מהות מצות והגדת לבנך ומבנה ההגדה /הרב שלמה קמחי ראש ישיבת בני עקיבא אורות יהודה

לפי ספר החינוך (מצוה כ"א) הגדרת המצוה הינה גמישה וכללית:
"לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד לפי צחות לשונו, להלל ולשבח לש"י על כל הניסים שעשה לנו שם".
אם נעיין בהגדה עצמה נראה שכל סיפורי ההגדה וההלל שבה סבים סביב שני צירים מרכזיים: ענייני חירותוענייני אמונה.
חווית החירות: פסח שונה מכל חג אחר באופן איכותי.
בשבועות אין לנו חיוב לראות את עצמנו עומדים בהר סיני, ואין אנו מצווים בסוכות לראות עצמנו יושבים תחת ענני הכבוד במדבר צין- אבל בפסח "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
אדם חייב לעשות הכל כדי לנסות לחוות את יציאת מצרים בעצמו כל שנה ושנה.
עדות שונות הביאו עיקרון זה לידי ביטוי במלבושים ובמנהגים מיוחדים אך מכל הדברים בולט החיוב בעיצוב של ההגדה עצמה. בסידורים ובחומשים ובכל ספרי הקודש נמנעו מלשים תמונות בגלל האיסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". לעומת זאת ברוב ההגדות במשך הדורות ישנם איורים וציורים נהדרים- מדוע?- היות ו"חייב אדם לראות את עצמו..."- זהו נסיון לגרום לכך שאיכות החוויה תהיה ברמה אחרת.
("אתה רואה את הילד הקטן שבתמונה?- זה מזכיר לי אותך...")
נצחיותה של חירות: לעצם היותנו בני חורין יש השלכות בכל יום, בכל שעה ובכל מקום, ועל כן מצות זכירת יציאת מצרים איננה כזכירת מחיית עמלק פעם בשנה, או "זכור את יום השבת לקדשו" שהוא פעם בשבוע. זכירת יציאת מצרים מופיעה בתפילין, בקריאת שמע, בברכת המזון, בקידוש, בעשרת הדברות- בכל זמן ובכל מקום.
זוהי זכירה של חירות נצחית ועל כן מופיעה בכל כך הרבה מקומות.
כלליותה של החירות: בספר החינוך (מצוה כ"א) בסוף דבריו נאמר: "ונוהגת בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן".- ואם נאמר הרי כבר שמענו את הסיפורים ולמדנו את כל המסכת היטב ולכן אולי אפשר לוותר על ההגדה?- מסתבר שאין זו תוצאה של ניסיון, גיל, ידע או זמן- אלא: "אפילו כולנו נבונים..כולנו חכמים...מצוה לספר..." חירות זו הינה כללית לכל עם ישראל באשר הוא לכל הדורות.
בטויי החירות: בפסח אנו זוכים לחירות חיצונית, יציאה משעבוד לגאולה. אך גם זכינו לחירות פנימית ע"י יציאה משליטת יצר הרע וממ"ט שערי טומאה לתוך עולם המצוות של הקב"ה- על שני אלו אנו מברכים "ברוך...על גאולתינו (הגופנית) ועל פדות נפשותינו (הרוחנית)". בנוסף לכך ישנה גם חירות פסיכולוגית, הבאה לידי ביטוי בערב זה.
עיקרו של הערב הוא הבן ששואל שאלות- "וכי ישאלך בנך מחר לאמר".
עפ"י שאלות אלו, אנו מסווגים את הבנים לחכם רשע תם ושאינו יודע לשאול.
שאילת השאלות הוא גורם מרכזי- עבד אסור לו לשאול שאלות, עליו לשתוק ולעשות מה שאומרים לו- אין לו רשות או אפשרות לבקר, להבין או להפנים - דברים הבאים לידי ביטוי בשאילת שאלות. עצם השאילה של הבן מראה על חירות פסיכולוגית בה הוא רוצה לתת ביטוי לסקרנות האינטלקטואלית שלו.
כשאנו נותנים לבנינו לגיטימציה של שאילת השאלות- הרי שהענקנו לו את חירותו.

אדם יהודי המתפקד בשלושה רמות של מחשבה דיבור ומעשה- צריך להעניק לו את חירותו בערב זה בשלוש רמות אלו:

