מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת במדבר-העשייה, השמיעה, המניין ומה שביניהם/ הרב אמיר אדרעי, ראש ישיבת בני עקיבא צפירה

פרשת במדבר-העשייה, השמיעה, המניין ומה שביניהם/ הרב אמיר אדרעי, ראש ישיבת בני עקיבא צפירה

פרשת במדבר-העשייה, השמיעה, המניין ומה שביניהם/ הרב אמיר אדרעי, ראש ישיבת בני עקיבא צפירה

בתחילת השבוע הבא, נחגוג, בע"ה, את חג השבועות, הבעל"ט. אחת הנקודות החשובות והראויות לציון במיוחד, בהקשרו של חג זה היא בעצם הביטוי, הידוע לכל בר בי רב דחד יומא, כי בנ"י מקבלים את התורה ללא תנאי, באמצעות שתי המילים: " נעשה ונשמע". דברי חז"ל, העוסקים בעניין הקדמת הנעשה לנשמע הינם רבים ומגוונים.
אני מבקש לבדוק ולברר, באמצעות הפסוק הפותח את פרשתנו, מהי המשמעות המהותית של הקדמת הנעשה לנשמע, מהו הקשר ביניהם, וכיצד בא לידי ביטוי ההבדל ביניהם במצווה למנות את בנ"י!

בפרשתנו, בפרק א' פס' א' – ב' כתוב:
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם".
כידוע, ספר במדבר מכונה בפי חז"ל ספר הפקודים, מכיוון שבפתיחתו, מצטווה משה לערוך מניין מחודש של בני ישראל.
ברם, יש לשאול, לשם מה מבקש הקב"ה ממשה למנות את בני ישראל בשלב זה? מה התחדש או מה השתנה מאז המניין הקודם?
זאת ועוד! מדוע מבקש הקב"ה למנות את בני ישראל בכלל, וכי אין הוא יודע מה מספרם? בנוסף, יש להבין, מדוע משתמש הקב"ה דווקא בפועל "שאו", כביטוי למניין בני ישראל?
בראשית דברי, אני מבקש לעמוד על פשר המצווה למנות את בני ישראל ולהבין את עומק מהותה. רש"י על אתר מבאר, כי מטרתו של המניין נובע מן החיבה המיוחדת שחש הקב"ה כלפי בני ישראל וכשם שאדם מונה וחוזר ומונה דברים החביבים עליו, על אף שיודע את מספרם, כך גם הקב"ה מצווה למנות את בני ישראל, מתוך אהבתו וחיבתו הגדולה אליהם.
בהמשך דבריו, מונה רש"י את שלושת המקומות, בהם ציווה הקב"ה למנות את בני ישראל:
1. מיד לאחר צאת בני ישראל מארץ מצרים.
2. מיד לאחר חטא העגל.
3. בפרשתנו, לפני שבא להשרות את שכינתו בתוכם.
אמנם, ניתן להבין מדוע מצווה הקב"ה למנות את בני ישראל, מיד לאחר צאתם ממצרים, שהרי ביום זה, הופכים בני ישראל לעם. חשוב, א"כ, לדעת מהו מספרם ברגע הפיכתם לעם. בנוסף, ברור גם מדוע מצווה הקב"ה למנות את בני ישראל לאחר חטא העגל, שהרי לאחר אירוע חמור זה, נהרגים רבים מבני ישראל וחשוב לדעת כמה נשארו מן העם.
ברם, לכאורה, לא ברור מדוע מצווה הקב"ה למנות את בני ישראל כשבא להשרות שכינתו בתוכם! מהי המטרה העומדת מאחורי מניין זה?
נראה, כי המדרש במד"ר בפרשה א', מבאר את הסיבה לכך:
"אמר רבי פנחס בר אידי: מה כתיב בראש הספר? 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל' רומם את ראש, גדל את ראש, לא נאמר, אלא 'שאו את ראש' ... כך נתן רמז למה 'שאו את ראש', שאם יזכו - יעלו לגדולה ... אם לא יזכו - ימותו כלם".
מדרש חשוב זה מלמדנו, כי השימוש של התורה כאן במילה 'שאו' איננה מקרית. המילה 'שאו' משמשת בשני מובנים – חיובי ושלילי. במובן החיובי – 'שאו' – הרימו – עלו לגדולה, כמו שנאמר בפתרון חלומו של יוסף לפרעה, בעניין שר המשקים: 'ישא פרעה את ראשך מעליך והשיבך על כנך". מאידך גיסא – 'שאו' במובן השלילי – הסירו – כמו שאמר יוסף לפרעה, בפתרון חלומו של שר האופים: "ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ".
באותה מידה, גם בפרשתנו, מבקש הקב"ה להעביר מסר חד וברור ביותר לבני ישראל, באמצעות המניין. בני ישראל חייבים לדעת, כי המניין יכול לרומם אותם למצב רוחני גבוה מאוד, אך מאידך גיסא, חלילה, עלול להפילם ולהשפילם. הכל תלוי באמונתם בקב"ה ובהתנהגותם.
כיוון דומה אך מקיף יותר בעניין זה, מופיע בדברי האדמו"ר מסוכטשוב, בספרו "שם משמואל". לדבריו, מטרת המניין כאן, בתחילת ספר במדבר, לפני הקמת המשכן, באה אכן לרומם כל אחד ואחד מבני ישראל, להיות רצוי לפני הקב"ה באופן פרטי.
בספר ויקרא, בזמן שבני ישראל התנדבו זהב כסף ונחושת למשכן, הביאו הם לידי ביטוי את אהבתם ומסירותם לקב"ה, אך כל זאת רק במישור הכללי, הכלל ישראלי וכעת, לפני השראת השכינה של הקב"ה על המשכן בפועל, הגיע הזמן להיות רצויים לפני הקב"ה, גם במישור האישי, הפרטי.

