מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת כי-תצא- מהותו העמוקה של בן סוור ומורה

פרשת כי-תצא- מהותו העמוקה של בן סוור ומורה

פרשת כי-תצא- מהותו העמוקה של בן סוור ומורה

לפני כמה שנים, ביקרתי עם משפחתי ב"דיאלוג בחשיכה". פעילות מרתקת זו מתבצעת באמצעות מדריך שאיננו רואה, יחד עם קבוצה של עשרה אנשים ובמשך כשעה, אתה מוצא את עצמך מסתובב בחושך מוחלט (מזכיר את דברי רש"י בעניין מכת החושך המבאר, כי החושך היה כה כבד, עד כדי כך, שמי שישב - לא יכול היה לעמוד, ולהיפך) ללא כל עזרה (לחלקנו היה מקל נחייה של עוורים), כשבסופה של הפעילות המיוחדת הזו, אתה למד על חיוניותו של חוש הראייה. אך מעבר לכך, למדנו וחשנו עד כמה חוש השמיעה מתחדד כאשר איננו מסוגלים לראות. פתאום אתה מרגיש, עד כמה חוש השמיעה הוא משמעותי.
מיד עלה בי הרצון לבדוק ולברר מהו החוש היותר דומיננטי – הראייה או השמיעה.
שאלה זו היא כמובן מאוד מורכבת. ברצוני לברר את הדברים באמצעות עיסוק קצר ומשמעותי בדינו של בן סורר ומורה.
ארבעת פסוקי התורה, העוסקים בקצרה בדין בן סורר ומורה, באים לידי ביטוי מעמיק ומשמעותי מאוד בפרק שלם במס' סנהדרין (פרק ח').
אני מבקש לעיין מעט בעניינו של בן סורר ומורה על פי פשט הפסוקים בלבד ולעסוק, באופן נקודתי, בהגדרת התורה מיהו בן סורר ומורה.
אך בטרם נעיין בפסוקי התורה, אני מבקש לציין, כי בטרם חקרתי מעט לעומק את עניינו של בן סורר ומורה, כשניסיתי לדמיין לעצמי את דמותו של בן סורר ומורה, היה נראה לי, כי מדבור בילד שיושב כל היום מול צלחות מלאות בסטייקים שמנים ובסוגים שונים של יינות משובחים וכך מעביר את היום בזלילה ובשכרות.
ברם, כאשר מעיינים בפשט הפסוקים נראה, כי עולה תמונה שונה לגמרי, באשר להגדרתו המדוייקת יותר של בן סורר ומורה.
הבה נעיין בקצרה בפרשייה מרתקת זו:
דברים פרק כ"א, פס' י"ח – כ':
יח " כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.
יט וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.
כ וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא.
כא וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
כפי שצייננו לעיל, עיון בפרשה זו מעורר תמיהות רבות. ברם, אני מעוניין להתמקד בשאלה אחת בלבד. כאשר אנו מחפשים אחר ההגדרה המהותית, המאפיינת בן סורר ומורה, אנו נתקלים בקושי מסויים. בפס' י"ח, מציינת התורה בפירוש, כי בן סוור ומורה הוא ילד אשר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". מאידך גיסא, בפס' כ', כאשר ההורים באים כדי לקבול על בנם לפני בית הדין, הם אומרים: " איננו שומע בקולנו זולל וסובא". יש לשאול כאן שאלה כפולה:
1. מה עושה כאן התוספת של המילים "זולל וסובא"?
2. מדוע לא הוזכרו הזלילה והסביאה גם בפס' י"ח, שם התורה הגדירה את אישיותו ומהותו של בן סורר ומורה?
נראה, כי אחת המטרות המרכזיות, שרוצה התורה ללמדנו בעניין פרשיית בן סורר ומורה היא עד כמה דומיננטית ומשמעותית היא השמיעה של האדם.
התורה מזכירה את עניין השמיעה 4 פעמים בפרשיית בן סורר ומורה ובשיאה של הפרשייה, מצווה התורה את בני עירו של בן סורר ומורה לרגום אותו באבנים. אך בנוסף לכך, קיים ציווי על כל ישראל לשמוע את הסיפור של בן סורר ומורה: " וכל ישראל ישמעו וייראו".
מכאן ניתן להסיק עד כמה היה חשוב לתורה להדגיש בפני כל עם ישראל את חשיבותה של השמיעה. זאת ועוד! עצם העובדה, שבן סורר ומורה נסקל "רק" בשל העובדה שאיננו שומע בקול הוריו- מלמדת אותנו עד כמה משמעותי הוא חוש השמיעה ובפרט במערכת היחסים בין ילד לבין הוריו.
אמנם, אין ספק, שחלק אינטגראלי מההוויה של בן סורר ומורה נעוצה בעובדה שהוא זולל וסובא, אך לפי פשט הפסוקים, עובדה חמורה זו היא בעצם השלכה או תוצאה משנית לעבירה החמורה יותר, שהיא איבוד כוח השמיעה ואי הציות לציוויים של ההורים.
כדי להוכיח את דברינו, נציין מספר דוגמאות מדברי חז"ל, בעניין כוח השמיעה ומשמעותה העמוקה:
1. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף פ"ה ע"ב:
" אמר רבא: קטע את ידו - נותן לו דמי ידו ושבת - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. שיבר את רגלו - נותן לו דמי רגלו ושבת - רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח. סימא את עינו - נותן לו דמי עינו ושבת - רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים. חירשו - נותן לו דמי כולו".
מקור זה מלמדנו עד כמה חמורה היא הפגיעה בחוש השמיעה של האדם ולמעשה, כאשר אדם חובל בכוח השמיעה של חבירו – נותן לו דמי כולו, משא"כ בשאר איברי האדם.
בנוסף, יש לציין, כי הביטוי חרש שוטה וקטן, המתייחס לילד שאיננו אחראי על מעשיו מבחינה משפטית, נוגעת דווקא לחוש השמיעה וכי אין מדובר בפסול הקשור לחוש הדיבור או הראייה, שם נחשב האדם לכשיר ואחראי על מעשיו מבחינה משפטית.
המהר"ל בחידושי אגדות, מס' קידושין עמ' קל"א, עוסק בחיוניותה של השמיעה ועל החשיבות שבשמירה על "ערוץ פתוח" עם העולם החיצוני, כדי לשמור על קשר קבוע עם מה שקורה בעולם וכדי לקלוט את כל הרשמים המיוחדים הקיימים בעולמנו ואשר בסופו של דבר הופכים אותנו לבני אדם פקחים ואחראים על מעשינו ( אדם שנעשה חרש ואח"כ הבריא מכונה בפי חז"ל פיקח).
המהר"ל בנתיבות חלק ב', נתיב הצניעות עמ' ק"ז, שואל:
" ואל יקשה, למה האוזן נברא יותר פתוח משאר כל האיברים ולמה לא נברא כמו העין, שיש לו כסוי?!
המהר"ל עונה על כך:
" הן באמת דבר זה דבר עמוק ומופלג ביצירה, וזה כי האדם אשר הוא חרש אינו אדם, שהרי החרש שוטה וקטן אינם נחשבים אדם ודבר זה בארנו למעלה, כי האדם נחשב כמו כלי והכלי שאין לו בית קבול אינו נחשב כלי כלל, רק הוא כמו גולם כלי עץ, ולפיכך החרש, שאינו שומע ואינו מקבל הדברים - אין לו בית קבול והוא נחשב כמו גולם כלי עץ, ולפיכך בריאת האדם פתוחה כמו כלי שיש לו בית קבול פתוח, ולפיכך נקרא השומע פקח, והסתימה הוא מצד אחר לא מצד האבר הזה ואם היה באבר עצמו סתימה, לא היה נחשב האדם הזה פתוח כמו הכלי, שיש עליו כסוי שאינו נחשב פתוח. ועתה נחשב האצבע שהוא כסוי לאוזן כמו כסוי שיש לקדירה, שבשביל שיש כסוי לקדירה, לא נתבטל ממנו שם כלי פתוח אבל אם היה הכסוי בעצמו, היה מבטל הכסוי פתיחתו. ומעתה נברא האדם בשלימות לגמרי, בלי חסרון, כאשר ראוי האדם מצד עצמו להיות כלי קבול, וכן אמרו על האדם, שהוא כלי - ר"ל, שהוא כלי קבול, וכך ראוי לאדם למי שידע ויבין עניין האדם....".
מדברי המהר"ל עולה, כי העובדה שהאוזן היא האיבר היחיד, שלמעשה, אין לה שום כיסוי טבעי, בניגוד לעין ולפה, מלמדת אותנו, כי האוזן חייבת להיות תמיד פתוחה.
נראה למעשה, כי העובדה שיש לנו שתי אוזניים, אחת מכל צד, מלמדת על האיזון שהיא יוצרת אצל האדם, גם מבחינה נפשית פסיכולוגית וגם מבחינה פיסיולוגית. יתכן, כי זו הסיבה לכך, כי חוש השמיעה חשוב יותר מחוש הראייה והרבה יותר משמעותי לאדם. אדם שאיננו רואה, עדיין יכול לתקשר עם סביבתו, מה שאין כן החרש, שאיננו מסוגל לתקשר עם האנשים מסביבו.
נמצא א"כ, כי חוש השמיעה הינו חשוב יותר ועלינו לדאוג יותר לשמוע ופחות לדבר.
זוהי הנקודה המשמעותית, שעומדת בבסיס הפרשייה של בן סורר ומורה.

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • מחנכים באמונה

    מחנכים באמונה

    הקלטות וובינרי העשרה בנושאי פדגוגיה, חינוך ואמונה בימי הקורונה
    המשך לקריאה
  • טיפים יומיים בשימושי ZOOM (מתעדכן)

    טיפים יומיים בשימושי ZOOM (מתעדכן)

    לאור המצב, טיפים יומיים של הרב יונה גודמן, שיסייעו לכם בניהול מפגשי זום
    המשך לקריאה
  • כדי למנוע הדבקת המשפחה: התלמידות בחרו לשהות בבידוד באולפנה

    כדי למנוע הדבקת המשפחה: התלמידות בחרו לשהות בבידוד באולפנה

    תלמידות מאולפנת בני עקיבא 'סגולה' שנחשפו לחולות קורונה העבירו את רוב תקופת החגים בבידוד באולפנה על מנת למנוע הדבקת המשפחות.
    המשך לקריאה