מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת ויקהל פקודי | הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת ויקהל פקודי | הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת ויקהל פקודי | הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

עם ישראל מצטווים להביא תרומות למשכן והם עושים זאת בצורה מרשימה ומביאים יותר ממה שצריך.

נשאלת השאלה – מה אכפת למשה , שישים את הנותר במחסנים, שישמור זאת להמשך הדרך, למה משה צריך לצוות על הפסקת הבאת התרומות  ??

ניגש לפרשה ..............

 

במהלך איסוף התרומות למשכן מתעוררת תופעה משונה. בני ישראל רוצים לתרום יותר מידי למשכן, וכך מתאר זאת הכתוב: "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶש ... וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ". (שמות ל"ו, ד').

 

משה רבינו מצווה מיד כי תיפסק התרומה, והעם נשמע לו, ועוצר את שפע הנדבות: "וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שם, ו').

 

טענת משה והחכמים מעוררת תמיהה. מדוע לעצור את שטף התרומה למשכן? מדוע למנוע מבני ישראל את הזכות לפעול במלוא הכוח עבור יעד חשוב זה?

מסביר הרב חרל"פ, כי משה וחכמים חששו מפני התלהבות יתר של בני ישראל בהבאת תרומה למשכן. התלהבות יתר מסוכנת זו עלולה להביא למצב בו בני ישראל מביאים תרומה מתוך צורך אישי פנימי, ולא בשל העובדה שה' ציווה עליהם לתרום למשכן, ובלשונו: "מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי וחששו שמא נובע זה מתוך התרגשות והתפעלות חומרית ... ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי" .  (מי מרום ה').

 

 

 

 

לפי הרב חרל"פ, ברגע שמשה מזהה את הסכנה, מחליט הוא לבחון את עם ישראל, לבדוק האם הם מסוגלים לעצור את ההתלהבות בשיאה. בבסיס מבחן זה עומדת ההנחה כי אדם העובד את ה' יתב' יהיה מסוגל לעצור את התלהבותו בשם הציווי האלוקי.

 

לעומת זאת, אדם המשועבד לרגשותיו ועובד את עצמו לא יצליח לעצור עצמו בעיצומה של החוויה בה הוא נתון. ואכן עם ישראל עומד במבחן, כדברי הרב חרל"פ: "ואולם זאת הייתה ההבחנה, שתיכף שבא הציווי להפסיק את ההבאה, מיד – "ויכלא העם מהביא".

 

חטא העגל נבע אף הוא ממאווייהם בני ישראל לבטא עצמם, מהצורך של בני ישראל לבטא עצמם, כעולה מלשון הכתוב: "ויֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות ל"ב, א'). וכפי שמסביר זאת הרב חרל"פ: "וכמו כן חטא העגל היה על ידי שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשים עצמיים" (שם).

בציוויי המשכן מתקנים את חטא העגל. לאורך פרשות ויקהל-פקודי הנסמכות לחטא העגל חוזר ומודגש דבר הציווי האלוקי שבבסיס מלאכת המשכן. כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר" (שמות ל"ה, ד'); "וְכָל חֲכַם לֵב, בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’" (שמות ל"ה, י'), וכן: "כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַה'" (שמות ל"ה, כ"ט), ובהמשך: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה, ה’" (ל"ו, א'); "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה" (ל"ח, כ"ב) וכן - "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (ל"ט, ל"ב).

 

עבודת ה' שבמשכן מושתתת על מארג עדין של איזונים, הנשאבים כולם מהציווי האלוקי בלבד. איננו בונים משכן על מנת לרצות את רצוננו האישיים, כי אם לשם שמים, בבחינת: "גדול מצווה ועושה מפי ה' ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין ל"א.).

ישנה מסגרת ברורה בבניית המשכן - לעשות  את המשכן, אך ורק על פי ציווי ה' , אך ורק לפי רצונו של ה'.

 

מה דבר זה יכול ללמד אותנו ??

בחיינו היום-יומיים , פעמים רבות אנחנו שמים את עצמנו במרכז ההוויה , האדם במרכז. פרשת השבוע מלמדת אותנו שבמרכז העולם צריך להיות אך ורק – ה' יתב' . אנו צריכים לפעול אך ורק על פי רצונו של ה', לשאול את עצמנו מידי יום- האם כך ה' רוצה שננהג ?? לפני כל מעשה שלנו אנו צריכים לשאול את עצמנו – האם ה' ישמח במה שאני הולך לעשות כעת ?? האם במעשה שאני הולך לבצע מתפאר שם ה'....... ??

 

 

 

 

 

 

 

 

ועוד דבר באותו עניין :

נאמר בפרשה : " וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן".

משה אשר ניצח על מלאכת המשכן במשך חודשים רבים, רוצה להיכנס פנימה אל תוך המשכן כדי לראות את הבית החדש שבנה וליהנות מקדושתו והדרו של המשכן  . אבל זכות זאת נשללת ממנו לכאורה. מדוע?

 

ע"פ חז"ל משה לא נכנס פנימה מבחירתו וכך אומר המדרש (תנחומא ויקרא א ): "...שאמר לו הקב"ה עשה לי משכן ועמד ונזדרז ועשה משכן והיה עומד מבחוץ, שהיה מתיירא לבא אל אהל מועד שנ' (שמות מ) "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד". אמר הקב"ה אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים אלא הריני קורא אותו שיכנס לפיכך כתיב ויקרא אל משה...".

