מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת לך לך- קטעים נבחרים מהספר "נר למאור"/ הרב משה צבי נריה זצ"ל

פרשת לך לך- קטעים נבחרים מהספר ”נר למאור”/ הרב משה צבי נריה זצ”ל

פרשת לך לך- קטעים נבחרים מהספר "נר למאור"/ הרב משה צבי נריה זצ"ל

מזור לעולם לאחר המבול   בהוצאת המכון התורני אור עציון

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם [יב א]

לא "אלה תולדות אברהם", לא תארים ולא כלום. בלי כל הקדמות - "ויאמר ה' אל אברם לך לך... ואעשך לגוי גדול"!

אכן, רמז רמזה לנו התורה לגישה המיוחדת של הקב"ה לאדם שלאחר המבול. הננו קוראים את הסיכום של חורבן העולם, ואיננו יודעים מה הושג כאן. אנו שואלים את עצמנו: מה הלאה? ותשובה אינה ניתנת לנו. הקב"ה אומר: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה"[1], שחוט בקר והרוג צאן, הקב"ה מתיר את הבשר[2], ומאידך: מצווה "פרו ורבו"[3], ואין איתנו יודע את המסקנה. כיצד איפוא יתפתחו העניינים בעולם החדש? מה הכיוון? אי הדרך?

אכן, זהו החידוש: ילך העולם באשר ילך, יתגלגל באשר יתגלגל. לא אוסיף להתערב בחייו הפנימיים, אף לא אבחר לי איש אשר יתהלך לפני ואני אסעד אותו ואתמוך בו. ברם, גרעין האמת אשר נזרע, סופו להבקיע לו דרך בעצמו מתוך התוהו ובוהו העולמי. הוא ייאבק קשות לבדו, וככל שהמאבק יהא קשה יותר, יתחסן ויתחזק, יתקשה ויתגבש. והיה בצאתו שלם מן המאבק, חזק שבעתיים, חסון פי שבעים ושבעה - אז אתגלה לו, אז אשמיענו את דברי. אז אהיה לו לאלוקים והוא יהיה לי לעם סגולה, לגוי גדול, בו יתברכו כל משפחות האדמה.

"ועל דרך זה היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו... ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר... עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק"[4].

נסיון ההתבדלות הרוחנית

לֶךְ לְךָ... וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל [יב א-ב]

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם[5]. הנסיון הראשון, לפירוש הרמב"ם על המשנה שם, הוא: לך לך! לכאורה, מה נסיון הוא זה? מי לא ילך, ויסרב לשמוע ציווי אלוקי שמתן שכרו בצידו, "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה"?

ברם, עיקר הנסיון היה בשינוי הערכים הגמור בהשקפתו של אברהם אבינו. איש החסד הגדול, הלב שהיה מלא אהבה לכל הנברא בצלם, שרצה למלא את העולם כולו אורה, שרצה להתמזג עם סביבתו על מנת להיטיב עימה, לא רצה לנוח ולשקוט, עד יכירו וידעו כל תושבי תבל כי ה' הוא האלוקים. בניגוד לנח, בניגוד למוסר הפרטי, הופיעה אישיות כבירה אשר אדיר חפצה באושר הכל, בטוב הכל ובתפארת הכל; אישיות אשר איננה מוכנה לוותר על שום איש באשר הוא שם.

אברהם אבינו עושה נפשות בחרן, עוסק בקירוב נפשות. מהם אשר כבר עשה, ומהם שעדיין באמצע העשייה הוא עומד. יש התקדמות מיום ליום, בשיחות, בהרצאות, בפגישות, בקורסים, בסמינריונים. האנשים מתקרבים, קולטים את תורתו ודבקים במעשיו... והנה פתאום בא דבר ה' אליו: "לך לך... ואעשך לגוי גדול"! עזוב את כל אלה לנפשם ולך לך. וצר לאברהם על כל הנפשות האלה, וכואב לבו עליהם. כזעזועו של משה רבינו בשומעו "ואעשה אותך לגוי גדול"[6] ביחס לכלל ישראל, כך היה הזעזוע של אברהם אבינו למשמע "ואעשך לגוי גדול" ביחס לכלל העולם. לנו נראה הדבר כהבטחה גדולה, כייעוד גדול, ואילו "אב המון גויים" הרגיש בדברים אלו גם את השלילה, את הצמצום - לא אנושיות כללית אלא עם סגולה, "גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו"[7].

