מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת ויקרא - תורת ישראל נגד קיצוניות/הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

פרשת ויקרא - תורת ישראל נגד קיצוניות/הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

פרשת ויקרא - תורת ישראל נגד קיצוניות/הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

אחד האיסורים הדורשים ביאור בפרשתנו הינו האיסור להקריב עם המנחה שאור ודבש וכדברי הכתוב [ויקרא פרק ב' פסוק יא] "כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיקֹוָ֔ק לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיקֹוָֽק". סיבת האיסור אינה מובנת והתורה לא ביארה את סיבת האיסור, וכפי שהגדיר זאת ספר החינוך מצוה קי"ז "שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו רמז קטן מהן.." ובכל זאת מביא בעל ה'חינוך' מספר טעמים כדי "...להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי התורה טעמים ותועלות....ואל יהיו להם המצוות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל".
מבאר בעל 'החינוך' את טעם האיסור, בכך שעשיית החמץ מחייבת שהייה גדולה והתורה רצתה ללמד את האדם זריזות "...וכמו שאמרו זיכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי". ואם תשאל, מדוע שתי הלחם מותר לעשות חמץ? - עונה ספר החינוך "...נתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור, לפי שהייאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת". אם כן מדוע לחם הפנים בא מחמץ? הרי גם זה נחשב קרבן ציבור? עונה ספר החינוך "...מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה".
וממשיך ספר החינוך להסביר את סיבת הרחקת הדבש "...נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו.." . אמנם ספר החינוך מכוון את דבריו לכאורה לילדים הרכים, כלשונו, הנמשכים אחרי המתוקים, אך דבריו נכונים גם למבוגרים, שכל  פעם מבטיחים לעצמם להפסיק עם המתוקים...
ומוסיף ספר החינוך טעם נוסף - "ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת ד' כל גבה לב". נושא הגאווה הינו בוודאי נושא חשוב בהנהגתו של האדם בכלל, אולם כאן התורה מלמדת אותנו שאין מקום לגאווה בבית ה'.
נביא עוד טעם אחד משלל הטעמים והוא טעם פרקטי, אותו מביאים דעת זקנים מבעלי התוספות - "לפי שאמר הקדוש ברוך הוא 'על כל קרבנך תקריב מלח' והללו אין מקבלין מלח". כלומר, דבש ומלח לא הולכים ביחד והמלח הוא מוכרח שיהיה בכל קרבן. ונביא טעם אחרון, הוא טעמו של אברבנאל [שמות פרק י"ב] "הנה איסור החמץ מורה על הרחקת התאוות, כי החמץ והשאור הוא יצר הרע והוא אשר קראו חז"ל שאור שבעיסה ולזה צוותה תורה שלא יקריבו בקרבן כל שאור וכל דבש. לפי שהיה השאור רמז ליצר הרע והדבש רמז למתיקות החיים והתענוגים המותרים הנמשכי' אחריו ולזה אמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא שהיצר הרע משחית ומכרית הנפש ממצבה".
טעמים רבים נוספים יש לאיסור זה, כמו דעתו המרתקת של הרמב"ם ב'מורה-נבוכים', שכל האיסור בא נגד המנהג של עמים מסוימים להשתמש בשאור ובדבש לצורך עבודה זרה שלהם, שזהו דרכו של הרמב"ם בלא מעט טעמי המצוות, אך הקושי כאן גדול מאוד, שהרי עצם הקרבת הקרבנות נהגו בהם עובדי עבודה זרה ולא ראינו שהתורה אסרה זאת.

