אלא גם במימוש הרוח כאן בעולם הזה (רוח חיים לר"ח מוולאז''''ין). כלל ישראל הוא חברה השואפת לחיות חיי רוח אמיתיים. קביעת המשנה שאדם הכופר באלו אין לו חלק לעולם הבא היא שאדם כזה אינו שואף לאמת ולכן הוא החליט במו ידיו להעדיף חיי שקר ארעיים וחולפים על חיי אמת נצחיים. כל מי שאינו שותף לדעה זו הוציא את עצמו מכלל ישראל וממילא אין לו חלק בעולם הבא שאינו מאמין בו. 

עם ישראל 
מי שרואה את עצמו שייך לכלל ישראל אינו יכול שלא להאמין בקיומה של הרוח. זהו ייחודו של עם ישראל, זוהי בשורתו, זוהי אמיתתו, זו שאיפתו ועל זאת קיומו. אנו מאמינים בני מאמינים. עם ישראל הוא "קהל מייחדים" או "עדת מאמינים" כלשונו של הרמב"ם. 
היישות הרוחנית המוחלטת אינה רק בוראת העולם, היא גם יוצקת לו משמעות וממלאת אותו תוכן ונותנת לו ייעוד. ככל שאדם שואף לאמת צרופה יותר, חי חיי רוח נאצלים יותר ומקווה לשלמות רוחנית יותר הוא אמיתי יותר. מתבקשת מזה אמונה בשלושה עיקרי יסוד: האמת כיושר אינטלקטואלי מחייב, הדרישה ליישום מעשי עקבי של אמת צרופה זו והתקווה שאמת זו תנצח ותקיף את האנושות כולה. במלים אחרות: מציאות ה" כיישות רוחנית מוחלטת, תורה מן השמיים כדרישה לחיי רוח צרופים וגאולה כתקווה לחברה אנושית שכל מגמתה היא שאיפות רוחניות מוחלטות. 
(שלושת עיקרי אמונה אלו יסודם במשנה הידועה בפרק חלק ומוכרים לנו מספר העיקרים של רבי יוסף אלבו. גם י"ג עיקריו של הרמב"ם מויינו על ידו לשלושה סוגי יסוד המקבילים לשלושת העיקרים. עיין פ"ג מהל'''' תשובה.) 