אכן, באה ההבטחה "ונברכו בך כל משפחות האדמה"[8]. בסופו של דבר יהפוך הגוי הגדול לאור גויים, נגיד ומצווה לאומים. ברם, איש החסד היה רוצה לראות במו עיניו את הקץ המקווה, ולא היה רוצה ללכת ולהתרכז בארץ מסויימת. הוא מוכן לנדוד כל ימיו, מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר, ללכת ולקרוא בשם ה' - והנה הקב"ה ניצב עליו ויאמר: קבע את מקומך בארץ מסוימת, בנה את ביתך בארץ הזאת, ואעשך לגוי גדול.

אף ציווי המילה שבהמשך הפרשה, היה נסיון נוסף להפרדה והבדלת אברהם מהסביבה הקרובה. איש החסד שבאברהם רצה להתמזג בסביבתו על מנת להיטיב עמה.

חז"ל ידעו להקביל את נסיון העקידה לנסיון לך לך: "שתי פעמים כתיב לך לך, ואין אנו יודעים אי זה חביבה, אם הראשונה אם השניה"[9]. ללמדך: כשם שבעקידה היה נסיון בויתור על אהבת הבן, כך היה ב"לך לך" נסיון בויתור על אהבת האנושות. וכשם שכל אחד מבין מה קשה היה לאברהם הנסיון האחרון, כך צריך להבין כי גם הנסיון הראשון היה קשה גם קשה.

דמותו של לוט

וַיֵּלֶך אַבְרָם... וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט [יב ד]

תחילת דרכו של לוט

מלשון הכתוב משמע כי לא אברהם אבינו יזם את צירופו של לוט. מיוזמתו הוא הלך לוט. אפשר שהיה לאברהם היסוס אם ראוי לקחתו, שהרי הרן אביו פסח על שני הסעיפים, בין אברהם אבינו לנמרוד, ולא ברור מה התרחש ומתרחש בלב לוט בנו. ומדגיש הרי"ד סולוביצ'יק בספרו "בית הלוי" כי רק אחר שראה אברהם אבינו את החלטיותו של לוט, החליט גם הוא לקחתו איתו - ושם כתוב[10]: "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו"[11].

אכן, יש מפרשים שמתחילתו לא היה לבו של לוט שלם עם אברהם, ובדרך זאת הולך בעל "פענח רזא" בהוכחת הדברים[12]. כיוצא בזה סבור בעל "מאור ושמש" ואומר: "...[אברהם הלך] רק בשביל לקיים מצוות בוראו... אמנם לוט למה רץ ועל מה רץ? רק בשביל ששמע שהבטיח הקב"ה לאברהם הברכות בממון ובבנים ובשם, נשאו ליבו ללכת גם כן - אולי יתברך גם הוא"[13]. כהמשך לדברי ה"מאור ושמש" ניתן לומר שהרעיון על הירושה מאת הזוג שלא זכה לצאצאים, ובמצב זה הוא היורש היחידי, רעיון שאנו שומעים אותו בתקופה יותר מאוחרת מפי רועי מקנה לוט[14], גם צף ועלה כבר בהתחלה אי שם במוחו של לוט. ויש מי שאומר שמחשבת לוט זאת רמוזה בתורה, באיזכור גילו הגבוה של אברהם רבינו מיד אחרי הליכת לוט - "וילך אתו לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן"...[15].

לעומת זאת סבור הרמב"ן, כי היה זה קורבן גדול מצידו של לוט, כשהחליט להצטרף לאברהם אבינו בהליכה אל הבלתי נודע: "לוט נתחסד עם הצדיק, ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך... ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו"[16]. משמע שבאותה שעה היה ליבו שלם עם אברהם אבינו ועם יעודו לעשות נפשות לשם ה'. אף רש"י ז"ל סבור כי "באותה שעה כשר היה"[17], וזהו "וילך אתו לוט" טפל היה לאברהם אבינו, נתבטל לאישיותו ולתורתו, והכל הלך למישרים.