ברצוני להביא טעם נוסף, המופיע בספרי החסידות ועליו ברצוני להתמקד והוא, שגם שאור וגם דבש מסמלים קיצוניות. השאור הוא קיצוני בחמיצותו ואילו הדבש הוא קיצוני במתיקותו ועל זה אומרת לנו  התורה, שעל מזבחו של הקב"ה לא יעלו דברים שהם קיצוניים.
ראויים הדברים להיאמר דווקא בתקופתנו ודווקא לבני נוער הנוטים לקיצוניות ובדרך כלל רואים דברים ב'שחור-לבן'. על כן, האמירה של התורה חשובה ביותר, כי הקיצוניות מבטאת ראיה חד-ממדית, ראיית המציאות דרך נקודה אחת, בלי לאפשר בדיקת זוויות נוספות של המציאות ומבלי לנסות למצוא מכנה משותף עם דעות אחרות ואנשים אחרים. האדם הקיצוני חסר הפשרות הוא אדם שלכאורה מייצג דרך אמת ולא מתפשר בקלות, אך מאידך מגלה צד אפל באישיותו אשר איננה יכולה לעכל ולכבד ולהוקיר משהו השונה ממנו. מידה זו פוגעת דווקא באנשים צדיקים, אשר לקחו דרך אחת טוטלית.
הרב קוק בעולת ראי"ה [חלק א' עמוד תל"ה] בביאור ברכת 'הדלקת הנר', מלמדנו ש"כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה". ואמנם, יש חשיבות עצומה לכל אחד מהם, אך "...לפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות, יש נוטה ביותר לאחד מן המאורות האלה ונדמה לו שמי שנוטה אל שאר האורות ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו". כוונת הרב זצ"ל, שגם אדם עם אידיאלים גבוהים שרואה רק את מה שהוא מחשיב מאוד וחושב שרק על זה צריך להתמקד, סובל מסוג של קיצוניות שאיננה נותנת מקום לשני להביא את הדברים החשובים שהוא מאמין שנחוצים כרגע לעם.
ואם יבוא השואל ויאמר, אם כן מדוע התורה מעניקה פרס לפנחס על אשר קנא לאלוקיו - "ונתתי את בריתי שלום"? - אך מי שמתבונן בפרשה רואה, שכאשר בקש משה מנהיג שימשיך את דרכו אחריו לא התמנה פנחס להיות מנהיג, משום שאדם קיצוני אינו יכול ואינו ראוי להנהיג צבור המורכב מאנשים שונים [ציבור = צדיקים, בינונים ורשעים]. המעשה שלו היה חד-פעמי שנבע מעומק האמונה הטהורה ואכן הוא קינא לאלוקיו, אולם כבר חז"ל קבעו, שזו 'הלכה ואין מורין כן'. אי אפשר להמליץ על קנאות לכתחילה.
ונסיים במאמר הידוע במדרש רבה על הפסוק בספר במדבר (כב, יב): "ויאמר אלקים אל בלעם: לא תלך עמהם". אמר לו: אם כן אקללם במקומי. אמר לו: "לא תאור את העם". אמר לו: אברכם. אמר לו: אין הם צריכים לברכתך, "כי ברוך הוא", משל אומרים לצרעה: "לא מדבשך ולא מעוקצך".
אנו מוותרים על מתיקות היתר של הדבש ואיננו מעוניינים להכניס אל ביתנו את חמיצות השאור, אם שילובם כרוך בכאב של פירוד בעם ישראל.
בימים טרופים אלו של בחירות, כאשר כל אחד הדגיש את הנקודות החשובות לו ולבטל את מה שחשוב לרעהו, נתאחד כולנו סביב הדברים המוסכמים על כולם ורק בכוח האחדות וקבלת האחר נזכה בע"ה לחג החרות הקרב ובא כי זו חירות אמיתית, כשכל אחד מביא את עצמו לכלל.

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת ”לפיד תורת נחום” במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת "לפיד תורת נחום" במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    תלמידי הישיבה התגייסו לעזור לניב נחימה, שנפצע אנוש בפיגוע, מתקשה לחזור לעבודה ומצבו הכלכלי של משפחתו ברוכת הילדים הורע מאד. צפו >
    המשך לקריאה
  • כנפי רוח גיליון 17

    כנפי רוח גיליון 17

    ועידת ישיבות ואולפנות בני עקיבא הראשונה לכבוד שמונים שנות חינוך ערכי
    המשך לקריאה
  • מנצחים, בעזרת הרוח

    מנצחים, בעזרת הרוח

    תלמידי ישיבת בני עקיבא אדר"ת בבת ים פגשו ספורטאים נכים ולמדו מהם שאין מגבלה גופנית העומדת בפני כוחות של אמונה ורצון.
    המשך לקריאה