מה נתנה לי ישיבת בני עקיבא כפר הרוא"ה / הראל כהן

למדנו בישיבה להיות בראש וראשונה חברים.  חברים כדרר שחברים צריכים להיות.  חברים הגרים יחד בחדר,  הקוראים יחד עתון,  הבורחים יחד לחדרה - והלומדים יחד בחברותא ונלחמים במלחמתה של תורה.

למדנו שאם להתחרות זה בזה - אז נתחרה ב"מי יגיע הראשון לסדר" או מי יצליח לסיים ראשון את הפרק.

למדנו לדעת שאנחנו בני אדם צעירים וקטנים למדי , אמנם - אבל עצמאיים ויודעים לעמוד ברשות עצמנו . וידענו להחיל את הבגרות הזאת גם על קיום מצוות! למדנו שאנחנו קובעים את דמות הישיבה - ושבידינו,  לא פחות מאשר בידי המורים וההנהלה - מופקד גורל הצלחתה , ואפילו לגבי חינוכנו אנו שלנו...  היינו באמת מין "רפובליקת נוער" שכזו . ראינו שאנחנו עצמנו אחראים על השגינו הלמודיים והמוסריים . וכך למדנו להתגאות במה שיש לנו ולשאוף למה שעוד לא הגענו אליו.  אנחנו בעצמנו דאגנו ולחמנו עם הורינו שיסכימו להשאירנו עוד שנה בישיבה,  וגם אכן,  חבר ישיבת בני-עקיבא אז - לא היה סתם תלמיד ישיבה...

הישיבה נתנה לי - בראש וראשונה ובעיקר - את המתנה הגדולה הזאת ושמה:  אהבת תורה. ועל כך אני חייב לה הרבה.

ועל זאת אני מודה לה - על כל כולה.  על רמי"ה וראשיה,  על תלמידיה וחבריה.

ואם הבית - מה היא אומרת?

צוות הרמי"ם והמורים של הישיבה היו מקיימים,  לעתים מזומנות,  דיונים על מצבו של כל תלמיד ותלמיד,  הן מבחינה לימודית והן מבחינה התנהגותית.  כשהיה הדיון בעל משמעות לגבי המשך דרכו של התלמיד והדעות היו חלוקות,  היה הרב נריה נוהג לזמן את אם-הבית, כדי לשמוע את חוות דעתה.  לחות דעתה ייחס משקל רב משמעות,  ונימוקו עמו:  אם-הבית הרי מכירה את הנער בהתנהגותו בחדרי-חדרים וביחסו האנושי,  שהם הבסיס לכל התפתחותו ועתידו.

ודעתה של אם הבית היתה מכרעת...                                                               

דאגה למצבם החומרי של תלמידים ובוגרים

לתלמידים מבתים מחוסרי אמצעים דאג למילגות-לימוד,  מקרנות מיוחדות שהשכיל להקים לשם כך.  ולא זו בלבד אלא שחיפש ומצא תורמים בעלי יכולת שיוסיפו לספק את צרכי קיומם של תלמידים אלו.

היו תלמידים כאלה שעם סיום לימודיהם בישיבה בכפר-הרא"ה המשיכו ללמוד במוסדות תורניים גבוהים,  גם אז היה דואג להמציא להם,  לקראת החגים או לעתים שבהם נזקקו לעזרה,  מעטפה ובה צ'ק לצרכיהם מאת ראש הישיבה בכפר-הראייה.

                                                                               מפי בנו הרב נחום יחי'