לדעה זו, הרואה את הליכתו של לוט באור חיובי, ברור כי לוט, אשר כעבור שנים נתמנה כשופט על פי רצונם החופשי של תושבי סדום[18], היה ודאי אדם מוכשר, ואף מקובל על הבריות. בשנותיו הראשונות ספגה אישיותו רבות מדודו, והיה הוא לעזר בעשיית הנפשות. הדוד, אברהם, היה לו עיקר - ואילו את עצמו ראה כטפל לו.

תחילת הפירוד

אכן כל זה היה עד שהם ירדו למצרים, עד שהופיעו שני הנסיונות הנוספים שבהם נתנסה אברהם אבינו - הרעב בארץ, לנסותו אם יהרהר אחרי דבריו של הקב"ה[19] ולקיחת שרה אשתו לבית פרעה.

הירידה למצרים ולקיחת שרה לבית פרעה - שחז"ל מונים אותם בין הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו ע"ה, לא קלים היו, אלא שאברהם אבינו עמד בהם בעוז אמונתו. אצל לוט, לעומת זאת, התחיל משהו מתערער, ומשנפגע יסוד האמונה נפרצו שערי הלב לגישות אחרות. אמנם במצרים הוכיח לוט כוח עמידה איתן במצב מאוד קשה: הוא חייב היה להיות שותף לאברהם אבינו באי גילוי האמת שאחותו היא אשת אברהם[20].

לדעת ר"י אברבנאל יציאת לוט ממצרים היה בה טעם לשבח: "ויעל אברם ממצרים, הוא ואשתו... ולוט עמו הנגבה"[21] - "להגיד שבחו של לוט, כי כאשר שב אברם בדרך אשר הלך בה מפני חמת המציק בעבור אשתו, ובהיות לוט מבלי אשה והרעב על פני כל הארץ - הנה לוט לא רצה להשאר במצרים, אבל בראותו אברם הולך, הלך גם הוא בחברתו, כי בחר להסתופף בצלו ברעב ובצמא, מלשבת בלתו בארץ שבעה". אף הגאון ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל מצטרף לדעה זו: "ולוט עמו - סיפר בשבחו של לוט, שאף שהורשה לשבת במצרים, לא רצה לפרוש מאברם ועלה עמו לארץ הנגב [הנתונה ברעב]"[22].

אולם כבר לימדנו המלבי"ם ז"ל שיש הבדל בין "איתו" ל"עימו"[23]. עלינו למצוא את מקום התורפה, ששם מתחיל הבקע בין השנים, אשר במבט ראשון דומה שהם עדיין הולכים יחד "כאיש אחד בלב אחד"[24].

והנה הננו מגלים כי בהיותו במצרים קרה דבר, שלכאורה לא היה בו שום צד שלילי, אולם מתברר שדוקא הוא שימש גורם לתוצאות לא רצויות. מה קרה? בשעה שקיבל אברהם אבינו מתנות - כשהמלך לקח את שרה לביתו - כמו שכתוב "ולאברם היטיב בעבורה"[25], לא רק עם "האח" הקשיש, אברם, היטיב פרעה בזכות "אחותו", אלא גם עם האח הצעיר לוט היטיב פרעה, וגם הוא קיבל מתנות צאן ובקר.

אברהם אבינו, שבשובו ממצרים היה "כבד מאוד במקנה"[26], חזר לאיתנו - "סיפר הכתוב שאברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב ובכל הקנינים המדומים... אבל בנפשיים לא הרויח כלל, די לו שחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלו בתחילה"[27], ויש שהוסיף שאברהם הרויח גם הרויח בקניינים הנפשיים, שהרי עמד בשני הנסיונות בגבורה ונתקדש שם שמים על ידו במה שקרה במצרים, ובצאתו צורפה אליו הגר בת המלך[28]. רכושו הרב איפשר לו להגדיל את מעשי החסד שלו לכל דכפין. אולם, אברהם ידע להסתייג מן המתנות שקיבל, ולעת קץ, בסוף ימיו, נתן אותם לבני הפילגשים אשר שילח מעל פניו[29], משמע שלאורך כל הימים עד אז, היו אלו מופרדים מכל נכסי אברהם אבינו.

