פרשת כי תשא - הציווי, הביצוע - ומה שביניהם - מו"ר הרב חיים דרוקמן שליט"א

הארון והמשכן - מי קודם?

נושא בניין המשכן מרוכז בחמש הפרשות האחרונות בחומש שמות, והוא מתחלק לשניים: הציווי על הקמת המשכן, המופיע מפרשת "תרומה" ועד לפרשתנו, והביצוע בפועל של הבנייה, בשתי הפרשות האחרונות בחומש.

מעניין כי בפרשות הציווי, מופיע ארון הקודש ראשון מכל המשכן וכליו, בעוד שבפרשות הביצוע, מובא בתחילה מבנה המשכן עצמו, ורק לאחר מכן מביאה התורה את בניית הארון ושאר הכלים! עומדים על כך חז"ל (ברכות נה, א):

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "לך אמור לו לבצלאל: 'עשה לי משכן, ארון וכלים'", הלך משה והפך, ואמר לו (‑לבצלאל): "עשה ארון, וכלים ומשכן". אמר לו: "משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: 'עשה לי ארון, וכלים ומשכן'?! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: 'עשה משכן, ארון וכלים'?". אמר לו: "שמא בצל א־ל היית וידעת?".

מסביר המדרש, שאכן, בציווי ה' למשה, הוקדם מבנה המשכן לארון ולשאר הכלים - כפי שמופיע בפרשות הביצוע. אולם, בפרשות הציווי, בחרה התורה לכתוב לפי האופן שבו משה הציג את הציווים לישראל, ומשה עצמו בחר לציין קודם את הארון וכליו, ורק אחר כך את מבנה המשכן. בצלאל, בחכמתו הא־לוהית, עמד על הסדר המקורי של הציווי, מתוך הבנה, שקודם כל יש להקים מבנה, שלתוכו ניתן יהיה להכניס את הכלים שייבנו לאחר מכן.

לאור זאת, יש לשאול: מדוע ראה משה לשנות מהסדר שציווהו ה'? ועוד יש לתהות: מדוע התורה הביאה את הסדר של משה ולא את הסדר המקורי, כפי שהציג לו ה' בעת הציווי?

נראה, כי משה לא בא לומר לבצלאל את הסדר המעשי של בניית המשכן, הוא סמך בזה על חכמתו של בצלאל, שיזהה מעצמו את הסדר המעשי. משה בא לומר את הסדר העקרוני: קודם כל - הארון והכלים, ורק אחר כך - מבנה המשכן.

הארון מבטא את תכלית המשכן, שכן, הוא מכיל את לוחות הברית, המייצגות את התורה כולה. זהו אפוא הדבר הראשון שצריך להופיע לנגד עינינו בהקמת המשכן - התורה, שהיא תכלית המשכן כולו. משה בא ללמד, שגם כאשר אנו באים לביצוע מעשִי - אסור לנו לשכוח את העיקר. מוכרחת לעמוד לנגד עינינו מגמת הדברים. צריך תמיד לדעת מהו הערך של הדברים, מהו האידיאל לשמו מוקמת המסגרת.

התורה היא הנשמה של המשכן כולו, כך שכל המשכן נבנה למענה, ומהווה מסגרת עבורה. אכן, כאשר הנשמה שוכנת במקום - יש תוכן וערך גם למסגרת כולה, מה שהופך אותה מעצים ויריעות - למקום של קדושה.

המשכן והשבת

מעניין לראות, כי התורה מצאה לנכון להזכיר את נושא השבת בקשר למשכן - הן בסוף פרשות הציווי (שמות לא, יד‑יז) והן בתחילת פרשות הביצוע (שם לה, ב‑ג). עובדה זו מצביעה על כך שקיים קשר מהותי בין המשכן והשבת.

המשכן הינו השורש לקדושת המקום - הוא מקודש באופן ישיר על ידי ד', וממנו נמשכת קדושה לכל שאר המקומות. בדומה, השבת היא השורש לקדושת הזמן, היא מקודשת על ידי ד', וממנה נמשכת הקדושה לששת ימי המעשה.

בנוסף, המשכן והשבת מהווים את הנשמה של בריאת השמים והארץ. כך עולה מדברי חז"ל על סיום מלאכת המשכן והקמתו (מגילה י, ב): "אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ". מטרת הבריאה היא קידוש השם - חיבור העולם הארצי לקודש. דבר זה מתאפשר על ידי המשכן, ובא לביטוי מעשי דרך השבת, שהיא: "זכר למעשה בראשית".

קדושת המקום - המשכן, קדושת הזמן - השבת, ונוספת להן - קדושת האדם, הן התכלית והמגמה של התורה כולה. מטרת הבריאה היא לקדש את החיים, לרומם את המציאות ולגלות קדושה בבריאה כולה, בהדרכתה של תורת ה'.

חטא העגל

והנה, באמצען של פרשות הציווי והביצוע שהן עניין אחד, מביאה התורה את פרשת חטא העגל, המפרידה ביניהן. באופן זה, מלמדת אותנו התורה עיקרון יסודי ומהותי בנוגע לנפילות של אדם - ולתקומה מהן.

חטא העגל - בכל דרך שנסביר אותו - היה כישלון כאוב של עם ישראל, נפילה איומה. התורה בחרה למקם אותו דווקא בין הציווי על המשכן לבין פרשות הביצוע שלו, על מנת להורות לנו, שבדרך - בין התכנון לביצוע – עלולות להיות נפילות. זהו לימוד אדיר: בחיים יש נפילות, קיים פער בין החזון - למציאות, בין האידיאל - למימושו.

אולם, על אף עובדת המציאות של הפער הזה, והידיעה שנפילות הן חלק ממציאות החיים - אסור לנו להתייאש וליפול ברוחנו! כי גם אם נופלים - קמים! ולא רק פעם אחת, אלא: "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק - וָקָם" (משלי כד, טז) וממשיכים להגשים את האידאל ולממש את היעוד.

לסיכום, התורה מביאה את הנפילה הגדולה של חטא העגל לאחר הציווי על המשכן, על מנת להורות, שבעולם הזה יש מציאות של נפילות, ואפילו כשנמצאים במצב מרומם, בו זוכים לציווים א־לוהיים להקמת משכן. אך יחד עם זאת, מיד לאחר חטא העגל, מביאה התורה את הביצוע המעשי של בניית המשכן, על מנת ללמדנו שאפשר - וחובה - לקום מנפילות, כך שאפילו אחר נפילה איומה שכזו - קמים, מתרוממים ומתקדמים הלאה לבנין המשכן ולהאיר באור השבת – לקדש את מקומנו וזמננו, לקדש את כל חיינו.