לדברי ה"שם משמואל", א"כ, מבקש הקב"ה למנות כעת את בני ישראל, כדי שהשראת השכינה במשכן תהיה שלימה – הן במישור הכללי של עם ישראל והן במישור הפרטי. המניין כעת מהווה השלמה למוכנותם של בני ישראל, לזכות בקבלת פני השכינה.
כהשלמה לדבריו הנפלאים, מציין ה"שם משמואל", כי רעיון זה של ההשלמה של בני ישראל גם במישור הפרטי, בא לידי ביטוי בצורה נפלאה במעמד הר סיני, כאשר בני ישראל אומרים: 'נעשה ונשמע'.
ישנו הדבל מהותי בין עשייה לשמיעה. בעשייה - יד כולם שווה, שהרי עצם המעשה של המצווה, מבחינה טכנית, שווה אצל כולם. כאשר כל אחד מבני ישראל מקיים, למשל, את מצוות הנחת התפילין, הרי שההנחה של התפילין על היד ועל הראש, מבחינה טכנית, הינה שווה בכל אדם מישראל.
עניין זה נכון הוא אצל כלל עם ישראל.
אך כאשר מדובר ב'ונשמע' – שמיעה – הדבר משתנה מאדם לאדם, שהרי מהותה וכוונתה של המילה שמיעה היא הבנת הלב. כל אחד מבני ישראל מקבל ומבין את הדברים לפי רמת השגתו.
כאשר בני ישראל עומדים תחת הר סיני ואומרים 'נעשה ונשמע', הם מביאים לידי ביטוי את רצונם לקבל את התורה, הן במישור הכלל ישראלי כעם, והן במישור הפרטי – כיחידים, כל אחד ואחד, לפי עומק הבנתו והשגתו את ה'.
בסיום דבריו שם, מעיר האדמו"ר מסוכטשוב, כי קיימת חשיבות אף לסדר הדברים: " נעשה ונשמע" – הבסיס והיסוד היא העשייה – ההבנה כי הכלל, הציבור הוא הבסיס האיתן לקיומו של עם ישראל ורק אח"כ, יכול כל אחד מבני ישראל, כאינדיבידואל, כאישיות פרטית, לבוא לידי ביטוי, בצורה המתאימה לו. יש סדר לדברים!
נראה, כי דברי האדמו"ר מסוכטושב, שאמר את דבריו ביחס למעמד הר סיני, נכונים גם לפרשתנו, העוסקת במניין בני ישראל. עצם הציווי, שמצווה הקב"ה כאן את משה למנות את בני ישראל, לפי שמותם, בא ממש בזמן הנכון. רק לאחר שבני ישראל מתקבלים ברצון לפני ה' כעם, כקבוצה גדולה ומלוכדת, אז ורק אז, ניתן למנותם כל אחד באופן אישי, פרטי, ובכך להיות רצוי לפני הקב"ה גם ברמה הפרטית.
האפשרות של בני ישראל לזכות בהשראת השכינה, כל אחד, לפי רמתו ומצבו הרוחני, באה אך ורק בזכות העובדה, שבתחילת דרכם, השכילו בני ישראל לבנות יחד את המשכן – את בית ה' ובכך להשלים את עצמם מבחינה כלל ישראלית.
על פי הדברים הללו, ניתן באמת להבין את משמעותו העמוקה של הפסוק, החוזר על עצמו כמה פעמים, בספר שמות בעניין בניית המשכן: " ויהי המשכן אחד". המשכן הוא אחד, הן במישור הכללי – והן במישור הפרטי.
המשכן כולו, במובן הציבורי - הוא אחד – הרמוניה נפלאה ושילוב מדהים של המון פרטים, החוברים יחד לכלל אחד גדול. רק לאחר מכן, יכול כל אחד מבני ישראל, לבוא לידי ביטוי בכישורים המיוחדים שלו, על פי השגותיו הרוחניים האישיים, המתאימים לו.

