לעולם לא תצעדי לבד – סיפורה של לאה מקונן | עלן כנפי רוח מס' 10

במבט לאחור מדהים להשוות בין הנערה השמחה והבריאה, השביעיסטית החרוצה והמצליחה בלימודים, ובין הילדה החולנית והמופנמת שנעדרה תקופות ממושכות מבית הספר. לאה מקונן, 17.5 , עברה השתלת כליה בשנה שעברה, לאחר תקופת מחלה ממושכת ומלאת משברים וניסיונות, ואגב כך הצליחה לרומם יחד איתה כיתה שלמה של חברות מסורות.

סיפורה המיוחד של לאה התחיל בוקר אחד, בעודה תלמידת כיתה ז' באולפנת פסגת זאב.

"קמתי בבוקר, הרגשתי לא טוב והיו לי בצקות בגוף", מספרת לאה. "הלכתי לבדיקות בקופת חולים ומשם שלחו אותי למיון. לאחר שערכו לי בדיקות הודיעו לי שהכליות שלי קרסו ושאני צריכה להתחיל בטיפולי דיאליזה".

צחוק מתגלגל במסדרונות

בבת אחת הפכה לאה מקונן לילדה חולה שזקוקה לעבור דיאליזה פעמיים בשבוע, שעות ארוכות בכל פעם. זה קרה מיד לאחר שאחיה הגדול, חייל צה"ל, נפצע בתאונת דרכים בעת השירות ושכב פגוע ראש במצב קשה בבית החולים. להבדיל, נולדה לה אחות קטנה באותו הזמן, וההורים המסורים נקרעו בין המטלות.

"הלחץ על המשפחה היה עצום", מספרת יועצת בית הספר טובה מאלי. "אח של לאה שכב פצוע, בבית הייתה תינוקת קטנה והיה צריך ללוות את לאה לטיפולים. בשנתיים הראשונות שלחנו את בנות השירות הלאומי של האולפנה שיסעו איתה לטיפולים, כדי שיקלו על ההורים. בכיתה ט' התלמידות היו גדולות דיין כדי להתנדב לצאת איתה לבית החולים. ביקשנו אישורי הורים והכנו רשימת תורנות לליווי לאה לדיאליזה. נתנו לתלמידות לשבץ את עצמן מרצונן ובבחירתן, והרשימה התמלאה".

בהתחלה התבאסתי", אומרת לאה בכנות על הפעמים הראשונות עם חברותיה בבית החולים, "אבל עם הזמן היה ממש כיף.

היינו מדברות, צוחקות, לומדות ומשחקות. לא רק החברות הטובות שלי באו, אלא כולן, ולפעמים זה יצר קשרים חדשים וחברויות חדשות".

תהילה ויצמן, חברתה של לאה, מספרת שאי אפשר היה שלא להתחבר לילדה השקטה והחייכנית שקיבלה בגבורה את ייסוריה.

"בכיתה ז' ישבתי לידה, והיא סיפרה לי על הדיאליזה שהיא עוברת", מספרת ויצמן. "התרגשתי מאוד שילדה כל כך קטנה עומדת בכאלה קשיים, ומאוחר יותר, כשהתחלתי ללוות אותה לבית החולים, גיליתי גם כמה שהיא שמחה ומקסימה, כמה קל להצחיק אותה ולגרום לצחוק שלה להתגלגל במסדרונות".

חברה נוספת, עדי יעקובוף, נזכרת כיצד לאה תמיד הייתה אומרת ש'יהיה טוב', גם בזמנים הכי קשים וכואבים. "הסיפור שלה לקח אותנו למקומות שלא היינו בהם לפני כן", היא מספרת. "היינו מתפללות עליה המון, ולא פעם נשברתי כשראיתי כמה קשה לה ושהמצב לא משתפר. באחת הפעמים ראש האולפנה, הרב רפי קופרשטוך, אמר לי: 'ניסיונות אנחנו מקבלים מהקב"ה, וככה אנחנו צריכים להתמודד איתם, למרות שקשה'".

