מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת לך לך- קשר של חיים/ הרב חיים דרוקמן יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

פרשת לך לך- קשר של חיים/ הרב חיים דרוקמן יו”ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

פרשת לך לך- קשר של חיים/ הרב חיים דרוקמן יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

לך לך- לטובתך ולשורשך

ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך[1]

עומד רש"י על ייתורה של המלה "לךָ" – מדוע התורה לא אמרה "לך מארצך"? מדוע התורה מוסיפה "לך לךָ"? עונה רש"י:

"לך לך"- להנאתך ולטובתך.

כלומר: מה הסיבה שתלך? כי זה לך, זה בשבילך, זה לטובתך, ממשיך רש"י:

ושם אעשך לגוי גדול, וכאן -בחוץ לארץ- אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם.

רש"י מסביר ש"לךָ" זהו ההסבר מדוע ללכת. מה הסיבה שאני אומר לך ללכת? כי זה לטובתך, זה בשבילך.

האלשיך בפירושו לתורה, עומד גם הוא על ייתור המילה "לךָ":

דע, כי בהיותך בחוץ לארץ, אינך דבק עם שורשך, ואינך בעצם שלם, כי אם כאלו נפרד קצתך מקצתך. כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך, אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר אל עצמך ושורשך, וזהו "לך לך", שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך.

האלשיך לא מסביר את המילה "לךָ" כסיבה מדוע ללכת, אלא ככיוון לאן ללכת. לאן אני אומר לך ללכת? אני אומר לך ללכת לעצמך, ללכת להתחבר עם השורש שלך, שם באותה "ארץ אשר אראך", שם נמצא השורש שלך, שם נמצאת התשתית שלך. אתה מנותק מעצמך. חלק שלך, ולא סתם חלק- אלא השורש שלך, נמצא שם, וממילא פה אינך יכול להיות שלם, לך לעצמך, התחבר עם עצמך, התחבר עם שורשך.

ממבט ראשון מדובר בשני פירושים שונים: האחד מסביר "לך"- לטובתך, שזו סיבה מדוע ללכת, והשני מסביר "לך"- לעצמך, כיוון - לאן ללכת, אך האמת היא, שאלה שני צדדים של אותה מטבע.

אומר רש"י: "לך"- לעצמך, זה לטובתך, אבל מדוע זה לטובתך? כי אתה הולך לעצמך, אתה הולך להתחבר עם שורשך. כאן, בחוץ לארץ, "אי אתה זוכה לבנים", כאן לא יכול טבעך להתגלות בעולם, אבל שם- אעשך לגוי גדול. רק כשאתה מתחבר לעצמך, כשאתה מתחבר עם השורש שלך, אתה יכול להיות אתה, אתה יכול למלא את ייעודך בעולם. בלעדי זה, אינך יכול למלא את ייעודך בעולם. צריך לדעת שארץ ישראל זה שורש הנשמה שלך, ארץ ישראל היא מקומך הטבעי, ולכן ארץ ישראל היא מקום גידולך, מקום התפתחותך, מקום בו אתה מגיע לשלמותך ולמילוי תפקידך בעולם, בלעדיה זה בלתי אפשרי.

מקום גידול טבעי

חז"ל מתייחסים לפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כו,מב):

וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור.

שואלים חז"ל (ויק"ר לו,ה):

ולמה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהם- מה הסיבה של הזכרת זכות אבות והזכרת זכות הארץ יחד איתם? אמר ריש לקיש: משל למלך שהיו לו שלושה בנים ושפחה אחת משלו מגדלתן. כל זמן שהיה המלך שואל שלום בניו, היה אומר שאלו לי בשלום המגדלת. כך כל זמן, שהקב"ה מזכיר אבות, מזכיר הארץ עמהם.

לכאורה מדברי רבותינו יכול להשמע, שהקב"ה זוכר זכות אבות, ודרך אגב הוא מזכיר את זכות הארץ, כמו שהמלך שואל בשלום בניו, ודרך אגב הוא שואל בשלום המגדלת.

