מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת בא - המהירות והחיפזון - הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת בא - המהירות והחיפזון - הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת בא - המהירות והחיפזון - הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פעמים רבות אנו מזלזלים או לא שמים לב לזמן שעובר במהירות רבה ומתנהגים כאילו שהזמן עומד לרשותנו. פעמים רבות שאנו עומדים בכניסה לבית המדרש לפני תפילת ערבית ותלמידים אומרים בתמיהה – "מה כבר נגמר היום"? ביום חמישי מתווספת שאלה – "מה כבר נגמר השבוע , איך הזמן רץ" ?

הזמן , הוא אחד הדברים הקשים מפני ש- דקה שחלפה שוב לא תחזור !!! 

האם באמת אנו צריכים למהר ולהזדרז כי הזמן חולף , או יש לנו זמן ואנחנו אמורים בלשון החבר'ה "להסתלבט" ?

בשיחות עם תלמידים פעמים רבות אני שומע את המשפט "הרב, למה צריך להיזדרז , יש זמן , מה בוער,

יהיה בסדר....... "!!!

 

החיפזון - מקרי או מתוכנן ?

 

המהירות והחיפזון – לפרשת בא

 

טעם אכילת המצות בפסח הוא לכאורה, פשוט וידוע לכל ילד , וכפי שנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגת מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". כלומר: בעקבות החיפזון ביציאה ממצרים, לא הספיק העם לאפות לחם, אלא רק מצות. משמע שהחיפזון ביציאה הוא מצב של "בדיעבד", בעקבות שעת הדחק , היות ולא היה זמן לכן נאלצו לאפות מצות ולא לחם, מצב של "בדיעבד".

 

אלא שצריך עיון, שהרי הקב"ה מיידע את משה עוד בראש חודש ניסן על יציאת מצרים הצפויה :

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת ...וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות י"ב) .

 

 משה מעביר לעם את הציווי האלוקי, על לקיחת קורבן הפסח בעשור לחודש והקרבתו בי"ד בו, ומן הסתם הציווי הנ"ל מגיע לאוזני העם עוד לפני העשור לחודש ניסן. מדוע אם כן, לא טרח משה להכין את העם גם ליציאה הצפויה? הרי היו להם לפחות ארבעה ימים להכין לחם "נורמאלי"?

 

 

יתרה מזאת, אנו רואים שבני ישראל דאגו לדברים רבים ביציאה ממצרים : "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת". אפילו לתופים וכלי שיר היה להם פנאי לדאוג, שהרי צריכים להתכונן לשירת הים. מדוע א"כ לא נתבקשו להכין גם לחם? האין זה מן הראוי להכין עם כל ה"אריזות" גם צידה לדרך ?

 

ייתכן שההסבר לכך טמון בפסוקים עצמם .

בציווי ה' למשה על קרבן פסח מצרים נאמר : "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'" (שמות י"ב, י"א).

משמע מן הפסוקים, שהאכילה בחיפזון אינה "מקרית" מכורח הנסיבות, אלא זהו רצונו של ה' , זהו ה-"תכנון המקורי" , ה' רוצה שקורבן פסח ייאכל בחיפזון , שהיציאה תהיה בחיפזון .ככל הנראה, צווה ה' את משה להפתיע את העם בשעת היציאה, כך שהאכילה תהיה בחיפזון. אך נשאלת השאלה , מה הטעם לדרישת החיפזון? האם לא היה די בשעבוד מצרים? מדוע ה' יתב' מקשה על עם ישראל גם ביציאה ,הרי כל השעבוד היה מתוך חיפזון , אז למה גם היציאה צריכה להיות בחיפזון ??

 

היהדות מחנכת אותנו מגיל צעיר ל"עמידה בזמנים" ובלשונו של הרב סולובייצי'ק "היהדות הקפידה מאוד על איסור חימוץ השעה ... שהייה כלשהיא נחשבת על ידה לפשע" .

האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד של השהייה – ה-"סתלבט" .

מהו איסור נותר – איחרנו את זמן הקרבת הקורבן ? מהו עוון חילול שבת - עשיית מלאכה רגע אחד אחרי שקיעת החמה – עברת על עוון של חילול שבת , אם היית עושה את המעשה הזה רגע לפני השקיעה – היה זה מעשה היתר . דוגמאות נוספות : במה מתבטא ביטול מצוות, אם לא בהתמהמהות של דקות אחדות, כגון: קריאת שמע לאחר זמנה, נטילת לולב דווקא אחרי שקיעת השמש ? מדוע הדקדוק "הקטנוני" הזה? וכי מה אכפת לה' יתב' אם התפללתי שנייה קודם או שנייה לאחר מכן? האם ה' "סוגר את השמיים" לאחר זמן התפילה ????