הסמכות לקבוע מהי אמת 
וכאן מתעוררת שוב שאלת הפתיחה, באיזו סמכות קובעת המשנה, ובעקבותיה הרמב"ם ושאר גדולי ישראל, מהי אמת? כיצד הם יכולים לחייב את האדם כיצד לחשוב? האם ניתן לדכא את רוח האדם החופשית ולשעבדה לעיקרים מחייבים? 
היהדות רואה בעיקרי יסוד אלו ובענפיהם את הרוחניות הצרופה. מי שאינו מאמין באלו אינו שואף לרוחניות זו וממילא אינו רואה את עצמו כחלק ממנה ובכך הוא גם חוטא לאמת. הבחירה החופשית נתונה בין אמת לשקר, בין חיי רוח לבין מוות מוחי. ובחרת בחיים! 
מי שרואה את עצמו, מתוך בחירה, כחלק מכלל ישראל חייב להכיר ברעיונות המלכדים את החברה הישראלית לחברה ייחודית אחת. כי זהו המלט העיקרי המגבש את עם ישראל לעם אחד. אם הוא יהודי בעל הכרה ומוטיוואציה הוא חייב לאמץ לעצמו את אותם עיקרי האמונה שבלעדיהם לא יוכל להיות חבר אמיתי לחברה הערכית והייחודית הזו. מבחינה זו יש אפוא לאדם מישראל חופש דעות. אמנם הוא יכול גם לראות את עצמו יהודי לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח כפוי, של מי שנולד בעל כורחו לאומה זו. אולם אז הוא יתייחס באמת לעקרונות האמונה ככפויים עליו. נמצא אפוא שהכל תלוי במדרגתו הרוחנית של האדם. מי שעולמו הרוחני עשיר ועמוק מעוניין להזדהות עם רעיונותיה הנשגבים של אמונת ישראל ומרצונו החופשי מאמין בהם. מי שעולמו הרוחני רדוד ומדולדל מתייחס בעל כורחו לעקרונות האמונה ככפויים כביכול עליו והוא עלול להתמרד נגדם. 
נמצא אפוא שאין הדבר תלוי אלא באדם. הוא יכול להצטרף לכלל ישראל מרצון, כחברה ערכית הדוגלת ברעיונות מסויימים, במלוא הכרתו. והוא יכול גם להתנכר לה על כל המשמעויות המתלוות לכך. אין דרך מעשית לכפות עליו להיות יהודי שלם, עליו להחליט על כך מתוך חופש מלא. אמנם הוא אינו יכול להתכחש למוצאו היהודי משום שאדם אינו יכול לכפור בעובדת היותו בן להוריו. אך הוא יכול להיות בן נאמן המזדהה עם דרכם של הוריו. והוא יכול גם להיות בן מרדן חלילה הבועט במורשת אבותיו. בין כך ובין כך הרי הוא בן. והורים הסובלים מבן כזה יודעים שיש גיל מרדות שבו הבן נראה כמתכחש להוריו. אך אם הם סבלנים דיים הם רשאים לצפות לכך שיש סיכוי שבנם האבוד יחזור אליהם, יזדהה אתם ואולי ואף יעלה עליהם בדרך בה הם בחרו. 
מבחינה הלכתית גם ישראל שחטא ישראל הוא. כי ההלכה אינה מתייאשת מאף יהודי ומקווה שע"י שייכותו למסגרת המשותפת הוא יזדהה בסופו של דבר גם עם תוכנה (מה גם שתכונות היסוד המשותפות טבועות עמוק עמוק בתודעה הישראלית. אפילו משומד נחשב להלכות מסויימות כישראל, אולם הגדרתו היא לפי האבני נזר: ישראל בתולדתו וגוי בהתנהגותו). 
גם יהודי שהתרחק, לצערנו, מקיום המצוות ומאמונת ישראל מודה בצורה עמומה ביסודות האמורים. הוא אינו מסוגל לעבוד עבודה זרה, יש בו נטיות אינטלקטואליות ומוסריות ושאיפות לתיקון העולם. החברה הישראלית, גם זו דהיום, על אף פיצולה וקיטובה, מלוכדת סביב אמונות יסוד המחייבות יושר אינטלקטואלי בהכרת הרוח, יושר מוסרי באימוץ חיי הרוח ושותפות לתקווה ולמאמץ לתקן את העולם שיכיר אף הוא בעוצמת הרוח. 
חירות הדעת בעיקרי האמונה כמוה כחופש הבחירה בין אמת לשקר, בין יושר לעקמימות, בין תקווה לייאוש. 

יושר אינטלקטואלי 
אדם חושב ורציני, החותר לאמת, חייב לשאול את עצמו, האם רעיונותיו ואמונותיו הם אמיתיים או שקריים? 
אין אמת סובייקטיבית. זו צריכה להימדד בקנה מידה אובייקטיבי. לכן על אדם רציני לשאול את עצמו, האם מחשבתו היא אמיתית בקנה מידה אובייקטיבי או לא? 
ויש ליהדות יש תשובה ברורה: האמת המוחלטת היא האמונה בה''''. היהדות מבוססת כולה על תשובה זו, זה ייחודה, זו בשורתה. לדעת הרמב"ם זו לא רק אמת דתית, זו היא גם אמת מדעית, שכל בר דעת בעולם חייב להאמין בה. לדעתו, אמונה היא ידיעה אובייקטיבית ומוחלטת. תיאורטית, רשאי אדם לכאורה לחשב תרגיל פשוט בחשבון באופן חופשי לפיו 2+2=5. אולם אם הוא בר דעת הוא לא מסוגל להעלות זאת כלל על קצה מחשבתו. 
לא כולם הסכימו עם הרמב"ם. והחל מקאנט ואילך מקובל לומר ששאלה זו אינה מדעית כלל. למדע האנושי אין כלים להתמודד עם שאלה כבדה זו. אולם אין מחלוקת בכך שהעולם הפיזי הנתפס בחושינו אינו הכל. קיימת ישות רוחנית מעבר לעולם. מוכרחה להיות סיבה לא פיזית לעולמנו הפיזי. אחרת אין הסבר ואין משמעות לקיומו. גם אם אין הדבר מוכח בחשיבה הרציונלית, זו אמת אקסיומטית, אמת חווייתית, אמת ישותית. רק מי ששייך לאמת משותפת זו, בכל דרך שהיא, הוא חלק מכלל ישראל הרעיוני. 