מברר המהר"ל[2] שהמובן הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה ממבט ראשון.

מדייק המהר"ל, שהקב"ה אומר: "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור.". אילו היה נאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב... ואזכור הארץ", הייתי מבין שדרך אגב אני זוכר את הארץ, כמו שנאמר וזכרתי את בריתי יעקוב... יצחק... אברהם. כלומר, אני זוכר את האבות, וכך גם את הארץ אזכור, אבל בפסוק נאמר: "והארץ אזכור", כשהמלה ארץ קודמת.

אומר המהר"ל:

כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ, לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן.

אומר פה המהר"ל דברים חדים מאוד. נתחיל מהסבר המשל: למלך היו שלושה בנים ושפחה אחת מגדלתם, יוצא מזה שלולא אותה שפחה, הם לא היו גדלים ומתפתחים כפי שהם גדלו והתפתחו. אותה שפחה גידלה אותם במובן האמיתי. "שאלו לי בשלום המגדלת"- כי בלעדיה הבנים שלי לא היו גדלים ומתפתחים כך. אותו דבר אומר המהר"ל ביחס לנמשל: האבות הגיעו למדרגתם הרוחנית, למדרגת הקדושה שלהם, למדרגה העליונה שלהם, על ידי הארץ. בלעדיה האבות לא היו מגיעים למדרגתם.

אומר המהר"ל:

ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות והאבות אל הארץ ביותר- מדובר בקשר מהותי, ולפיכך כאשר מזכיר זכות שלשה אבות מזכיר גם כן עמהם הארץ שהם ענין אחד- אי אפשר להפריד ביניהם.

הוא ממשיך אותו דבר גם ביחס לעם ישראל, שהם ההמשך של האבות. כלומר, יש קשר מהותי בין עם ישראל לבין ארצו. אין זה קשר מקרי.

זווג בין העם לארץ

האור החיים הקדוש על הפסוק: "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", מסביר את הביטוי "אשר אראך":

פירוש: ראויה לך ואתה ראוי לה.

"אראך" זה אומר שהארץ ראויה לך, מתאימה לך, ואתה מתאים לה. המלה "אראך" מתבארת כך:

אראה אותך לה ואראה אותה לך- שידוך, היכרות.

הקב"ה השדכן, הוא המזווג אותנו עם הארץ, הוא מראה אותנו לארץ, ואת הארץ לנו. מתוך זיווג נולדים ילדים, ומהזיווג ביננו לבין הארץ נולד דבר אדיר- גילוי שכינה בעולם.

ממשיך האור החיים:

כי זה בלא זה- הארץ בלי ישראל, וישראל בלי הארץ- אינם ראויים להשראת שכינה וכו'

השראת שכינה יכולה להיות רק על ידי הזיווג ביננו לבין הארץ, נולד הדבר האדיר של השראת שכינה בעולם.

ואכן ממשיכה התורה ואומרת, אחרי שאברהם אבינו מגיע לארץ ישראל (יב,ז):

וירא ד' אל אברם, ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לד' הנראה אליו. -אברהם בונה מזבח ומקריב קרבן.

אומר רש"י:

"ויבן שם מזבח"- על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל.

למה בנה אברהם את המזבח? כיון שהוא שמע את הבטחתו של הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בשורה על כך שיהיה לו זרע ושתהיה לו ארץ ישראל.

נבואה "בה" או "בעבורה"

הרמב"ן מדגיש כאן הדגשה נוספת. התורה אומרת: "ויבן שם מזבח לד' הנראה עליו"- מדוע לא הסתפקה התורה באמירה: "ויבן שם מזבח לד'"? לשם מה התוספת "הנראה אליו"?

אומר הרמב"ן:

כי הודה לשם הנכבד, וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה.

"וירא ד' אל אברם... ויבן שם מזבח לד' הנראה אליו"- עד עכשיו הוא לא נראה אליו, זו הפעם הראשונה שאברהם אבינו זכה לנבואה.