משה רבנו מתיירא להיכנס לאוהל מועד. אשר על כן, בתחילת ספר ויקרא קורא לו ה' יתב' לבוא ולהיכנס פנימה - "ויקרא ה' אל משה".

סירובו של משה להיכנס פנימה ללא רשות, משקף את תמציתו של ספר שמות.

כבר מראשיתה של התגלותו של ה' על עם ישראל במעמד הר סיני , מזהיר אותנו ה' על חשיבותה של העצירה ברגעי השיא: "(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (כ) וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה: (כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה': (כג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ: (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם:"

 

היכולת לגלות את ה' יתב' תהיה דווקא מתוך הבנת הגבולות האלוקיים והמגבלות האנושיות.

פריצת הגבולות תביא לאובדן דרך. כך אירע לנדב ואביהוא בניו של אהרון. ברגע השיא של חנוכת המשכן, לא עצרו הם את עצמם, פרצו פנימה אל תוכו של קודש הקודשים וקיפחו את חייהם "בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה אותם". בגילוי הקדושה בעולם יש עוצמה, אך גם סכנה. אם לא נדע לנווט בתוך ההתגלות, עשויה התלהבות אישית של קודש להפוך לאש זרה .

לכן ה' יתב' מזהיר אותנו בהגבלות , דווקא עם גילוי הקדושה עלינו לדעת את המגבלות .  כאשר אנו מנסים לפרוץ את הגבולות ללא ציווי ה', אלא ממניעים אישיים , מהלך זה עשוי להסתיים בנתק שבין הגוף לנשמה ועזיבה טראגית של העולם. כך ארע לנדב ואביהוא ועל זה מזהיר ה' במעמד הר סיני.

עם ישראל החזיק מעמד כ-40 יום לאחר מעמד הר סיני, אבל כאשר משה מתעכב מלחזור, נפרצים הגבולות האישיים ונוצר עגל הזהב:

"וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

 

 

 

 

העם מתפרק מכל מסגרת ויוצר עגל מסכה . הם עשו את העגל כדי לעבוד את אלוקים- "חג לה' מחר", אבל הם עשו זאת ללא ציווי אלוקי, כפי שיעשו נדב ואביהוא בהמשך ובכך הפכו אותו לעבודה זרה.

 

עבודת המשכן הינה התיקון לחטא העגל - "...תבוא 'ועשו לי מקדש', ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו 'קום עשה לנו אלהים" (מדרש אגדה בובר שמות לה). אשר על כן, המשכן עטוף במסגרות ובציוויים של ה'. כתיקון לעגל המסכה, מלא המשכן במסכים המזכירים לנו שלא ניתן להיכנס לכל מקום ובכל עת - "ואל יבוא בכל עת אל הקודש".

 

וזוהי גדולתו של משה רבנו.

ברגע השיא של גמר המשכן, מסוגל הוא לעצור את עצמו ולא להיכנס פנימה כי אם לחכות לציווי האלוקי אשר יגיע בתחילת הספר הבא. המלה "ויקרא" בפתיחת ספר ויקרא כתובה עם א' זעירא (קטנה) המסמלת את ענוותנותו של משה רבנו. בזכות היכולת שלו להקטין את עצמו זכה הוא לגדולה הנשגבת ביותר - "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

לסיכום :

עולמה של היהדות רצוף הוא בגבולות, אבל עלינו לזכור שגבולות אלו אשר ניתנו על ידי האלוקים הם הנותנים לנו כוח ועוצמה לנווט את דרכנו בחיים. נוכל להביע את עצמנו , נוכל להתקרב ולהתקדש לה' יתב' אך לזכור תמיד לעשות זאת בגבולות שהציב ה'.

אדם המהלך על גג מגדל גבוה אשר אין בו מעקה, ירגיש מפוחד ומבוהל גם כאשר נמצא הוא במרחק רב מקצה הגג. ברם אם יושם מעקה בקצה הגג, ירגיש האדם בטחון להסתובב שם באופן חופשי. הגבול הוא שנותן כח ובטחון להתקרב לעולם של קדושה. זהו המסר הנצחי אותו מנחיל לנו משה רבנו כהדרכה לטיפוס במסילה העולה אל הר הקודש ואל בית ה': "הגבל את ההר וקידשתו".

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ”ל

    פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ"ל

    אולפנית בני עקיבא מירון חנכה פנימייה חדשה. במעמד חנוכת הפנימייה, על שמו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, השתתף בנו הרב שמאל אליהו.
    המשך לקריאה
  • מהפכה של שמחה בבית החולים ”סורוקה”

    מהפכה של שמחה בבית החולים "סורוקה"

    תלמידים בישיבת בני עקיבא "אהל שלמה" בבאר שבע משתתפים בפרויקט "מהפכה של שמחה" בבית החולים
    המשך לקריאה
  • ערב התעוררות באולפנת בנ”ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    ערב התעוררות באולפנת בנ"ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    מאות בנות האולפנה נהנו מהופעתם של חנן בן ארי ומשה נריה כורסיה, אשר סחפו את הקהל לאווירת ימי התשובה בהופעה מיוחדת במינה.
    המשך לקריאה