פרשת בא - מאור הבריאה עד אור הגאולה / הרב מיכאל קאפח ראש אולפנת בני עקיבא מירון

בפרשת בא אנו קוראים את "פרשת החודש" העוסקת בעיקרה במצוות הקשורות לפסח מצרים,וקוראים אותה לקראת ראש חודש ניסן. הפרשה פותחת בפסוק: "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". פרשה זו מזכירה לנו ומחזירה אותנו לפירוש רש"י על הפסוק הראשון בספר בראשית: "אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ'החודש הזה לכם ראש חדשים' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל...".
האם הקשר בין שתי הפרשיות הוא רק טכני? כלומר, האם אנו עוסקים כאן רק לגבי הסדר של המצוות ותו לא? ובכן, כתשובה לכך, ברצוני להתייחס לקשר נוסף וסמוי מן העין המתבקש מאליו בעיון מעמיק יותר.
הקשר בין שתי הפרשיות הוא ה א ו  ר. מיד לאחר הפסוק הראשון בתורה - "בראשית ברא אלוקים" - שאליו מתייחס רש"י - מופיעים הפסוקים העוסקים באור - "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור", "וירא אלוקים את האור כי טוב". מסתבר שהחיסרון הראשון שבלט בעולם הוא העדר האור!
אור - משמעותו חיים.
אור - הוא סמל השאיפות והתקוות האנושיות. 
אור - מסמל גם את סם החיים הרוחני - "כי נר מצווה ותורה אור","מצוות ה' ברה מאירת עיניים".
אור - מסמל גם התחלה: מיד לאחר " ב ר א ש י ת ברא אלוקים" - בא האור.
ראש חודש גם הוא מסמל את הראשית וההתחלהשל הפצעת האור והבצבוץ הראשון של הירח לאחר תקופת החושך בסוף החודש שקדם לו.
העובדה שאנו מביטים כלפי מעלה ומקדשים את החודש על-פי מולד הלבנה - היא כשלעצמה מהווה קידוש ה', וכן עצם ברכת הלבנה שנצטוו לברך מידי חודש בחדשו מביעה הכרת הטוב עצומה כלפי בורא עולם על בריאת האור בשבעת ימי בראשית.
במילים אחרות: מצוות קידוש החודש, וכן ברכת הלבנה, מהווים את ההשלמה הרוחנית לבריאה החומרית לכאורה - בריאת האור, שהוא כשלעצמו סוג של שילוב בין חומר לרוח, שהרי לא ניתן למשש את האור...

בתחילת פרשת בא - במכת החושך - נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". כדי להבין מה הוא אור זה, נצטרך להבין תחילה את הביטוי שנאמר אצל המצרים: "וימש חושך". אחד הפירושים שמביא רש"י ממדרש אגדה - "ממשש בצהרים, שהיה כפול ומכופל ועב, עד שהיה בו ממש". שאפשר למשש אותו.
כך מסביר גם הראב"ע ועוד מפרשים. עד כדי כך היה כבד החושך עד שנאמר: "ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים". והרמב"ן והספורנו ועוד מפרשים מסבירים שאין מדובר בחושך שהוא רק בגלל העדר האור, כי אז נר יכול להאיר את החושך, אלא מדובר באיד עב מאוד שירד מן השמים והוא חשוך מצד עצם בריאתו,כך שהנר והאור אין להם משמעות בחושך כזה. חושך זה נברא בשבעת ימי בראשית ואנו לא מכירים סוג כזה של חושך.
מכאן אנו למדים גם על האור, שהוא הפכו של חושך זה. מדובר באור גדול ומיוחד שנברא בשבעת ימי בראשית.
וכיצד אנו יודעים? בפס' אחד מופיעים שני ההפכים: "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". חז"ל נדרשו למשמעות ההפכים, וכבר נאמר על כך במדרש שמות רבה: "משונה מכה זו מכל האחרות. שאפילו כשהיה ישראל בבית המצרי במצרים היה אור עמו". כלומר: כמו שלאור לא הייתה השפעה על החושך אצל המצרים, כך גם לחושך לא הייתה השפעה על האור אצל היהודים אף כאשר היהודי היה בבית המצרי. על-כך נאמר בבריאת העולם: "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך".

אנו מתפללים בברכת קידוש הלבנה (לפי הנוסחים השונים) לזכות ולראות באור זה, ואומרים: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים".
חושך כבד זה היה המכה האחרונה לפני האור הגדול שבא ע"י מכת בכורות - האור של גאולת מצרים. גם שם סימל האור הגדול שזכו לו בני ישראל את ההתחלה ו ר א ש י ת ההפצעה של גאולת מצרים. וזהו אותו האור שנברא בשבעת הימים.
כעת נבין שהעיתוי של הציווי על קידוש לבנה - שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל - ממש ברגעים העילאיים של תחילת גאולת מצרים אינו מקרי וקשור למשמעות הרוחנית של האור - "כי נר מצווה ותורה אור".
בנוסף, נזכור כי אור הוא סוג של בריאה, שקשה בעין אנושית לזהות את גבולותיה המוגדרים. אין גבולות, חומות וגדרות. אור במובן הרוחני הוא אין סופי. משה רבינו מתקשה בהגדרת האור והעיתוי המדויק של מולד הלבנה, ולכן הקב"ה נחלץ לעזרתו. וכפי שמביא רש"י את דברי חז"ל: "נתקשה משה על מולד הלבנה באיזה שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: " כזה ראה וקדש".
גם בדברי הגמ' בסכת ראש השנה (כד א-ב) ניכר הקושי שבזיהוי המולד המדויק לצורך קידוש החודש בחקירת העדים.
כמו כן, ראוי לשים לב לכך שגם במעשה המנורה,המסמלת את האור ה'גשמי' לכאורה, נתקשה משה רבנו, ואומרת הגמ' במסכת מנחות (כט.): " תנא דבי רבי ישמעאל - שלושה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן: מנורה, ראש חודש ושרצים", ולפי דברי הרמב"ן (שמות כ"ה ל"ה) מסתבר שהבעיה אינה רק טכנית - מפני שהמנורה עשויה מקשה אחת - אלא משמעות חיבור האורות על-פי תכנית המנורה. וכך אומר הרמב"ן: "חכמת המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא ונעלמה מאוד, אבל היותה מקשה בשישה קנים יוצאין מן השביעי ועליהם נר אלוקים, ומאירים כולם אל עבר פניה... וזה מאמרם שנתקשה משה במנורה". כלומר משה נתקשה בהרכב הרוחני של האור הגדול.
היוצא מדברינו, שהאור הרוחני העליון והאור הגשמי לכאורה הבוקע מן המנורה משלימים זה את זה ויחדיו מהווים את המשמעות הרוחנית של המנורה, ובנקודה  ז ו  - הנושקת אל האין סופי - מתקשה משה רבינו, וזוכה, כיאה וכנאה לדרגתו הרוחנית העצומה, לסיוע של ה' יתברך בכבודו ובעצמו, שמראה לו באצבעו!
נזכור, שבבית-המקדש, הממוקם על הר המוריה, בירושלים של מטה, המקבילה לירושלים של מעלה, יש לחיבור זה משמעות נצחית.

יהי רצון שנזכה לחוש לאורך כל ימי חיינו את הנאמר: "ליהודים היתה א ו ר ה  ושמחה וששון ויקר", ונזכה ליהנות מזיו האור הגדול של שבעת הימים ואורה של הגאולה השלמה.