לכאורה קשה מאד להגיד כך, שהרי אברהם אבינו נצטווה כבר בתחילת הפרשה: "לך לך מארצך וכו'"?!

אומר הרמב"ן:

אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש.- לא נבואה

נבואה אברהם קיבל רק אחרי שהגיע לארץ ישראל. הקב"ה מסר לו את המסר של "לך לך", אבל זאת היתה מדרגה אחרת לגמרי.

לכאורה דברים אלו אינם מסתדרים עם שיטת ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (ב,יד), שקובע שנבואה יכולה להיות "בה או בעבורה".

אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה -בארץ ישראל, או בעבורה.

הדוגמא הראשונה שמביא ריה"ל היא:

הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה- אברהם נתנבא "לך לך"- בעבורה.

יוצא לפי דברי ר' יהודה הלוי שנבואה יכולה להיות בה, בארץ ישראל, או בעבורה, בהקשר עם ארץ ישראל. אבל צריך לדעת שיש הבדל בין במדרגת "בה" או "בעבורה". נכון שיכולה להיות נבואה גם "בעבורה", אבל מדרגת הנבואה של "בעבורה" היא לא כמו מדרגת הנבואה ש"בה", זו מדרגה אחרת לגמרי, כמו שהרמב"ן אומר "בחלום הלילה", "ברוח הקודש", ולא "וירא אליו ד'", ועל כן אברהם אבינו בנה את המזבח והודה לד' "הנראה אליו".

דברי רש"י והרמב"ן קשורים זה בזה: רש"י הסביר שאברהם הודה לו על בשורת הזרע ועל ארץ ישראל, וזה קשור לגילוי שכינה בעולם, זה קשור להראות ד' בעולם. ההודאה של אברהם אבינו, לפי רש"י- על בשורת הזרע ועל ארץ ישראל, קשור להודאה שהרמב"ן מדבר עליה, ל"ד' הנראה אליו", כי על ידי הזיווג של הזרע עם ארץ ישראל, על ידי כך ד' נראה בעולם, על ידי כך זוכים לגילוי שכינה בעולם.

עם וארץ

על ידי כך ודאי נוכל להבין ולהסביר שבכל מקום שהקב"ה מבטיח לכל אחד מאבותינו- אברהם יצחק ויעקב- זרע, תמיד בד-בבד עם הבטחת הזרע, מבטיח הקב"ה את ארץ ישראל. זה הולך ביחד. גם כשהקב"ה מתגלה למשה רבינו ומבשר לו את בשורת הגאולה ממצרים הוא לא רק אומר לו על הגאולה ממצרים, אלא הוא אומר:

אעלה אתכם מעני מצרים, אל ארץ הכנעני וכו' "(שמות ג, יז)

הגאולה ממצרים הולכת בד בבד עם ארץ ישראל. אין פה רק גאולה מצרות, אלא יש יעוד לגאולה, והייעוד הזה מתממש בארץ ישראל.

כולנו זוכרים את התוכנית האלוקית של הוצאת ישראל ממצרים: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי", והפסגה היא:

והבאתי אתכם אל הארץ, אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם, ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה אני ד'.

גם אחרי חטא העגל, כשמשה רבינו מתפלל על עם ישראל, הוא אומר:

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעם ונחלו לעולם.

זה הולך תמיד בד בבד, זהו קשר מהותי.

קשר על טבעי

בפרשת "לך לך" מתחיל הקשר המופלא בין עם ישראל לארצו, שאי אפשר למצוא כדוגמתו אצל שום עם ולשון. אין ספק שכל עם אוהב את ארצו, כל עם קשור לארצו, ואף על פי כן, כשנשווה את הקשר שלנו עם ארצנו לעומת כל עם ועם, בולט גם כאן המבדיל בין ישראל לעמים.