לסיום, נראה כי הפסוק השני בפרשתנו, מלמד על ההדרגתיות, מן הכלל אל הפרט ועוסק בהעלאתם של בני ישראל – 'שאו' -  מעדה לפרטים, הצריכים להתעלות מבחינה רוחנית, כדי להיות רצויים לפני ה', על מנת שיוכלו לקבל את השראת שכינתו של ה' בתוכם בצורה הראויה:
" שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם".
ראשית כל –  כל עדת בני ישראל – כלל ישראל. לאחר מכן – "למשפחתם" ובסופו של דבר – "כל זכר". מן הכללים לפרטים.


 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • תצליחו לפתור את החידות?

    תצליחו לפתור את החידות?

    חידות הקיץ שלנו חוזרות! בכל שבוע תעלה חידת וידאו. פתרו את החידה השבועית ואולי תזכו בפרסים שווים! >>>
    המשך לקריאה
  • ברכות לתא”ל עופר וינטר בוגר הפנימיה הצבאית בני עקיבא אור עציון, מפקד אוגדת האש החדש

    ברכות לתא"ל עופר וינטר בוגר הפנימיה הצבאית בני עקיבא אור עציון, מפקד אוגדת האש החדש

    אחרי שקידומו עוכב במשך כמעט ארבע שנים תחת גדי איזנקוט, מגיע אביב כוכבי ומחזיר את תא"ל עופר וינטר לפיקוד בשטח.
    המשך לקריאה
  • כאן גרים בכיף: תלמידי ישיבת בני עקיבא כפר הרא”ה הפיקו חתונה לזוג גרים

    כאן גרים בכיף: תלמידי ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה הפיקו חתונה לזוג גרים

    אחרי שנים בהם תלמידי הישיבה מתנדבים ומשתתפים בחתונות שונות כ"משמחים" והתוודעו לזוגות שמתחתנים בלי הרבה חברים ומשפחה, החליטו התלמידים להירתם ולפנות למכון מאיר לאיתור זוג שישמח לסיוע בהפקת חתונה, בארגון חתונה באווירה שמחה.
    המשך לקריאה