פרשת ויחי / הרב מאיר רונן מנהל חטיבה בני עקיבא נתניה

דבר תורה - תחילת הגלות בבשורת הגאולה

בפרשה שעברה (פרשת ויגש), יעקב אבינו מתכונן לפגישה המרגשת עם בנו יוסף לאחר 22 שנה שלא התראו.

אולם גם ברגע גדול זה בחייו, לא עומדת מול עיניו טובתו האישית, אלא דאגה לכלל ישראל. יעקב יודע כי בצעד זה של הירידה למצרים הוא מתחיל עם משפחתו את הגלות הארוכה, עליה הובטח לאברהם בברית בין הבתרים. רק אחר שמקבל את ברכתו של הקב"ה ואת הבטחתו על הגאולה: "אל תירא מרדה מצרימה... אנכי ארד עמך... ואנוכי אעלך גם עלה" (בר' מה, ג-ד), מתחיל יעקב לרדת מצרימה לכיוון בנו האהוב.

בפרשתנו (ויחי), יעקב רוצה להעביר את תחושת אהבתו לארץ ישראל גם לבניו, ולכן משביעם לפני מותו שיקברוהו דווקא בארץ כנען. בכך, אולי, מקווה יעקב, יזכרו במשך הגלות הארוכה במצרים, שזהו מקום זמני בלבד. הם תמיד יזכרו שאביהם התעקש להיקבר דווקא בבית האמיתי - בארץ ישראל.

יוסף, הממשיך את דרכו של אביו יעקב, גם הוא חושש שבשל אורך הגלות ישכחו בני ישראל את ארצם המובטחת. לכן משביעם: "ואלוקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ... והעליתם את עצמותי מזה" (בר' נ, כד-כה).

בהשבעה זו מבקש שתמיד יזכרו כי הוא בטוח בקיום ההבטחה על גאולתם ועלייתם לארץ, ותמיד יידעו שמוטלת עליהם שבועה להעלות את עצמותיו לארץ כנען ולקברם שם. בכך מבטיח יוסף שבכל הדרך הארוכה העומדת בפני עם ישראל, תלווה אותם התחושה כי מתישהו הם ייגאלו ויגיעו לארץ המובטחת.

ברוך ה' שזיכנו בדורנו להיוולד ולחיות בביתנו האמיתי, בארץ ישראל!