מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת בא - החיפזון - מקרי או מתוכנן? / הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת בא - החיפזון - מקרי או מתוכנן?  / הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת בא - החיפזון - מקרי או מתוכנן? / הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

בס"ד

החיפזון - מקרי או מתוכנן ?

טעם אכילת המצות בפסח הוא לכאורה, פשוט וידוע לכל ילד , וכפי שנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגת מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". כלומר: בעקבות החיפזון ביציאה ממצרים, לא הספיק העם לאפות לחם, אלא רק מצות. משמע שהחיפזון ביציאה הוא מצב של "בדיעבד", בעקבות שעת הדחק.

אלא שצריך עיון, שהרי הקב"ה מיידע את משה עוד בראש חודש ניסן על יציאת מצרים הצפויה :
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת ...וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות י"ב).

משה מעביר לעם את הצווי האלוקי, על לקיחת קרבן הפסח בעשור לחודש והקרבתו בי"ד בו, ומן הסתם הצווי הנ"ל מגיע לאוזני העם עוד לפני העשור לחודש ניסן. מדוע אם כן, לא טרח משה להכין את העם גם ליציאה הצפויה? הרי היו להם לפחות ארבעה ימים להכין לחם "נורמאלי"? יתרה מזאת, אנו רואים שבני ישראל דאגו לדברים רבים ביציאה ממצרים : "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת". אפילו לתופים וכלי שיר היה להם פנאי לדאוג, שהרי צריכים להתכונן לשירת הים. מדוע א"כ לא נתבקשו להכין גם לחם? האין זה מן הראוי להכין עם כל ה"אריזות" גם צידה לדרך ?

כמדומני , ההסבר לכך טמון בפסוקים עצמם .
בצווי ה' למשה על קרבן פסח מצרים נאמר : "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'" (שמות י"ב, י"א). משמע מן הפסוקים, שהאכילה בחיפזון אינה "מקרית" מכורח הנסיבות, אלא זהו רצונו של ה' , זהו ה-"תכנון המקורי". ככל הנראה, צווה ה' את משה להפתיע את העם בשעת היציאה, כך שהאכילה תהיה בחיפזון. ברם, הסבר זה טומן בחובו תמיהה קשה יותר. מה הטעם לדרישת החיפזון? האם לא היה די בשעבוד מצרים? מדוע מערים הקב"ה עלינו קשיים נוספים בגאולה?

היהדות מחנכת אותנו מגיל צעיר ל"עמידה בזמנים" ובלשונו של הרב סולובייצי'ק "היהדות הקפידה מאוד על איסור חימוץ השעה ... שהייה כלשהיא נחשבת על ידה לפשע" . האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד - ויתמהמה. מהו איסור נותר – איחרנו את זמן הקרבת הקורבן ? מהו עוון חילול שבת - עשית מלאכה רגע אחד אחרי שקיעת החמה – עברת על עוון של חילול שבת , עשית אותו רגע לפני השקיעה – היה זה מעשה היתר . דוגמאות נוספות : במה מתבטא ביטול מצוות, אם לא בהתמהמהות של דקות אחדות, כגון: קריאת שמע לאחר זמנה, נטילת לולב דווקא אחרי ביאת השמש? מדוע הדקדוק "הקטנוני" הזה? וכי מה אכפת לה' יתב' אם התפללתי שנייה קודם או שנייה לאחר מכן? האם הקב"ה "סוגר את השמיים" לאחר זמן התפילה?

בעיה זאת באה לידי ביטוי במיוחד במצות המצה. ההבדל הדק שבין חמץ למצה, ההבדל בין בצק ששהה שנייה פחות משמונה עשרה דקות, בו אני מקיים מצות מצה, לבין הבצק ששהה שנייה אחת יותר, עליו אני מתחייב בכרת, הוא הבדל של חיים ומוות. מה התרחש בהבדל בשנייה הזו , וכי ה-"גלגל התהפך" באופן כה דרסטי? הרי ברור ופשוט שטעם המצה שנאפתה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות פחות שנייה, יהיה זהה לחלוטין לטעם החמץ אשר נאפה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות ועוד מספר שניות. מהי א"כ הסיבה לדקדקנות המופרזת לכאורה ?

החמצת השעה
יסוד גדול באמונת ישראל , הוא איסור החמצת השעה. במהלך התקופות, מעניק הקב"ה לכנסת ישראל הזדמנויות להיגאל דרך המציאות ההיסטורית, אלא שחלון ההזדמנויות מוגבל הוא בזמן. אם כנסת ישראל אינה משכילה להתעורר בזמן ולנצל באופן מיידי את ההזדמנות, התוצאות עלולות להיות הרות אסון ולגרור אתן את הסתר הפנים - וממילא גם מדת הדין הנלווית.