יושר מוסרי 
באופן תיאורטי ייתכן שאדם יעלה על דעתו שסולם הערכים המוסרי הוא הפוך. לדעתו, רצח, גניבה וניאוף הם ערכים חיוביים כביכול. אולם אין בר דעת המסוגל לחשוב כך. כל אדם מוסרי חייב לסלוד מעצם הרעיון שעבירות כה חמורות תותרנה (עיין שמונה פרקים פ"ו). 
אין גם חברה אנושית תקינה המרשה ליחידיה חופש דעות בתחום זה (ובעיקר הפצתן של דעות כאלו). חברה מוסרית אינה יכולה להרשות לעצמה חופש של הסתה והדחה והטפת שנאה העלולה להביא בני אדם לאלימות ולכוחנות. לא יעלה על הדעת שיינתן חופש דעות להתיר רצח, גניבה וניאוף. כל אדם בעל חוש מוסרי חייב לסלוד מעצם האפשרות לחשוב אחרת. יש גבול עד כמה חברה נאורה יכולה להתגמש ולאפשר חופש הבעה בנושאים אלו. עצם קיומה תלוי בהם. 

שאיפה 
תודעתו של כל אדם מורכבת מזכרונות העבר, ממודעות ההווה ומשאיפות לעתיד. אדם שחסר לו אחת מאלו אינו מסוגל לתפקד ויש שאף יוגדר כחולה. חברה בריאה ובמיוחד חברה ערכית זקוקה אף היא לשלושת המרכיבים האלו. בהעדר אחד מהם אין היא חברה תקינה. יציאת מצרים כוללת בתוכה את שלושת אלו. היא גם האירוע ההיסטורי העיקרי שבו החלה דרכו של עם ישראל. היא גם מודעות עכשווית. "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". המשכה של יציאת מצרים הוא מתן תורה ולכן מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים. בקיומן אדם רואה את עצמו עבד ה'''' שהחליף את עבדותו לבשר ודם בעבודת ה''''. ויציאת מצרים היא גם תקוות האנושות לשחרור מלא ולתיקון עולם במלכות ש-ד-י, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". פסח מצרים ופסח לעתיד מתלכדים יחד באמצעות פסח ההווה (ראה פיוט לליל שביעי של פסח). 
כל מי שאינו שותף לאמונה זו אינו רואה את עצמו כחלק מכלל ישראל. לכן כל מי שאינו חווה את החוויה הנהדרת של ליל הפסח וכן מי שאוכל חמץ בפסח חייב כרת. במו ידיו הוא כורת את זיקתו לכלל ישראל. 

צורך קיומי 
חברה אידיאולוגית ואידיאליסטית, הנושאת רעיונות משותפים, תובעת מחבריה להכיר באותם רעיונות. היא אמנם לא יכולה לכפות אותם, אך היא בהחלט יכולה להציג בפני חבריה את דרישותיה הרעיוניות וכל מי שאין הרעיון נראה לו אינו יכול להיות חלק מאותה חברה. על כל חבר בחברה זו עומדת הברירה להיות או לחדול, להיות חבר פעיל בחברה זו, או רק להימצא באופן פסיבי במסגרתה. אין הוא יכול לפסוח על שתי הסעיפים, להיחשב כחבר מן המניין בחברה ולחלוק על עקרונותיה. חברה שאין לה מסגרת רעיונית אינה חברה רצינית, אלא אספסוף של אנשים חסרי זהות וחסרי תודעה שבמקרה רואים את עצמם שייכים לגוף חסר משמעות. דרישותיה הרעיוניות של החברה הם הבסיס לקיומה, בלעדיהן אין לה זכות קיום, היא תתפורר חלילה. 
עם ישראל אינו עם ככל העמים, שום הגדרה לאומית מקובלת אינה תופסת בו. מקובל לראות בכמה אלמנטים משותפים מהרשימה הבאה מכנה משותף המכונה עם: שלטון, שפה ותרבות, טריטוריה והיסטוריה. כל אלו לא היו משותפים בצורתם, המקובלת בעולם, בעם ישראל. חברה יהודית היא חברה ייחודית, שיש לה ערכי רוח משותפים. 