 

בעיה זאת באה לידי ביטוי במיוחד במצות המצה. ההבדל הדק שבין חמץ למצה, ההבדל בין בצק ששהה שנייה פחות משמונה עשרה דקות, בו אני מקיים את מצוות מצה, לבין הבצק ששהה שנייה אחת יותר, עליו אני מתחייב בכרת כי זה חמץ , הוא הבדל של חיים ומוות. מה התרחש בהבדל בשנייה הזו , וכי ה-"גלגל התהפך" באופן כה דרסטי? הרי ברור ופשוט שטעם המצה שנאפתה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות פחות שנייה, יהיה זהה לחלוטין לטעם החמץ אשר נאפה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות ועוד מספר שניות.

מהי א"כ הסיבה לדקדקנות המופרזת לכאורה ?

 

אלא העניין הוא כזה :

יסוד גדול באמונת ישראל , הוא איסור החמצת השעה. במהלך התקופות, מעניק הקב"ה לכנסת ישראל הזדמנויות לצאת לגאולה דרך המציאות ההיסטורית, אלא שחלון ההזדמנויות מוגבל הוא בזמן. אם כנסת ישראל אינה משכילה להתעורר בזמן ולנצל באופן מיידי את ההזדמנות, היא עלולה לאבד בכך את הזדמנות הגאולה.

 

 

על פי זה נוכל לבאר ביאור פשוט באגדת חז"ל (סנהדרין צ"ח) על ר' יהושע בן לוי העוסק בשאלת ענינו של משיח עם אליהו הנביא . כך מתאר לו אליהו את סימנו של המשיח: " ומאי סימניה? יתיב דיני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב"  כלומר: המשיח יושב בין עניים עם פצעים רבים. כולם פותחים את כל התחבושות בבת אחת, מטפלים בכל הפצעים ולאחר מכן חובשים בחזרה, ואילו המשיח מטפל בכל פצע בנפרד כדי להיות מוכן לקריאה מיידית של ה' ללכת ולגאול את עם ישראל . 

 

מדוע הכוננות של "דקה מקריאה" הינה סימנו של המשיח?

ע"פ מה שראינו הרעיון מובן. עניינו של משיח, עניינה של הגאולה, הינה הזריזות להיגאל בו ברגע אשר ניתנת ההזדמנות גם אם עדיין יש פצעים לא מטופלים, אע"פ שאין הכול מושלם.

 

הגאולה תהיה אי"ה ברגע שה' יחליט שעם ישראל מוכן וראוי לגאולה , ואז – ברגע שה' יודיע למשיח שהגיע הרגע , המשיח צריך באופן מיידי , ממש מיידי ,לצאת ולגאול את ישראל , וכל זאת מבלי לבזבז רגע אחד.

 

יסוד החמצת השעה בא לידי ביטוי לא רק ברמה האמונית כי אם גם ברמה ההלכתית של דקדוק במצוות. זהו חינוך מתמיד ויסודי של עולם התורה וההלכה, חינוך ל"עמידה בזמנים". על כן דרשו חז"ל (מכילתא, בא ט') :"ושמרתם את המצות - ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא "אם באה לידך מצווה - עשה אותה מיד".

 

יסוד הלכתי-חינוכי זה בא לידי שיאו בהבדל הדק שבין החמץ למצה. כאמור לעיל, שניות ספורות בלבד מבדילות בין המצה על ידה מקיימים אנו את מצות האכילה מן התורה, לבין החמץ עליו מוזהרים אנו בכרת. האותיות מ' וצ' משותפות הן לחמץ ולמצה. כל ההבדל מתמצה בשוני שבין הה' לבין הח'. תג קטן מבדיל ביניהן, קו זניח לכאורה, אך הוא יוצר את כל ההבדל שבין ההחמצה לבין המיצוי, בין שם ה' המסומל באות ה' לבין החטא המרומז באות ח'.

 

זהו גם המסר העמוק שבחיפזון.

בראשיתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אשר אמורה להיות מודל לכל הגאולות, מצווה אותנו הקב"ה להיגאל בחיפזון, לא להתמהמה, לא "לחלום", כי אם לפעול בנחישות ובמהירות. חיפזון מצרים המכוון, הינו בנין אב וממנו יש ללמוד לכל הגאולות העתיד, בהן מצווים אנו שלא להחמיץ את השעה, בבחינת "מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה".