לראות ניסים

במהלך השנים עברה לאה בדיקות התאמה להשתלת כליה בבית החולים שניידר, ופעמיים נראה היה שהנה, ישנו תורם, אך ברגע האחרון ההשתלה בוטלה. לפני כשנה צלצל הטלפון בבית משפחת מקונן בשעת ערב.

"חזרתי מטיפול דיאליזה בשערי צדק רק שעתיים לפני כן", מספרת לאה, "ופתאום רופא המחלקה התקשר והודיע לאמא שלי שיש תורם ושההשתלה תתבצע מחר בשבע בבוקר. השעה הייתה תשע בלילה. הייתי בהלם, וכשנרדמתי עבר עליי לילה עם הרבה סיוטים". לאה לא זוכרת בדיוק מתי התעוררה מהניתוח, אולם לאחריו עברה עליה תקופת התאוששות ארוכה בבית החולים. לחברותיה היה אסור לבקר אותה, מחשש לזיהום. את הזמן הזה העבירו בתפילות ובגעגועים.

"השמועה שלאה עברה השתלת כליה פשטה מהר. היינו באמצע השיעור, ופתאום ראיתי בנות פורצות בבכי", נזכרת תהילה.

"כמה התפללנו לזה וכמה ציפינו, וסוף סוף זה קרה, מהרגע להרגע. התפללנו ממש חזק שההשתלה תיקלט, ובאמת, היו ממש ניסים".

"המחלה של לאה והליווי שלה היו חלק שגרת החיים של הכיתה", אומרת עדי, מבחינתי", אומר ראש האולפנה, הרב רפי קופרשטוך. "הרבה לפני שמשרד החינוך קבע את עניין 'המחויבות האישית', אנשי המקצוע של שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, ישבו אצלנו כדי ללמוד איך משלבים חסד מבלי לפגוע במערכת הלימודית, אז כנראה יש לנו כמה זכויות בתכנית הזו, שהיא עכשיו נחלת כל תלמידי התיכון במדינת ישראל. כך שהסיפור של לאה הוא חלק נוסף מהחינוך שלנו לחסד".

לאה, מצידה, לוקחת את מה שעבר עליה למקום של עשיית חסד נוספת: "כשאלך לשירות הלאומי אני כבר יודעת מה אני רוצה לעשות: להתנדב במחלקת הדיאליזה בשערי צדק".

"וכשהודיעו לנו יום אחד שיש תורם, הרגשנו שזה באמת היה דבר מדהים. אני חושבת שהתקופה הזו עשתה אותנו בוגרות לגילנו, ולמעשה, לא האמנו שעד כדי כך אנחנו יכולות להיות בוגרות. היינו בנות שהראש שלהן מלא רק בלעשות שטויות ולבלות עם חברות ולא ללמוד, ופתאום מצאנו את עצמנו עם לאה בזמנים כל כך מורכבים.

למדנו לתת ולעטוף אחת את השנייה באהבה. בסופו של דבר, גם מאוד התגבשנו, וזה מסייע לנו היום בהתמודדות חדשה עם חברה חולה בבית הספר".

חינוך לחסד

"התקופה הזו אפשרה לי להאמין יותר בקב"ה", אומרת תהילה ויצמן. "זה מחזק לראות את מבחינתי", אומר ראש האולפנה, הרב רפי קופרשטוך. "הרבה לפני שמשרד החינוך קבע את עניין 'המחויבות האישית', אנשי המקצועשל שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, ישבו אצלנו כדי ללמוד איך משלבים חסד מבלי לפגוע במערכת הלימודית, אז כנראה יש לנו כמה זכויות בתכנית הזו, שהיא עכשיו נחלת כל תלמידי התיכון במדינת ישראל. כך שהסיפור של לאה הוא חלק נוסף מהחינוך שלנו לחסד".

לאה, מצידה, לוקחת את מה שעבר עליה למקום של עשיית חסד נוספת: "כשאלך לשירות הלאומי אני כבר יודעת מה אני רוצה לעשות: להתנדב במחלקת הדיאליזה בשערי צדק".