לא כן לוט. הוא קיבל את המתנות ברצון, והללו הביאו איתן אוירה אחרת לביתו. גם בצאתו ממצרים המשיכה רוח מצרים ללוות אותו. "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים"[30] - והדברים תמוהים: לוט בן אחיו היחיד של אברהם, אחי אשתו, היורש היחיד שהכל יהיה שלו [כך ודאי חשב, אם לא ידע את המובטח לאברהם אבינו "לזרעך אתן את הארץ". ואם ידע - אפשר שפירש זרעך לאו דוקא במובן הביולוגי, שהרי גם אברהם אבינו אמר אחר כך "הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי"[31], ולא ראה בזה סתירה למה שנאמר לו בהתגלות הראשונה[32]] - לשם מה נחוצה לו עצמאות חומרית? הלא עד עכשיו הייתה להם קופה משותפת ומה פתאום ייחוד של רכוש פרטי? משהו נתערער אצל לוט בשני הנסיונות הקשים, וכאשר קיבל מתנות, היה גם הוא "כבד מאוד" - ולא עצר כח לעמוד בכובד זה. במקום להכניס הכל בקופה הכללית של המשפחה, ייחד את המתנות לקופתו הפרטית - "קודם שהיה לו הרבה צאן היה בטל גבי אברהם"[33], ואילו עכשיו התחיל עומד ברשות עצמו. כשנתערער יסוד האמונה בלבו, כששוב לא "היה בטל לגבי אברהם", נתפנה המקום לחמדת ממון.

ואז, זמן לא רב לאחר מכן, באה הקריאה: "הפרד נא מעלי"![34] אברהם אומר זאת אל לוט, אל "לוט ההולך איתו" מאז דיבר אליו ה'. כמה קשה אמירה זו. כמה כאב וצער עצורים בה. אכן, הגיעו מים עד נפש, אם היה הכרח בניתוח גמור וניתוק מוחלט. סיכן כנראה לוט ורועיו את כל מפעלו של אברהם.

רב לעצמו

ובאמת קשה הדבר: הן ידע אברהם שלבו של לוט אינו שלם, ואם לקחו איתו, הרי קיוה כי ישפיע עליו וידריך אותו, ויביאהו לכלל שלימות. כיצד אפוא קרה הדבר שהוא, אשר התמסר כה רבות לאחרים - "ואת הנפש אשר עשו בחרן" - יבוא ויודיע לבן אחיו בצורה כה פסקנית: "הפרד נא מעלי"! וכי ריב רועים צריך להביא למסקנה מרחיקת לכת זו?

"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט"[35]. פירשו חז"ל מה טיבו של ריב זה - "בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה, ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקב"ה לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת"[36], ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת, ולוט בן אחיו יורשו, ואין אכלין מדידהו אינון אכלין [תרגום: ואם אוכלים, משלהם הם אוכלים]"[37]. ובדרך יותר מתוחכמת מוצגת טענת רועי לוט בפסיקתא. לעומת טענת רועי מקנה אברהם שקראו ושנו עד כמה יש להזהר מאבק של גזל, באים רועי מקנה לוט ומעלים טענה צדקנית ביותר: "אמרו להם רועים של לוט: אנו הם שצריכים למחות בידכם, שאתם זוממים את הבהמה. שעל ידי שאתם יודעים שסוף בהמתו של אברהם לחזור ללוט, מפני שאינו מוליד, אין אתם זנים אותה כראוי... אתם עושים עצמכם צדיקים מבהמותיו של אחר?"[38]. חז"ל ברוח קדשם הבינו כי לא זאת היתה הסיבה, אלא היה כאן משהו יותר עמוק. רועי לוט לא היו סתם גזלנים. הם הופיעו עם אידיאולוגיה שלמה, עם הוראת היתר לרעות בשדות אחרים.

הבין אברהם כי לא דעתם הפרטית היא זאת, אלא מקורה בדעת לוט. לוט נעשה לפוסק הלכות... ואלו הדברים רמוזים בזוהר: "ויהי רִב - רב כתיב"[39]. רב פוסק ומורה יש לנו. לוט גם הוא רב, ואנחנו נוהגים לא לפי פסקי אברהם אלא לפי פסקי לוט! הוא קובע מה אסור ומה מותר!

