פרשת לך לך/ הרב אריאל רוקח, ראש ישיבת בני עקיבא ראשון לציון

לרפואת פצועי פיגועי הטרור והצלחת המשטרה, צה"ל ושאר כוחות הביטחון

"וה' אמר אל אברם אחרי היפרד לוט מעימו...ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה..." ובהמשך "ויאמר אברם ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי...ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך"

הפרשנים ראו בשני הדימויים – עפר וכוכבים – כשני מצבים בהם עם ישראל עשוי להימצא: נישא ככוכבים או נדרך כעפר.
ויש לברר, לכאורה על פי הבנה זו "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" אינה אלא קללה חלילה.
 

כשמתבוננים בפסוקים המהווים רקע לנאמר ישנו הבדל, בעוד שבפסוק הראשון ישנה פניה אלוקית לאברהם "וה' אמר אל אברם" הרי שבפעם השניה אברהם יוזם את הפניה: "ויאמר אברם". בהתחלה אברהם מצידו רק שומע, פאסיבי לחלוטין. בפעם השניה אברהם הוא השואל, הוא שפונה לקב"ה בשאלה. עפר הוא דבר מבורך, הוא מצוי בכל מקום, הוא נגיש קיים בשפע, הכוכבים רחוקים, לא מושגים, נראים רק בלילה. בתחילה הקב"ה מדבר על עצם הקיום, כשם שהעפר הוא חלק מקיום העולם ואינו נעלם כך עם ישראל הוא קיים לעולם. אולם כשאברהם יוזם ומבקש הבהרה. הוא לא רוצה "סתם" זרע, בשביל זה יש את "בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" הוא מבקש: "מה תתן לי" מישהו שישא שם שמיים בעולם – על כך הוא נענה במשל הכוכבים הפניה של אברהם מייחדת את העם. מנשאת אותו מעלה.
העפר והכוכבים משלימים לברכה אחת, הם בונים אחריות לעולם כולו, שפע וזמינות ארצית – עפר, ואור שמיימי משפיע אך אינו מושפע.
אברהם אבינו הבונה את יסודות אומתנו תובע באישיותנו הלאומית את האחריות לעולם כולו לדעת לשאת שם שמיים ולהביאו לעולם כולו.
בעולמנו אור וחושך משמשים בערבוביה, תפקידנו להיות קודם כל – אנחנו, ובשלב השני לספר זאת לעולם.
שבת שלום,