פסיקה מחשבתית 
גדולי ישראל בכל הדורות פסקו בענייני אמונות ודעות. גדולי ההלכה הם גם גדולי האמונה. וכשם שהם פוסקים בנושאי הלכה כך הם יכולים לפסוק בענייני אמונות ודעות (הבאנו מובאות לכך ב"שנה בשנה" תש"ן. לא כל גדול בהלכה הוא בהכרח גדול גם במחשבת ישראל, אולם אותם גדולים שאיחדו באישיותם את כל חלקי התורה הם המוסמכים לכך). הם בודקים דעה עפ"י העקרונות האמורים של האמת האובייקטיבית, עפ"י החתירה לרוחניות צרופה. כל דעה שאינה תואמת את האמת הזאת אינה אמיתית. והיא דעה פסולה. 
הוגי דעות שאינם גדולים בידע ההלכה ובקיומה לכל כלליה ודקדוקיה אינם יכולים לחשוב מחשבות ישראליות אמיתיות. עצם העובדה שאינם עוסקים דיים בתורה, ואינם מדקדקים בקיומה, מצביעה על כך שאינם אנשי רוח צרופים ואובייקטיביים וממילא אין לסמוך על דעתם. 
לא בכל נושא יש צורך בהכרעה. נושאים רבים, והם רובם של הנושאים במחשבת ישראל, הושארו פתוחים להכרעת הבריות. נושאים אלו אינם עקרוניים ולכן ניתן חופש מלא לכל אחד לחשוב כאוות נפשו. אין בנושאים שאלות מהותיות שמעמדה הרוחני וקיומה של החברה הישראלית תלויים בהם (אם כי גם נושאים אלו חייבים להישקל במלא כובד הראש ובאחריות). אולם הא גופא, מהי דעה עקרונית ומה לא נתון לשיקול דעתם של גדולי ישראל. 
מי שרואה את עצמו חלק מחברה רוחנית זו אינו רואה את עצמו כבול כלל . מי ששואף באמת שאיפות רוחניות נעלות אינו משועבד כלל. אדרבה, אדם כזה הוא חופשי. רוחו היא בת חורין, משוחררת ממוסכמות חברתיות, מדעות קדומות ומהשפעה יצרית וחושנית. באופן חופשי לחלוטין הוא מכיר באמת זו ובוחן על פיה כל רעיון אחר העולה על דעתה. 
לסיום ראוי שנצטט מדברי מרן הרב קוק (שכל הרעיונות שהובעו כאן הן בהשראתו): 
חופש הדיעות הרגיל להיות פופולרי בזמנינו, עיקר יסודו בצדדים השליליים הוא, מצד חסרון העמקה נשמתית, והעדר בסיס חזק במעמקי הנפש לכל קישור החיים. החקירה החפשית אינה יכולה להזיק את הלב שכבר קלט בתוכו את העומק התמציתי של מהות האמונה אבל כל זמן שהתמצית העליון לא נקלט יפה בלב, אז כל חקירה חפשית מקעקעת היא את יסוד פעולת הרגש הטוב העומד למעלה מהשכל ההגיוני. 
כמה טועה הוא המהלך של חופש הדעות, שבא בצורתה של האנרכיה המחשבתית, שהוא מהפך את הצד היותר יקר, ויותר טוב שבהויה ובחיים למין אנדרולומוסיה של תהו ובהו צלמות ולא סדרים, שהוא באמת רק עבדות הדעות.

 

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ”ל

    פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ"ל

    אולפנית בני עקיבא מירון חנכה פנימייה חדשה. במעמד חנוכת הפנימייה, על שמו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, השתתף בנו הרב שמאל אליהו.
    המשך לקריאה
  • מהפכה של שמחה בבית החולים ”סורוקה”

    מהפכה של שמחה בבית החולים "סורוקה"

    תלמידים בישיבת בני עקיבא "אהל שלמה" בבאר שבע משתתפים בפרויקט "מהפכה של שמחה" בבית החולים
    המשך לקריאה
  • ערב התעוררות באולפנת בנ”ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    ערב התעוררות באולפנת בנ"ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    מאות בנות האולפנה נהנו מהופעתם של חנן בן ארי ומשה נריה כורסיה, אשר סחפו את הקהל לאווירת ימי התשובה בהופעה מיוחדת במינה.
    המשך לקריאה