עומד על כך הרב קוק ז"ל בסידורו[3]:

קשר הקדש של ישראל עם ארצו הקדושה, אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו

ישנו קשר טבעי שהוא מקשר כל עם לארצו, ויש "קשר הקודש" של ישראל עם ארצו הקדושה.

מה ההבדל ביניהם?

הקשר הטבעי הוא מתפתח רק במשך זמן רב, על ידי המון מאורעות, על ידי עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חיבה היסטורית, הבאה מתוך התרגלות לפעם בלבבות הדורות הבאים וקשר רוחני מתהוה בין העם והארץ.

כשציבור אנושי חי על אדמה מסויימת שנים ודורות, עובר שמה הרבה אירועים משותפים, הרבה חוויות משותפות, אז אחרי הרבה הרבה דורות, מתחיל להיווצר קשר רוחני, רגשות של העם לאדמה עליה הוא חי. זהו "הקשר הטבעי" שנוצר כתוצאה מתהליך ארוך.

מה שאין כן הקשר האלוקי ממקור הקדש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה וכו'

"קשר הקודש" התחיל לפני שרגלו של היהודי הראשון דרכה בארץ ישראל. הקשר מתחיל עם אברהם אבינו. כשהקב"ה בחר באברהם- "אתה הוא ד' האלוקים אשר בחרת באברם" (נחמיה ט,ז), יחד עם זה הוא בחר בארץ ישראל. הקב"ה קבע שמקומו של אברהם בארץ ישראל. הקב"ה קבע את הקשר שלנו לארץ ישראל. זהו קשר על-טבעי, מהותי. זה לא קשר טבעי שנוצר אחרי תהליך, אלא זהו קשר שנוצר באופן פתאומי, נקבע מלמעלה. זהו חותם אלוקי שאנחנו קשורים לארץ הזאת.

הרמב"ן מדייק את הדברים האלה אצלנו בפרשה, כשנאמר לאברהם בתחילת ברית בין הבתרים (בראשית טו,ז): "ויאמר אליו אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". אומר הרמב"ן:

יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים, ועשיתי לך נס, היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת.

כלומר, עם בחירת אברהם יש קביעה אלוקית שמקומו של אברהם כאן. לא מדובר פה בבחירה באברהם ורק אחרי כן הקב"ה חיפש איזה ארץ הוא יתן לו, אלא מדובר פה על קשר מהותי ביותר.

הקשר שלנו מתחיל עוד לפני שדרכה רגלו של היהודי הראשון בארץ, והקשר שלנו ממשיך גם אחרי צאתנו ממנה. במשך אלפי שנות גלות שעם ישראל נמצא בכל הקצוות נשמר הקשר שאין לו שום הסבר רציונלי, שיהודי בכל העולם מרגיש שיש איזה מקום אחד בעולם, שזה מקומו. איזו כמיהה, געגועים, תפילות, שירה וציפיה. איפה אנחנו מוצאים דבר כזה אצל שום עם אחר. הרי פה מדובר באמת על תופעה על-טבעית, בלתי מובנת בשכל האנושי.

כותב על זה, הרב קוק ז"ל (אורות א"י,א):

ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה.

ארץ ישראל בשבילנו איננה מה שכל ארץ משמשת לכל עם אחר- "קנין חיצוני", דבר לא מהותי, רק כמשמשת מסגרת לעם שיושב עליה. יכול להיות מקום זה, ובאותה מידה יכול להיות גם מקום אחר. אבל ארץ ישראל, איננה:

רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי, או אפילו הרוחני.

יבא מישהו ויגיד שודאי שארץ ישראל חשובה, כיון שיש צורך בה כדי שנוכל להתקיים פיסית, או אפילו יותר מזה- יש צורך בה כדי שנוכל לפתח ולטפח את התרבות שלנו, שנוכל להתקיים רוחנית. אומר הרב שזה לא נכון, מי שאומר כך הוא טועה ומטעה, כי אם רק לשם המטרה הזאת- למה דווקא ארץ ישראל, יכול להיות כל מקום אחר בעולם. אם יוצע לנו תחליף בכל מקום אחר, כדי שנתקיים פיסית טוב באותה מידה, וכדי שנוכל להתפתח רוחנית-מה ההבדל? אלא יש כאן משהו מעבר מזה, שאין לו שום הסבר רציונלי, אין לו שום הסבר הגיוני אנושי. זוהי קביעה אלוקית.