 

א"כ ראינו שכל עניין החיפזון , זהו עניין שמכוון מה' , וזאת כדי לחנך ולהרגיל את עם ישראל לקראת הגאולות העתידיות , גאולה שיכולה לבוא בהפתעה גמורה ללא הכנה של עם ישראל, ובאותה שנייה שה' ישלח את המשיח לגאול אותנו, אנו צריכים להיות מוכנים באופן מיידי , כי אחרת הגאולה תתבטל, ושוב נצטרך לחכות לגאולה נוספת.

 

 

 

 

 

בניי היקרים מאוד :

מה למדנו מעניין זה ?????

למדנו מהפרשה שהזמן ומידת הזריזות , זהו מרכיב חשוב מאוד בעבודת ה' .

מהו הלקח שאנו יכולים ללמוד מעניין זה ?

אסור ל- "הסתלבט" , אסור להיות שאננים, צריך להפיק מכל רגע את המיטב , כל תלמיד צריך להיזדרז ולנצל את הזמן לטובת הלימודים, לטובת בניית הערכים האישיים , לטובת הנתינה לאחר . תמיד אנו צריכים להיות במצב של עשייה , כמו שאומרים "עשייה מתמדת" . בואו כולנו וננצל את הזמן לטובת לימוד תורה , עשיית מעשים טובים וקיום מצוות , עזרה וחסד לנצרכים ובע"ה בזכות עניין זה , נהיה ראויים לקבלת פני המשיח באופן מיידי.

 

 

 

דבר תורה נוסף – חשוב וקצר :

ה' יתב' מכה במצרים מכה אחר מכה: דם, צפרדע, כינים, ערוב...אך "ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל...ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." . היה צריך  לומר בפסוק  : 'לך אל פרעה' ... ?

מתרץ בעל ה'שפת אמת' : הקב"ה מרגיע את משה לקראת השליחות הקשה למלך מצרים : "בא"- בוא איתי, ושנינו יחד נלך אל פרעה. אומר דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עימדי" - אתה איתי.

אין דבר כזה יהודי בודד או יהודי תקוע. לא יכול להיות. הרבה צרות הופכות לשמחות והרבה דאגות נעלמות כשבאים באמונה שה' איתי , לטוב ולרע, לכאב ולשמחה.

 

מסופר סיפור שנראה לי שאתם מכירים אותו : אדם חלם שהוא הולך על שפת הים, מטייל על שפת הים. בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו, ובתמונות הבחין בעקבות של שני זוגות רגליים. כשהביט על העקבות שבחול, הבחין כי פעמים רבות בתקופות האומללות של חייו נראה רק זוג אחד של פסיעות.שאל האדם : 'אלוקים, אמרת לי שכשאחליט ללכת אחריך תלך איתי לאורך כל הדרך, והנה, בתקופות הכי קשות בחיי, צעדתי לבד'. השיב האלוקים: 'בני, אני איתך לעולם ולא אעזבך. בתקופות שסבלך היה רב, לא היו אלה עקבותיך שלך, אלו היו עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפיי'. אתה נמצא עכשיו בחושך, מרגיש כ"כ לבד, עובר משברים וגם קשיים, עליות וירידות,

אך תזכור , בימים ובשעות הקשות אני נושא אותך על כפיי , לא נותן לך להתמודד לבד בשעות קשות אלו .

שלמה המלך אומר : "הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים". הקב"ה נמצא אחר הכותל, משגיח עלינו ממרום, בוחן איך כל אחד מאיתנו מתנהג . החיים הם לא כמו בסרט, ולא משחק ילדים מלא בהרפתקאות. בחיים יש ניסיונות, ואומר  לך הקב"ה: " רק טיפה מאמץ, השתדלות קטנה ואהיה בעזרך". אף פעם לא אשאיר אותך לבד .......... "בא אל פרעה" – בא איתי .

 

שבת שלום ומבורך

שרגא פרוכטר –  ראש הישיבה

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת ”לפיד תורת נחום” במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת "לפיד תורת נחום" במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    תלמידי הישיבה התגייסו לעזור לניב נחימה, שנפצע אנוש בפיגוע, מתקשה לחזור לעבודה ומצבו הכלכלי של משפחתו ברוכת הילדים הורע מאד. צפו >
    המשך לקריאה
  • כנפי רוח גיליון 17

    כנפי רוח גיליון 17

    ועידת ישיבות ואולפנות בני עקיבא הראשונה לכבוד שמונים שנות חינוך ערכי
    המשך לקריאה
  • מנצחים, בעזרת הרוח

    מנצחים, בעזרת הרוח

    תלמידי ישיבת בני עקיבא אדר"ת בבת ים פגשו ספורטאים נכים ולמדו מהם שאין מגבלה גופנית העומדת בפני כוחות של אמונה ורצון.
    המשך לקריאה