נקודת חינוך לפרשת לך לך- אתהלך לפני ה' בארצות החיים/הרב אפרים זיק, ראש ישיבת בני עקיבא רעננה

בתחילת ספר בראשית מספרת לנו התורה על שלושה אישים אשר התהלכו במחיצת הא-ל. ניתן להבחין בדירוג ברור בניהם.
הראשון, בדור השביעי לבריאה, חנוך, עליו נאמר: "ויתהלך חנוך את הא-לוקים" אולם, מוסיפה התורה ואומרת: "ואיננו כי לקח אותו א-לוקים" מבלי להתייחס לכל הפרשנויות המיסטיות אשר ניתנו לדמותו של חנוך, ברור כי דמותו היא בעלת השפעה מוגבלת ביותר על סביבתה ועל כן ה' לוקח אותו.
הדמות השניה אשר מתהלכת את האלוקים היא דמותו של נח, עליו נאמר: "את האלוקים התהלך נח"- דהיינו שנח מתהלך עם ה'. מה שה' מצווה אותו הוא עושה ומציית - צדיק תמים, אך גם הוא, כפי שהדגיש רש"י, "היה צריך סעד לתומכו", שכן הוא פסיבי, מעולם לא יוזם, לא מבקש לפרוץ דרך, לא מחדש בעבודת ה'. צדיק כזה הוא צדיק היכול להציל את עצמו ואת משפחתו, אך השפעתו על החברה הכללית מוגבלת.
לעומתם, אברהם אבינו מתהלך לפני האלוקים "התהלך לפני והיה תמים", "האלוקים אשר התהלכתי לפניו" – מתחזק ומהלך בצדקו – דינמי, אקטיבי, פועל ויוזם, מחדש, יוצא מתחום הנוחות שלו והולך קדימה – אדם ירא ה' כזה יכול להיות אב לאומה שתהיה אור לגויים.
בעלי החסידות חלקו בין צדיק אמיתי לצדיק בפלז (עם פרווה). כאשר החורף מגיע והטמפרטורות צונחות יש שתי דרכים להתחמם: האחת, לקנות פרווה ולהתכסות בה והשנייה, לקנות עצים ולהבעיר אש. ההבדל שהפרווה מחממת רק את האדם לעומת האש והעצים המביאים חום וברכה לכל הסובבים.
אברהם ידע לקרוא בשם ה' ולהכניס רחוקים תחת כנפי השכינה. גם בחינוך הדתי ישנן שתי גישות: לפי האחת, כל תת זֶרֶם נסגר בתוך עצמו ומוותר על ההשפעה במישור הכללי, לעומת הגישה השנייה, שהיא בבחינת מתגדלת והולכת  ולפיה מובן כי זו שעתנו היפה להשפיע על החברה הישראלית ולקרב רחוקים אל תחת כנפי השכינה.