פרשת וישב - כותנת עור וכותנות אור / הרב מאיר טויבר ראש הישיבה

הולדתו של הבגד בחטא . כך למדנו מראשית ערפילי סוד נפילת האדם בגן עדן . הבג"ד – תוצאה של בגידה , של נפילת הא' – האמון , האמונה והאוטנטיות של המגע הבלתי אמצעי בין פנימיותו של אדם לחיצוניותו. ביום הולדתו של הבגד נולדה הדילמה בין המוחצן והפנימי . עימות בין היכולת שלי לחיות בעולם מוחצן ולבטא את האור הפנימי שלי . כותנות העור מכסות את כותנות האור. על פי חז"ל בגד שתפר רבש"ע לאדם , אותם כותנות עור מועברות בירושה אל אלו המסוגלים בעבודת הקודש שלהם לרומם את החוץ אל הפנים . מאדם הראשון הועברו הבגדים הללו לשת , לנח , לשם , לאברהם וליצחק , על ירושתם התנהלה המחלוקת בין יעקב ועשיו והם "בגדי עשיו החמודות"  יעקב הזוכה בהם מעבירם ליוסף והיא היא כתונת הפסים שעליה התעוררה קנאת האחים וסופה שנטבלה בדם המחלוקת.
מבחינה סמלית מהווה איפה הבגד סימן להיותנו מסוגלים להתמודד עם הכוחות , הצבעים וההשפעות המנתקות אותנו מהטבעיות הנשימתית הפנימית שלנו להיותנו מושפעים מידי עשיו שיש בו סמני טהרה חיצוניים אך טומאה פנימית. יוסף איש החוץ "המסלסל בשערו" מוכן להתמודד עד הגבול הדק , על סף התהום , כדי לקדש שם שמיים בכל היש ועל האמון בדרכו התעוררה  דאגת האחים . אך גם יוסף עצמו ברגע שנפגש בארוה  של פריצת תהומות החטא עוזב את הבגד בידה – "וינס ויצא החוצה" ובמקום זה זוכה לשמו "יוסף הצדיק".
בדור של "משיח בן יוסף" העוסק כל כולו במפגש עם עולם העשייה ובונה עולם מתוך התמודדות תרבותית שיש בו מכוחות התהום של אשת פוטיפר ומגלי חייה התרבותיים – הופך מאבק זה של "יוספים צדיקים" – למאבק הישרדות ביכולת "לקדש שם שמים בצנעה" של בניית עולם פנימי של קודש שבו הפנימיות הטהורה מעצימה את החוץ ולא ח"ו להיפך בו "תתאה גבר" וההויה הפנימית והתרבות הכללית הופכת ממשפיעה למושפעת.
מלחמת תרבות זו אשר חודרת מכל הערוצים האפשריים ומעצבת את חיי הנוער והמבוגרים כאחד , מקבלת משנה כח בתקופה שבו הנערות ההתבגרותית בונה  את האישיות "והוא נער" . הבגד כסמל להופעה מתומצתת של המפגש בין הפנים לחוץ הופך להיות "שדה הקרב" ולפיכך משמעותו מרובה. הלבוש , ההופעה החיצונית היא שפה שבה מובעת העמדה של הפועל מול שאלה זו ואך תמימות היא לחשוב שאין בה רלוונטיות.
גם ההלכה וההדרכה המוסרית תורנית ראתה את ההופעה של היהודי כמבטאת וכיוצרת הוויה פנימית . "שלא שינו את לבושם" כבטוי של שייכות . מצוות ציצית כהמשך של אותם "כותנות עור ואור" . הלכות של "לא ילבש" ושל " חוקות הגויים" ורבב על בגד התלמיד חכם כל אלו מבטאים התייחסות של  כובד ראש משמעותי ביחס לבגד . אין כוונת ההלכה לראות בבגד חזות הכל , כטענת צעירים המתמרמרים על העיסוק בנושא זה , אלא ככלי יוצר זהות ומבטא זהות "ר' יוחנן היה קורא למניה – מכבדותיה"
אין בדברים אלו כדי לסגור את הדיון ביחס למרחב ההופעה הרצויה מבחינה יהודית שלמה , כי סביר שאין כללים חד ממדיים לדבר – הלימוד של הדברים שאמרנו הוא כדי לברר שהבגד וההופעה בכלל היא שפה משמעותי ביצירת ובביטוי הזהות ולכן חובה על ההורה והמחנך להקשיב לשפה זו . להעביר את המסר החינוכי כי ההופעה "מדברת" , יונקת ומשפיעה ורק מתוך הבנה זו להסיק האם יש לעודד , להגביל או להתנגד לחקיינות חיצונית .
מעולמות זרים או לעודד דווקא קריאה לביטוי של אותנטיות פנימית הבאה לידי ביטוי ב"שפת הבגד".שפה נסתרת המכסה ומגלה כאחד.