מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת בשלח - שבת שירה ותורה / הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת בשלח - שבת שירה ותורה / הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת בשלח - שבת שירה ותורה / הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת "בשלח" – שבת שירה ותודה

השבת הקרובה, בה נקרא את פרשת "בשלח", היא אחת השבתות המיוחדות והשמחות ביותר בשנה, והיא זכתה בכינוי ייחודי - "שבת שירה" כזיכרון לשירת ההלל וההודיה ששרו בני ישראל לכבוד ה' יתב' מיד לאחר קריעת ים סוף והמעבר בבטחה בין חומות המים.

במהלך ארבעים השנים הבאות, במספר הזדמנויות שונות לאורך המסע במדבר, בני ישראל יגלו דווקא את הצד הפחות חיובי שלנו ויביעו שוב ושוב תלונות על טורח המסע . יחד עם זאת, ברגע הדרמטי והמרגש הזה, מיד לאחר שבמו עיניהם ראו כיצד הבורא מכופף את חוקי הטבע לכבודם, יצאה מעומק ליבם ונשמתם קריאת תודה ספונטאנית וכנה.

יש לציין שיציאת מצרים אינה רק סיפור היסטורי נחמד. היא הנחייה מעשית ביותר לכל אחד מאתנו כיצד לחיות נכון יותר את חייו, ועל כן חז"ל קבעו כי אנחנו מצווים לראות בכל יום ויום מחדש כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו היום ממצרים ולהתחבר אל אותו רגש עמוק של הודיה והכרת הטוב שפיעמה באבותינו.

התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רוב בני האדם הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו.
ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעותו להפוך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולהתרגל לחשוב מחשבות חיוביות . במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה.

לנושא זה שלוש בחינות עיקריות : לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לשמוח במה שיש ולהודות על הטוב.

רובינו מסתכלים וסובלים ממה שעדיין אין לנו. אין לנו בית מספיק גדול, אין לנו אוטו מספיק חדש, אין לנו ואין לנו ואין לנו... למרבה האבסורד, כשאנחנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם בנו ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו. הכרת הטוב פירושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". זאת הכרת טובה אמתית לבורא ולעולם!

היהדות מחנכת אותנו על כל צעד ושעל להגיד תודה. גם על הדברים שנראים טריוויאליים לכאורה. יהודי מאמין פותח בבוקר את עיניו ועוד בשכבו במיטה מיד מודה. המילים הראשונות שנאמרות בבוקר הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". כן, גם על לקום בבוקר, לנשום ולפתוח עיניים ליום חדש צריך לומר תודה. המפתח להתקדמות רוחנית של האדם זה להודות לבורא על כל מה שנתן לו.

ב"מסכת ברכות" במשנה נכתב דבר קיצוני אף יותר: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". כיצד זה אפשרי?! סיפור מפורסם הוא על שני אנשים שבאו לרב שלהם ושאלו אותו את אותה שאלה בדיוק. הרב אמר להם ללכת לרבי זושא מאניפולי ולשאול אותו. כשהגיעו השניים לרבי זושא הם ראו בית מוזנח, גג רעוע, קירות מטים ליפול ומקרר כמעט וריק. בתשובה לשאלתם כיצד ניתן לברך באותה כנות על הדברים הרעים שקורים לנו כמו שאנחנו מברכים על הטובים הוא ענה: "אתם בטוחים שהרב שלכם התכוון לשלוח אתכם אלי? אני לא מבין למה, אצלי הכול מצוין". ההבדל בין גן עדן לגיהינום, אם כך, הוא בתפיסה שלנו על החיים.

מתוך הנקודה שבני ישראל ראו ניסים גדולים ומופלאים אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים ולהתחיל לראות את הניסים שקורים לנו מידי יום. אנשים מאושרים הם אנשים שיודעים להבחין לא רק בניסים
גדולים כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אלא גם בניסים הקטנים שנשלחים לעזרתנו ולהודות על כך לבורא. בנוסף, בקוראנו על מכות מצרים ניתן ללמוד ממשה כיצד הוא ידע להודות לא רק לחי, אלא גם לדומם. מסופר שבמכה הראשונה (מכת דם) דווקא אהרון הוא זה שמצווה להכות עם מטהו על היאור. רש"י אומר על כך שמשה זכר חסד נעורים ליאור על ששמר עליו כאשר הוא הושם בתיבה בהיותו תינוק ולכן לא רצה להכותו. נשמע מופרך ומוגזם? אולי, אבל בוודאי יש כאן מודל לחיקוי והערכה. אדם אשר מסוגל לחנך את עצמו לא להיות כפוי טובה אפילו כלפי הדומם, אין ספק שיתחשב ויכיר תודה גם לבן אנוש. על כך חז"ל אמרו במקום אחר: "בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן".

על הודיה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מדוד המלך. חרף העובדה שחייו היו רצופים בצרות אינספור, כל ספר תהילים מלא במזמורים, בתשבחות ובהכרת הטוב. וכך, גם בברחו מבנו, שרצה להרגו. דוד המלך לא מתבלבל מהמבחן הקשה והכואב שנשלח אליו ושר: "טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". בהמשך דוד הוסיף וכתב: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". פרוש הדברים הוא שאדם חי, לפי דוד המלך, הוא אדם הרואה את המציאות באור חיובי וטוב, ואילו אדם הרואה רע - משהו בתוכו מת.