כותב הרב בהמשך:

ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה.

מדובר כאן על קשר מהותי פנימי, קשר סגולי. עם ישראל- יש לו סגולה מיוחדת וארץ ישראל- יש לה סגולה מיוחדת, ויש התאמה בין הסגולות האלה. רק על ידי הפעילות המשותפת של שתי הסגולות האלה עם ישראל יכול למלא את ייעודו בעולם- יכול להיות גילוי שכינה בעולם.

את העניין הזה אנחנו מוצאים כבר בחז"ל.

אומר ר' שמעון בר יוחאי (ויק"ר יג,ב) בהקשר עם הפסוק "עמד וימדד ארץ" (חבקוק ג,ו):

מדד הקב"ה כל הארצות, ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא ארץ ישראל.

ר' שמעון בר יוחאי מלמד שיש קשר מהותי ביננו לבין ארצנו. קשר מהותי, לא חיצוני, זה לא יכול להיות בשום מקום אחר, יש התאמה סגולית מיוחדת ביננו.

מובא במדרש תנחומא (במדבר יז):

ברא ארצות וברר אחת מהן, זו ארץ ישראל, שנאמר: "ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה תמיד", וכך קרא אותה "ארצי" (יואל ד,ב) וכו'.

הקב"ה אומר: היא ארצי. הקב"ה בירר אותה, יש בה ייחוד.

ברא שבעים אומות וברר לו אחת מהן, שנאמר: "בך בחר ד' להיות לו לעם".

הקב"ה ברא, בירר משהו מיוחד, ארץ ישראל הוא מה שמיוחד בעם ישראל, כפי שאנחנו אומרים מדי יום ביומו בתפילה: "כי בחר ד' בציון אוה למושב לו". "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגלתו" -זה הולך יחד, בד בבד.

בבמדבר רבה (כג,ז) אומרים לנו חז"ל:

אמר לו הקב"ה למשה: הן הארץ חביבה עלי, שנאמר: "ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה תמיד", וישראל חביבין עלי, שנאמר: "כי מאהבת ד' אתכם", אמר הקב"ה: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי, לארץ שחביבה עלי וכו'

"חביבה עלי" אינה סתם חיבה חיצונית. אהבה זה קשר, זו דבקות, זו שייכות. יש שייכות מיוחדת שלי לעם ישראל, יש שייכות מיוחדת שלי לארץ ישראל, ויש התאמה מיוחדת בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. כך כותב הרב קוק, לגבי ההתאמה הזאת, בסידור[4]:

את קדושתה של ארץ ישראל, בסגולותיה הפנימית, התאים ד' יתברך עם הטבע הרוחני העצמי היסודי של האומה.

ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה, לדורותיה, לעד ולעולמי עולמים.

יש התאמה מיוחדת בין הטבע המהותי של עם ישראל לבין הייחוד של עם ישראל, וכתוצאה מזה- מילוי משימתו של עם ישראל בעולם.

בהקדמה לשבת הארץ[5] כותב הרב:

סגולת הארץ וסגולת האומה, מתאימות יחד-יש התאמה בין סגולת הארץ לסגולת האומה.

כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלוקית במעמקי חייה, כך הארץ, ארץ ד'... המזווגת לעם זה אשר בחר לו י-ה לסגולתו.

יש התאמה מיוחדת, קשר מיוחד, שאותו לא ניתן לתפוס בשום תפיסה רציונלית, אלא רק על ידי הארה אלוקית, כפי שכותב הרב קוק ז"ל (אורות א"י,א):

ומתוך כך, אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל וכו'.

קשר של חיים

הזכרנו את דברי הרב לפני כן שהארץ "קשורה בקשר-חיים" עם האומה.