על פי זה נוכל לבאר ביאור פשוט באגדת חז"ל (סנהדרין צ"ח) על ר' יהושע בן לוי העוסק בשאלת ענינו של משיח עם אליהו הנביא . כך מתאר לו אליהו את סימנו של המשיח: " ומאי סימניה? יתיב דיני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב"  כלומר: המשיח יושב בין עניים עם פצעים רבים. כולם פותחים את כל התחבושות בבת אחת, מטפלים בכל הפצעים ולאחר מכן חובשים בחזרה, ואילו המשיח מטפל בכל פצע בנפרד כדי להיות מוכן לקריאה מיידית של ה' ללכת ולגאול את עם ישראל .

מדוע הכוננות של "דקה מקריאה" הינה סימנו של המשיח?
ע"פ מה שראינו הרעיון מובן. עניינו של משיח, עניינה של הגאולה, הינה הזריזות להיגאל בו ברגע אשר ניתנת ההזדמנות גם אם עדיין יש פצעים לא מטופלים, אע"פ שאין הכול מושלם. הגאולה תהיה אי"ה ברגע שה' יחליט שעם ישראל מוכן וראוי לגאולה , ואז – ברגע שה' יודיע למשיח שהגיע הרגע , המשיח צריך באופן מיידי ללכת ולגאול את ישראל , וכל זאת מבלי לבזבז רגע אחד.

סוד החמצת השעה בא לידי ביטוי לא רק ברמה האמונית כי אם גם ברמה ההלכתית של דקדוק במצוות. החמצת השעה בקיום המצווה עשויה לגרור השלכות של חיים ומוות, כפי שראינו לעיל. זהו חינוך מתמיד ויסודי של עולם התורה וההלכה, חינוך ל"עמידה בזמנים". על כן דרשו חז"ל (מכילתא, בא ט') :"ושמרתם את המצות - ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא "אם באה לידך מצווה - עשה אותה מיד".

יסוד הלכתי-חינוכי זה בא לידי שיאו בהבדל הדק שבין החמץ למצה. כאמור לעיל, שניות ספורות בלבד מבדילות בין המצה על ידה מקיימים אנו את מצות האכילה מן התורה, לבין החמץ עליו מוזהרים אנו בכרת. האותיות מ' וצ' משותפות הן לחמץ ולמצה. כל ההבדל מתמצה בשוני שבין הה' לבין הח'. תג קטן מבדיל ביניהן, מקטע זניח לכאורה, אך הוא יוצר את כל ההבדל שבין ההחמצה לבין המיצוי, בין שם ה' המסומל באות ה' לבין החטא המרומז באות ח'.

זהו גם המסר העמוק שבחפזון. בראשיתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אשר אמורה להוות מודל לכל הגאולות, מצווה אותנו הקב"ה להיגאל בחפזון, לא להתמהמה, לא "לחלום", כי אם לפעול בנחישות ובמהירות. חפזון מצרים המכוון, הינו בנין אב לכל גאולות העתיד, בהן מצווים אנו שלא להחמיץ את השעה, בבחינת "מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה".

בניי היקרים מאוד :
למדנו מהפרשה שהזמן ומידת הזריזות , זהו מרכיב חשוב מאוד בעבודת ה' .
מהו הלקח שאנו יכולים ללמוד מעניין זה ?
אסור ל- "הסתלבט" , אסור להיות שאננים, צריך להפיק מכל רגע את המיטב, גם תלמיד בכתות החטיבה צריך להזדרז ולנצל את הזמן לטובת הלימודים . תמיד אנו צריכים להיות במצב של עשייה , כמו שאומרים "עשייה מתמדת" . בואו כולנו וננצל את הזמן לטובת לימוד תורה , עשיית מעשים טובים וקיום מצוות , עזרה וחסד לנצרכים ובע"ה בזכות עניין זה , נהיה ראויים לקבלת פני המשיח באופן מיידי.

אביא לפניכם סיפור עם מסר חשוב ביותר:

יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית ספר למנהל ציבורי בצרפת (אחד המוסדות היוקרתיים ביותר באירופה כולה) לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי להעביר את החומר.

בעמדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו, שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם, העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד, באיטיות, ולאחר מכן אמר: "אני עומדים לערוך ניסוי".
מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?". כולם השיבו "אכן".
המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?".
ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "האם המיכל מלא?". עתה החלו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא". "נכון", ענה המרצה הזקן.
חזר והתכופף והפעם הוציא מחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?". הפעם, ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא". "נכון", השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. המרצה הזקן הרים את מבטו לקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"
בחושבו על נושא ההרצאה השיב אחד הנועזים והזריזים שבין המאזינים: "אנו למדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות".
"לא", השיב המרצה הזקן. "האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.
הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? משהו אחר?.
מה שחייבים לזכור הוא שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אני עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים בחיים. משום כך לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, תכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם".
בתנועת יד ידידותית בירך המרצה הזקן את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.

דבר תורה קצר :
הקב"ה מכה במצרים מכה אחר מכה: דם, צפרדע, כינים, ערוב...אך "ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל...ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." . היה צריך  לומר בפסוק  : 'לך אל פרעה' ... ?
מתרץ בעל ה'שפת אמת' : הקב"ה מרגיע את משה לקראת השליחות הקשה למלך מצרים : "בא"- בוא איתי, ושנינו נלך יחד אל פרעה. אומר דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עימדי" - אתה איתי.
אין דבר כזה יהודי בודד או יהודי תקוע. לא יכול להיות. הרבה צרות הופכות לשמחות והרבה דאגות נעלמות כשבאים באמונה שה' איתי , לטוב ולרע, לכאב ולשמחה.
מסופר סיפור שנראה לי שאתם מכירים אותו : אדם חלם שהוא הולך על שפת הים, מטייל על שפת הים. בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו, ובתמונות הבחין בעקבות של שני זוגות רגליים. כשהביט על העקבות שבחול, הבחין כי פעמים רבות בתקופות האומללות של חייו נראה רק זוג אחד של פסיעות.שאל האדם : 'אלוקים, אמרת לי שכשאחליט ללכת אחריך תלך איתי לאורך כל הדרך, והנה, בתקופות הכי קשות בחיי, צעדתי לבד'. השיב האלוקים: 'בני, אני איתך לעולם ולא אעזבך. בתקופות שסבלך היה רב, לא היו אלה עקבותיך שלך, אלו היו עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפיי'. אתה נמצא עכשיו בחושך, מרגיש כ"כ לבד, עובר משברים וגם קשיים, עליות וירידות,
אך תזכור , בימים ובשעות הקשות אני נושא אותך על כפיי , לא נותן לך להתמודד לבד בשעות קשות אלו .
שלמה המלך אומר : "הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים". הקב"ה נמצא אחר הכותל, משגיח עלינו ממרום, בוחן איך כל אחד מאיתנו מתנהג . החיים הם לא כמו בסרט, ולא משחק ילדים מלא בהרפתקאות. בחיים יש ניסיונות, ואומר  לך הקב"ה: " רק טיפה מאמץ, השתדלות קטנה ואהיה בעזרך". אף פעם לא אשאיר אותך לבד .......... "בא אל פרעה" – בא איתי .

שבת שלום ומבורך
שרגא פרוכטר -  ראש הישיבה

 

 

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • כאן גרים בכיף: תלמידי ישיבת בני עקיבא כפר הרא”ה הפיקו חתונה לזוג גרים

    כאן גרים בכיף: תלמידי ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה הפיקו חתונה לזוג גרים

    אחרי שנים בהם תלמידי הישיבה מתנדבים ומשתתפים בחתונות שונות כ"משמחים" והתוודעו לזוגות שמתחתנים בלי הרבה חברים ומשפחה, החליטו התלמידים להירתם ולפנות למכון מאיר לאיתור זוג שישמח לסיוע בהפקת חתונה, בארגון חתונה באווירה שמחה.
    המשך לקריאה
  • ”המורה של המדינה” מישיבת בני עקיבא קרני שומרון

    "המורה של המדינה" מישיבת בני עקיבא קרני שומרון

    הרב חי גרינבאום, רב מחנך בכיתה יא' בישיבת בני עקיבא השומרון בקרני שומרון, נבחר להיות אחד מ- 15 מורים נבחרים כמעוררי השראה במסגרת "המורה של המדינה 2019" מטעם Ynet
    המשך לקריאה
  • מאמצות נחל

    מאמצות נחל

    נחל יעלים היפה והמיוחד הפך למוזנח ומלוכלך. תלמידות כיתה י' באולפנת בני עקיבא ערד לחינוך סביבתי יצאו לתקן. צפו בראיון מתוך המהדורה הצעירה בחדשות 12.
    המשך לקריאה