לא ניתן שלא לסיים מאמר זה מבלי להיזכר במילים הפשוטות והנוגעות של השיר "תודה" פרי עטו של עוזי חיטמן ז"ל: "תודה על כל מה שבראת. תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על שיר קולח ולב סולח שבזכותם אני קיים. על צחוק של ילד ושמי התכלת, על אדמה ובית חם . פינה לשבת, אישה אוהבת, על יום של אושר, תמימות ויושר על יום עצוב שנעלם.

בואו כולנו ונשפר את אמירת ה-"תודה" , בין אדם למקום – נראה את נפלאות הבריאה ואת הניסים היום-יומיים ונאמר תודה לה' יתב' , בין אדם לחברו- לומר תודה על העזרה שהעניק החבר , לומר תודה על העזרה שקיבלתי מהחבר בשע"ב ... בין בן להוריו ולמוריו – על האוכל הטוב שאימא הכינה , על העזרה והמילה הטובה שאבא העניק לי........  אם נתרגל להודות ומילת ה-"תודה רבה" תהיה שגורה בפינו , נוכל לשמוח בכל מה שנעשה במשך היום.

לט"ו  בשבט – עץ החרובים

המדרש בתענית (כ"ג.) מספר את סיפורו המופלא של חוני המעגל, אשר נרדם לשבעים שנה. קודם להירדמו פוגש חוני המעגל באדם הנוטע עץ חרוב: "יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב. אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי - כך אני שותל לבני".

מדוע בחר האדם לטעת דווקא עץ חרוב? הרי יכול היה לטעת עץ פרי שיניב פירותיו מיידית, באופן בו גם הוא וגם צאצאיו יוכלו להינות ממנו?

עץ החרוב מסמל הסתפקות במועט, כפי שלמדנו מהמדרש המתאר את צניעות רבי חנינא בר דוסא (תענית כ"ד:): "רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".

עדות נוספת לתכונה זו של עץ החרוב ניתן למצוא בסיפור רבי שמעון בר יוחאי במערה: "אִתְרָחֵישׁ נִיסָּא אִיבְרִי לְהוּ חָרוּבָא וְעֵינָא דְּמַיָּא … וְהֲווּ יָתְבֵי עַד צַוַּארַָיְיהוּ בְחָלָא (התרחש להם נס ונבראו עץ חרוב ומעין מים במערב, ורבי שמעון ובנו רבי אלעזר השילו בגדיהם ונתכסו בחול) ". רבי שמעון ורבי אלעזר אוכלים מפירות עץ החרוב כביטוי לסגפנותם במערה.

המהר"ל בספרו נתיבות עולם ב, נתיב אהבת הריע, פרק ב כותב כך : "וידוע כי החרוב גידול שלו ע' שנים קודם שמוציא פירות ובן ע' שנה נקרא זקן". אם האדם נמשל לעץ השדה, הרי שהאדם הזקן, בא בימים ולמוד הניסיון - נמשל לעץ חרוב. עץ החרוב מבטא את הזיקה והקשר בין דור ההווה לדורות העבר, לזקנים המלומדים אשר מכוח ניסיונם אנו נבנים.

על רקע האמור, אף נטיעת עץ החרוב באגדה בה פתחנו הינה נטיעה סמלית. האדם הנוטע אינו מבקש לעצמו דבר. כל כוחו ומרצו מושקעים בהטבת הדורות הבאים. הוא מסתפק במועט, כלל אינו מוטרד מצרכיו האישיים, אך חשוב לו כי לבניו יהיו פירות כל צרכם.

מעבר לכך, נדמה כי הנוטע אינו רק דואג לרווחתם הפיזית של צאצאיו, כי אם לרווחתם הרוחנית. הנוטע אינו שואף לכך שבניו יאכלו פירות כלשהם, כי אם דווקא מפירות האילן שהוא נטע. חשוב לנוטע כי בניו ובני בניו יחסו בצל דורות העבר, כי חייהם יהיו המשכיות פיזית ורוחנית של מסורת מפוארת. הנוטע אכל מפירות אבותיו, ואילו בני בניו יאכלו מפירותיו הוא – ויה"ר שנזכה.

שבת שלום ומבורך
הרב שרגא  פרוכטר
ראש   הישיבה

 

 

 

 

 

 

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • תובנות ועצות על אתגרי החינוך בימי הקורונה

    תובנות ועצות על אתגרי החינוך בימי הקורונה

    שפע של תובנות ועצות על אתגרי החינוך בימי הקורונה! ראיון של ראש מנהל החינוך, הרב ד"ר יונה גודמן, בכאן מורשת. האזינו >
    המשך לקריאה
  • אגרת להורים

    אגרת להורים

    אגרת להורים בעניין תשלומי ההורים למוסדות החינוך >
    המשך לקריאה
  • שיר של יום: סרטונים מתעדכנים בתקופת הקורונה

    שיר של יום: סרטונים מתעדכנים בתקופת הקורונה

    בכל יום אנחנו מעלים 3 סרטונים ב-3 נושאים שונים על מנת להמשיך בחווית הלימוד ככל הניתן, לשמור על קשר ולחזק את התלמידים וההורים! מוזמנים להיכנס ולצפות >
    המשך לקריאה