"קשר חיים", זה קודם כל קשר למקור החיים, קשר מיוחד לקב"ה על ידי ארץ ישראל.

כך מובא בהמשכה של פרשת לך לך (בראשית יז,ח):

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגרך את כל ארץ כנען לאחזת עולם, והייתי להם לאלוקים.

מוסיף רש"י מלה אחת:

ושם אהיה להם לאלהים

אני נותן "לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם- ושם- והייתי להם לאלוקים". המגע המיוחד והישיר שלי- זה דווקא בארץ ישראל, וכבר הזכרנו שפסגת הקשר שלנו עם הקב"ה, נבואה, זה רק בארץ ישראל. קשר למקור החיים וקשר לגילוי חיים.

מובא באבות דרבי נתן (פרק לד) ש"עשרה נקראו חיים", וביניהם:

אלוקים חיים, תורה נקראת חיים, ישראל נקראו חיים וארץ ישראל נקראת חיים.

כשעם החיים, חי בארץ החיים, אז ביכולתו לגלות את תורת החיים, שהיא רצונו של אלוקים חיים. זו שייכות אחת, מהות אחת, קשר אחד. כאן המקום לגילוי חיים, כאן עם ישראל יכול לגלות חיים אמיתיים. חיים אמיתיים זה גילוי שכינה בעולם, גילוי קדוש השם במלוא עוצמתו, כשעם ישראל חי בארץ ישראל הוא יכול לגלות את תורת ישראל בשלמותה.

ביחס לשלמות הארץ כותב בעל "חסד לאברהם" (ג,ח):

וכמו שהשכינה אינה בשלימות כל עוד שמקום בית המקדש אינו בשלמות על מכונו, כן השכינה גם כן אינה בשלימות כל זמן שארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה.

גילוי שכינה בעולם, שזה ייעודו של עם ישראל, קשור בהאחזות שלנו בארצנו, בארצנו כולה, בשלמותה.

טובת האנושות כולה

האחזותינו בארץ זו טובת המין האנושי כולו, טובת כל העמים.

כך נאמר בפירוש אצלנו, בתחילת הפרשה:

לך לך... אל הארץ אשר אראך... ונברכו בך כל משפחת האדמה.

טובתה האמיתית של האנושות כולה, זה כשאנחנו נמצאים בארצנו, ואז "ונברכו בך כל משפחת האדמה". תרומתנו האמיתית לאנושות כולה, הטוב והאושר האמיתיים לאנושות, כל אלה תלויים במציאותנו בארצנו, עד לפיסגה של: "נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד', אל בית אלוקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה באורחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" (ישעיה ב,ב).


[1] בראשית יב, א

[2] דרך חיים על אבות פ"ה, מ"ט

[3]  עולת ראיה ח"א, עמ' רג: "בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה."

[4] עולת ראיה עמ' רג "ויעמידה ליעקב לחק"; "לאמר לך אתן ארץ כנען"

[5] עמ' ח' בהוצאת "מוסד הרב קוק"

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • פנימייה חדשה לתלמידי מכינת ”עוז שלמה”

    פנימייה חדשה לתלמידי מכינת "עוז שלמה"

    קומה חדשה, בחומר וברוח – פנימייה חדשה ויפיפייה שחנכנו לרווחת התלמידים, תרומת משפחת פיצוט'ו.
    המשך לקריאה
  • בפעם ה-80: פותחים את שנת הלימודים תש”ף

    בפעם ה-80: פותחים את שנת הלימודים תש"ף

    אלפי תלמידי ומורי רשת בני עקיבא התחילו את שנת הלימודים תש"ף במוסדות הפרוסים בכל רחבי הארץ
    המשך לקריאה
  • מדד משרד החינוך קובע: מחנכים לערכים

    מדד משרד החינוך קובע: מחנכים לערכים

    מדד משרד החינוך מוכיח: מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הרשת הערכית ביותר
    המשך לקריאה