מעתה, החליט אברהם, אין יותר מה לעשות. כאן לא יועילו חינוך והדרכה. אין דרך אחרת אלא "הפרד נא מעלי"[40].

אכן, תגובתו של לוט מוכיחה כי צדק אברהם. הפרידה המעשית לא היתה אלא ביטוי חיצוני לדרכים שהיו פרודות לגמרי, כניגוד שבין שמאל לימין. העידה דרכו של לוט בהמשך על דברים שבלב שקדמו לפירוד: "ויסע לוט מקדם... ויאהל עד סדום"[41], למרות ש"אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד"[42], ורש"י שם מפרש: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו"...

לבלתי רום לבבו

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׂם אָהֳלֹה [יג ג]

כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים - למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו [רש"י, עפ"י ערכין טז ב]

נראה שנוסף על צד הנימוס והענין של דרך ארץ, יש כאן הדרכה יסודית לאורח חייו של אדם: גם אם זכית לעושר וגדולה, אל תשנה מחיי הצניעות שקדמו לעלייתך ולרווחתך. דבר זה למדנו מאברהם אבינו ע"ה, שהרי ב"חזרתו פרע הקפותיו"[43], ומכאן שבירידתו למצרים לא היה לו כסף ונאלץ ללוות בהקפה, בודאי במצב כספי זה לא התאכסן באכסניות מפוארות. והנה בעת חזרתו, גם בהיותו "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"[44], המשיך להתאכסן באותן אכסניות עצמן, בעלות הרמה הצנועה. תוספת כסף ועשירות, אינה צריכה להשפיע על אורחות החיים היומיומיים ולשנותן.

עשו מלחמה

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ... וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק, וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו [יד יד-טז]

פרשת מלחמתו ונצחונו של אברהם אבינו ע"ה על המלכים - מה היא משמיעה לנו? הרוצה התורה ללמדנו שאברהם אבינו גיבור היה?

אכן, אילולי פרשה זו היתה דמותו של אברהם אבינו מטושטשת לגמרי. פרשה זו מעלה לפנינו את דמותו של אברהם אבינו ע"ה בפנים חדשות, בצורה שונה, בצורה ששיוותה לו האגדה המספרת על איבוד האלילים - אברהם וקרדום בידו, חוטב אלילים, איש קרדום, איש החסד והרחמים, הטוּב והנועם, מחזיק קרדום ומנופף ומנתץ והורס, לוחם את מלחמות ה' בעולם המתנכר ליוצרו. כך היא דרכה של תורה. התורה לימדתנו "עומק טוב ועומק רע"[45], והיא, תורת החסד, שתחילתה חסד וסופה חסד[46], ציוותנו על מחיית עמלק - "תמחה את זכר עמלק"[47], ועל חיסול שבעת העממין - "לא תחייה כל נשמה"[48]. וידוע מאמר חז"ל: "כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים"[49].

***

כהונה ושפיכות דם - שני ניגודים. "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו"[50]. והנה: שנים הם שהלכו כלוחמים וחזרו ככהנים - אברהם אבינו ופינחס בן אלעזר. הראשון, אברהם - בשובו מהכותו את המלכים ניטלה כהונה ממלכי צדק וניתנה לו[51]. השני, פינחס - "לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי"[52]. קנאות בזמנה ובמקומה, עדיפה מאש זרה שלא בזמנה - מאשם הזרה של נדב ואביהוא[53].

***

ועוד, ייפלא בעינינו: מצד אחד - אומר אברהם "הפרד נא מעלי" לקרוב ביותר, ללוט, ומצד שני - יוצא למלחמה ותפילה למען סדום ועמורה, הרחוקים. הרוצה הוא בקרבת הרשעים ובטובתם אם לאו?

איש החסד מוכרח להתגלות לפנינו בעת מלחמתו נגד הרֶשע. אברהם אבינו, "איתן העולם"[54], חייב להיבחן כי חסדו וטובו אינם נובעים מתוך רכרוכיות ומתוך רחמנות, כי אם מתוך איתנות והחלטיות. האידיאליסט הוא מטבע ברייתו מאמין באדם, שכן אלמלא האמין באדם לא היה רואה אפשרות להגשמת האידיאל. לפתח האמונה באדם חטאת רובצת - אמונה מופרזת בטובו של האדם. אך אותה האמונה היא גם הכוללת את הכח להשמדת הרע. פסק דין של מוות על רוצח בא מתוך ההכרה, שבאדם זה נתגלה הרֶשע במידה כזאת, שאין לו תקנה אלא בהשמדה. אם הכרה זו חסרה במקום שהיא נחוצה וחיונית, הרי היא הופכת לרועץ והורסת את הצדק.