במחשבה- בחירות רוחנית מיצר הרע / בדיבור- בחירות של שאילת השאלות /
במעשה- בחירות גופנית מן העבדות.
הציר השני שעליו מרכזים את הדיונים בליל פסח הוא ענייני האמונה.
אמונה בהבטחת ה': "ברוך שומר הבטחתו לישראל"- איזו הבטחה? בברית בין הבתרים, הובטחו לאברהם שני דברים, ושניהם באים לידי ביטוי באופן ברור בהגדה של פסח ,  והנה דוגמאות:
   הבטחת הזרע: כנגד 4 בנים /והגדת לבנך / כדי שישאלו התינוקות.
   הבטחת הארץ: הא לחמא עניא...לשנה הבאה בארעא דישראל / לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו..."- מכוח האמונה באותן הבטחות החזקנו מעמד בכל דור ודור.
אמונה בקיום ההבטחות: חג השבועות נקרא "עצרת" מכיון שהוא במהותו מהווה סיום ליציאת מצרים. בפסח מתחילה החירות הגופנית "מעבדות לחירות" ובשבועות מגיעים לחירות הרוחנית, עוברים ממ"ט שערי טומאה לקבלת תורה בהר סיני, "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
לחג השבועות יש קשר נוסף לפסח והוא מצות ה"הגדה".
במצות ביכורים על המביא לומר בביהמ"ק: "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ..." מצות הגדה זו סוגרת מעגל. הנה אני יהודי בן בנו של אאע"ה שהובטח לו זרע רב, חי בארץ המובטחת- עבדתי את האדמה וזו ראשית יבולי. את אשר הבטיח הקב"ה-
הוא קיים- תודה!
חינוך לאמונה: הירידה למצרים היא על מנת לחנך את עם ישראל לאמונה.
הקב"ה הבטיח לאאע"ה זרע רב ותגובת אברהם היתה אמונה שלימה , ובשכר זה -
"ויאמין בה' ויחשבה לו צדקה".
אולם, בהבטחת הארץ, הגיב אברהם: "במה אדע כי אירשנה?!"- כביכול מטיל ספק, על כן תגובת השי"ת-"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך... ועבדום ועינו אותם 400 שנה..." הקב"ה הוריד את בנ"י למצרים כדי לחנכם להאמין ביכולתו של הקב"ה להביאם לארץ ישראל.
ניתן לראות בתורה במקומות רבים מעשים של חוסר אמונה הגורמים לעיכוב הכניסה לארץ ישראל.
המרגלים אינם זוכים להכנס לארץ ישראל בגלל פגם באמונה- "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם"- ועל כן ארץ ישראל נדחית מפניהם לעוד ארבעים שנה.
משה עצמו לא נכנס לארץ ישראל- "יען לא האמנתם כי להקדישני..."
אך מדוע דוקא נושאים אלו של חירות ואמונה נבחרו כמרכז ההגדה?
במשנה פסחים פרק י' משנה ד' אנו מוצאים את המבנה הכללי של מגיד: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו...ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח..."
הגמרא (פסחים קט"ז) מסבירה בעניין מתחיל בגנות ומסיים בשבח: "מאי גנות? רב אמר: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו  , ושמואל אמר: עבדים היינו..."
שמעתי פעם מהרב מ. וינברג שליט"א (אביו של אוריאל מכיתה י"א) שמחלוקת זו בין רב לשמואל הינה מחלוקת עקרונית: האם עיקר עניין ההגדה הוא ענייני אמונה ולכן יש להתחיל בגנות "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"- כשיטת רב, או אולי עיקר עניין ההגדה הוא ענייני חירות ועל כן מתחיל בגנות שהוא דוקא "עבדים היינו לפרעה במצרים..."- כשיטת שמואל.
ההבדל בין שתי שיטות אלו, שיטת האמונה של רב לעומת שיטת החירות של שמואל משפיע על שאר מרכיבי המשנה. עפ"י המשנה ב"מגיד" צריכים להיות שלושה מרכיבים:
(1)"שאלת הבן", (2)תחילת תשובת האב "בגנות" (3)וסוף תשובתו שתהיה ב"שבח".
אם כן "מגיד" לשיטת שמואל תראה כך:
שאלת הבן: מה נשתנה?- שהרי אלו שאלות שעיקרם ענייני חירות.
מתחיל בגנות: עבדים היינו – שעבוד מצרים.
מסים בשבח: ברוך המקום ברוך הוא- שיצאנו לחירות.
ואילו "מגיד" לשיטת רב תראה כך:
שאלת הבן: כנגד 4 בנים דברה התורה- שהרי יש בנים עם רמות שונות באמונה.
מתחיל בגנות: מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו- שלפני אאע"ה לא היינו מאמינים כלל.
מסים בשבח: ברוך שומר הבטחתו לישראל- שנתן לנו את התורה והנחיל לנו את אמונתו.
אם נפתח את ההגדה כיום נראה שעושים סיבוב שלם כשיטת שמואל ואח"כ סיבוב שלם עפ"י שיטת רב- מדוע נפסק להלכה כשניהם? וכי אי אפשר להכריע איזה נושא יותר מרכזי בליל הסדר?
אלא נאמר: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"- ועל כן עושים כשניהם.
שנזכה להתחזק בפסח זה הבעל"ט גם בענייני אמונה וגם בענייני חירות- ושנזכה לראות שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך בב"א.