מצוות חינוך - הרב דולי בסוק מנהל מרחב מרכז ברשת ישיבות ואולפנות בנ"ע

להפתעת המתבונן אין מצוות חינוך מן התורה. מהתורה יש מצוות לימוד: "ושיננתם לבניך".

מצוות החינוך היא מדרבנן: "ת"ר קטן היודע לנענע-חייב בלולב, להתעטף -חייב בציצית, לשמור תפילין-אביו לוקח לו תפילין  ..." )סוכה דף מ"ב, ע"א(

יש לשים לב, עפ"י הגדרה זו, החינוך הוא תרגול מעשי בביצוע המצוות ותו לא. השאלה המתבקשת: איך אמור החינוך לעבוד עפ"י התורה?  ואיך עפ"י רבנן?

לגבי התורה, הנחת היסוד היא כנראה, שההזדהות של הבן/בת עם אביו/אמו מובילה לחיקוי אורחות חייהם. הנחה נוספת מובלעת כאן, שלימוד עיוני מוביל למימושו בחיים. הנחות אלו מתאימות להנחלת ערכים ודרך חיים לדור הבא,בתנאי שהדור הצעיר המזדהה עם הוריו, חש שהם עצמם מזדהים עם אורח חייהם. הילדים והנוער רגישים ביותר לזיוף כלשהו, ולכן אם ההורים עצמם חשים שהתורה והמצוות הם עול מכביד הנכפה עליהם, ולא "נועם החיים ותיקונם", המסר לא יעבור, חלילה.

באו חז"ל ותקנו "מצוות חינוך". תרגול מעשי של קיום המצוות ברגע הראשון שיש אפשרות לקיימן.

חובה זו מוטלת על האב כלפי הבן. כמובן שיש פה ירידה מהמצב הרצוי– דין תורה– שבעקבות הלימוד עם אביו וההזדהות העמוקה עם אורחות חייו, הבן עצמו יתעורר לבקש ציצית תפילין ולולב. הבן היה אמור לבקש מאביו באופן טבעי, עצמאי ובקצב המתאים לו: "אבא אני רוצה לולב". תקנת חז"ל מבטיחה את הנחלת התורה לדור הבא גם במצבים לא אידאליים.

האתגר של ההורים הוא להיות מסוגלים להתעלות למעלת דין תורה, להקפיד על לימוד משותף עם ילדיהם ולבטא בכנות באורחות חייהם ובאופן אותנטי, שהמצוות הן נקודת שיא, השראה וחיוניות ולא עול שיש לבצעו. במצב רצוי זה ההורים והילדים יקיימו ביניהם דיאלוג שיקדים ויאכוף את דין חינוך מדרבנן.

גיל מצוות

חז"ל קבעו את זמן החיוב במצוות, עם תחילת הופעת סימני הבגרות הגופניים הראשונים - גיל 12 לבנות וגיל 13 לבנים.

השאלה המתבקשת, מדוע לא המתינו לסוף תהליך ההתבגרות? גיל 18 או 20 ?יש לראות בקביעה זו של חז"ל הוראה והנחיה חינוכית. החיוב במצוות מציין שלב חשוב במעמד הנער והנערה, מרגע זה החיוב מוטל עליהם באופן ישיר ולא ע"י הוריהם. דבר זה בא לידי ביטוי בברכה: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" הנאמרת ע"י האב במעמד הקריאה בתורה הראשון של הבן. )או"ח רכה: ב' רמא(.

יש כאן מתנה נפלאה לנער/ה בתחילת גיל ההתבגרות:

את/ה עצמאי/ת, את/ה ישות נפרדת. הקב"ה פונה אליך ישירות. אתה מנהל את חייך ואתה מעצב את אישיותך. יש כאן קריאה מפורשת להעברת האחריות מההורים לילדיהם.

מתנה נפלאה זו, הניתנת בתחילת גיל ההתבגרות, אמורה לעצב את ההתייחסות לחיים וללוות את המתבגר בכל התהליך הנפלא של ההתבגרות.

מההורים נדרש לסגת צעד אחד לאחור, לשדר בכנות ובעוצמה, שאכן הם סומכים ובוטחים באדם הצעיר הניצב לפניהם ומעבירים אליו בשמחה את האחריות להתנהלותו בתחילת התבגרותו ולא בסופו.

האם יש גבולות למסר הזה? האם כל ילד/ה בשל/ה לכך? האם כל זוג הורים בשל לכך? האם גישה זו מבטיחה הצלחה בכל מקרה? בשאלות אלו ובאחרות הדומות להן, יש לעסוק בהרחבה ובהעמקה אבל הכיוון המוצע כאן הוא דרך המלך בחינוך מתבגרים.