על כן, לאמיתו של דבר, אדרבה, אין סתירה בין הפרידה מלוט לבין המלחמה והתפילה למען סדום. והיא הנותנת: מפני שבתחום המאבק והמלחמה על הצדק היה אברהם אבינו שולט על עצמו שלטון מלא, ובמקרה של סיכון לדרכו היה מסוגל לניתוח, עד כדי הרחקת בן אחיו - דוקא משום כך לא חשש לקרב ולהתקרב לפושעים, לרעים ולחטאים. אם מידת הצדק דורשת זאת. הוא היה בטוח שהוא רק ישפיע ולא יושפע.

ודוגמא מעולם הרפואה: אדם המחוסן ממחלות - יכול לטפל בחולים. ואף לטיפול זה ישנם כללים - מה מותר, מה אסור וממה יש להיזהר בכל מיני מצבים. אדם הרוצה ללכת בדרך זאת, חייב להקדים ולחסן עצמו.

על כן מי שחלש בדיעותיו, הוא צריך להתרחק מעולמו, שכן בבואו להשפיע, הרי יבוא להשפיע ויימצא מושפע. לא לו לעסוק בתיקון מקולקלים, בקירוב רחוקים. ישמור על עצמו ודי לו בכך.


[1] ח כא.

[2] ט ג.

[3] ט א.

[4] רמב"ם, הל' עבודה זרה פ"א הל' ב-ג.

[5] אבות פ"ה מ"ג.

[6] שמות לב י; במדבר יד יב.

[7] דברים ד ז.

[8] יב ג.

[9] בראשית רבה נה ז.

[10] יב ה.

[11] וכך הם דברי "בית הלוי": "ויקח אברהם את שרה אשתו ואת לוט בן אחיו" - הא דהזכיר הכתוב שנית ללוט, משום דאברהם נהג בלוט כמו שהוא הדין בגר, דמי שבא להתגייר לא היו מקבלין אותו, רק דוחין אותו. ורק אם מתחזק שוב מקבלין אותו... וכן כאן, בתחילה לא לקחו אברהם עמו, רק לוט הלך מעצמו, ואחר כך "ויקח אברהם... ואת לוט בן אחיו" ("בית הלוי", על הפס' "וילך אתו לוט", עמ' 21), עי"ש.

[12] יג יד.

[13] פרשת לך לך ד"ה וילך.

[14] רש"י יג ז, עפ"י בראשית רבה מא ה.

[15] ועיין גם בדברי המהר"ל מפראג ז"ל, שאף הוא סובר שכבר מתחילתו לא היה לוט שלם בדעתו, "אלא שהיה בטל גבי אברהם ולא נחשב לכלום". ורק אח"כ ש"היה לו בקר וצאן ואהלים, לא היה עוד טפל לאברהם" והתחילה להתגלות זהותו האמיתית. (ראה "גור- אריה" יג טו).

[16] רמב"ן יט כט.

[17] רש"י יג יד (ובחלק מדפוסי רש"י אינו).

[18] רש"י יט א, עפ"י בראשית רבה נ ג.

[19] רש"י יב י, עפ"י תנחומא לך לך ה, ועי' רמב"ן שם.

[20] אף שכר גבוה קיבל עבור עמידה זו - הצלתו בעתיד ממהפיכת סדום [בראשית רבה נא ו]. כמו כן שכר נוסף ניתן לבניו, לעמון ולמואב - שטחים נרחבים מאוד מתוך הנחלה שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "וקיני וקניזי... הן עמון ומואב [שניתנו לבני לוט]. בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו אחותי היא - עשאו כבנו" [רש"י דברים ב ה, עפ"י בראשית רבה שם].

[21] יג א.

[22] תפארת יהונתן.

[23] עיין בפירושו כאן יב ד וכן ויקרא קדושים סי' לב.

[24] עפ"י רש"י שמות יט ב.

[25] יב טז.

[26] יג ב.

[27] אברבאנל יג טז.

[28] רש"י טז א.

[29] עיין ברש"י על הפסוק "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות" [כה ה-ו], שכתב: "מה שניתן לו על אודות שרה... הכל נתן להם". ועיין כלי יקר שם.

[30] יג ה.

[31] טו ג.

[32] והיה מי שפירש בבראשית רבה (מד ט), שהדברים שאמר אברהם אבינו בתקופה הרבה יותר מאוחרת "ובן משק ביתי", לא על אליעזר אמרם אלא על לוט - "שנפשו שוקקת עליו לירשני" (ואת הסיום "הוא דמשק אליעזר", פירשו "שבשבילו רדפתי מלכים עד דמשק ועזרני הא-ל").

[33] גור אריה, בראשית יג טו.

[34] יג ט.

[35] יג ז.

[36] יב ז.

[37] בראשית רבה מא ה.

[38] פסיקתא רבתי פ"ג ד"ה ד"א ביום השמיני.

[39] זוהר לך לך פד א. ויצויין שבנוסח המסורה שלפנינו "ריב" מלא כתיב (עיין מנחת שי).

[40] סיפר הרב ברוך פרייזן, לשעבר ר"מ בישיבת בנ"ע כפר הרא"ה: לעיתים עלתה שאלה לגבי תלמידים עם קשיים חינוכיים, האם יכולים הם להמשיך בלימודיהם בישיבה. הגבולות של הרב נריה זצ"ל היו מאוד ברורים: ברגע שלוט הפך להיות מחנך בדרך שלו, ויש השפעה חינוכית לדרך שלו על הסביבה הסובבת אותו, אז בסופו של דבר התוצאה היא: "היפרד נא מעלי". כאשר הרועים של לוט יוצאים עם הבהמות לא זמומות, בטענה שהגזלנים הם הרועים של אברהם ולא הרועים של לוט, פירושו של דבר שלוט הפך להיות מחנך היפך דרכו של אברהם - וכשזה מה שקורה אין לנו אלא "היפרד נא מעלי". במסירות נפש ילך אברהם להציל באופן אישי את לוט, אבל האחריות לקבוצה, היא באותו תחום, שבו אתה רואה שההשפעה של היחיד על הקבוצה הופכת להיות השפעה "מחנכת", הפוכה מהדרך שבה אתה רוצה לחנך. הרב היה רואה כקשות במיוחד מידות שהיו מתפתחות אצל ילדים, כמו ציניות, או ליצנות. הוא ראה בהם צינה גדולה, קור מאוד גדול שמופץ מסביב. במקרים אלה הוא, כמעט באופן חד משמעי, היה בא ואומר: צריך להוציא את הילד הזה מתוך המסגרת.

[41] יג יא-יב.

[42] יג יג.

[43] רש"י שם.

[44] יג ב.

[45] ספר יצירה א ד.

[46] תנחומא בובר וירא ד.

[47] דברים כה יט.

[48] דברים כ טז.

[49] תנחומא מצורע א.

[50] ברכות לב ב.

[51] נדרים לב ב.

[52] זבחים קא ב.

[53] ועי' זוה"ק פינחס ריז א, שנשמת פנחס הייתה כלולה מנשמת נדב ואביהוא.

[54] עפ"י בבא בתרא טו א ועוד.

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת ”לפיד תורת נחום” במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת "לפיד תורת נחום" במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    תלמידי הישיבה התגייסו לעזור לניב נחימה, שנפצע אנוש בפיגוע, מתקשה לחזור לעבודה ומצבו הכלכלי של משפחתו ברוכת הילדים הורע מאד. צפו >
    המשך לקריאה
  • כנפי רוח גיליון 17

    כנפי רוח גיליון 17

    ועידת ישיבות ואולפנות בני עקיבא הראשונה לכבוד שמונים שנות חינוך ערכי
    המשך לקריאה
  • מנצחים, בעזרת הרוח

    מנצחים, בעזרת הרוח

    תלמידי ישיבת בני עקיבא אדר"ת בבת ים פגשו ספורטאים נכים ולמדו מהם שאין מגבלה גופנית העומדת בפני כוחות של אמונה ורצון.
    המשך לקריאה