מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת משפטים הדאגה לזולת/ הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת משפטים הדאגה לזולת/ הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת משפטים הדאגה לזולת/ הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

אנו עומדים לסיים את חודש שבט ולהיכנס מתוך שמחה רבה לחודש אדר , חודש השמחה , חודש הדבקות בה' יתב' מתוך ההסתר וההתחפשות.

חז"ל קבעו את האמירה הידועה על חודש אדר – "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
הייתי מבקש לעסוק הפעם בסוגיה שמטרידה אותי כל השנה- בכלל , ובחודש אדר - בפרט. פעמים אנו רואים בחודש אדר בני אדם שלוקחים נקודה חלשה באדם מסויים ועושים ממנה צחוק, מלגלגים עליו...
עניין זה מטריד אותי רבות – איך בחורים מעולים יכולים לקחת דווקא את הנקודה החלשה הקיימת בחלש, ולהשתמש בנקודה זו לרעת החלש ?

פרשת משפטים מתייחסת לסוגיה זו , ומתוך העיון בנושא זה אנו אי"ה נמגר דבר זה מקרבנו.
קדימה  נתחיל...............

לאחר סיום חלקה הראשון של הפרשה, הכולל את חוקי המשפטים , מדגישה התורה לחוס על החלש בחברה.
נאמר בפסוקים כך :  (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
                                   (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:
                                   (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:

אמנם בפסוקים נראה שהם מדברים דווקא על יתומים ואלמנות, אך רש"י במקום מבאר לנו , שמדובר בפסוקים אלו בכל אחד מישראל, ובמיוחד בכל אלו שאין מי שיגן עליהם.

רש"י שמות פרק כב - (כא) כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב
                                             בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
יוצא מדברי רש"י שמדובר על כל אדם הזקוק לעזרה.

אומרת על זה המכילתא: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דבר הכתוב".
אם ענה תענה. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט... כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאים להיהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך ואמרה תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, ובדבר הזה אמר לו, ניחמתני רבי; עד כאן דברי המכילתא.

אנו רואים מדברי המכילתא שבפסוקים אלו ההתייחסות היא לכל אדם חלש, לכל אדם שזקוק לעזרה. אפילו עינוי מעט כמו עזרה איטית ולא מיידית בגלל עטיפת טלית או נעילת נעליים, הרי זה בכלל של עינוי, על אחת כמה וכמה , כאשר מדובר בעינוי גדול כמו – צחוקים על חברים, הלבנת פני החלש , כינויים ושמות גנאי לחברים חלשים , שלא יכולים להתגונן מפני התוקף.

באותו עניין מסופר על אחד מתלמידי רבי ישראל מסלנט הזמינו להתארח בביתו בשבת. ידע אותו התלמיד, כי רבי ישראל מקפיד על כל פרט ופרט ואינו מסכים להתארח בכל מקום, ועל כן תאר בפניו כיצד מתנהל ביתו: את הבשר, כך סיפר, הוא קונה אצל קצב ירא שמים; המבשלת בביתו היא אלמנת תלמיד חכם מפורסם, המקפידה על קלה כעל חמורה; ומעל לכל – סעודות השבת נערכות בביתו כדת וכדין – דברי תורה נאמרים בין מנה למנה וזמירות השבת, הבוקעות מפי ילדיו, משרות אוירה של קדושה. לא ייפלא אפוא, סיכם התלמיד, כי סעודת ליל שבת בביתו מתמשכת עד שעת ליל מאוחרת. "מקבל אני את הזמנתך", נענה רבי ישראל מסלנט לנוכח התיאורים, "אך זאת בתנאי שתקצר את זמן סעודת ליל השבת בשעתיים". התלמיד הסכים שכן עז היה רצונו לארח את רבו בביתו.
ואכן, בליל שבת נערכה הסעודה בחיפזון רב, המנות הוגשו במהירות, בלא שתהא הפסקה בין מנה למנה. לא חלף זמן רב מאז נטלו המסובים ידיהם לסעודה, וכבר הגישו לשולחן "מים אחרונים" טרם ברכת המזון. לפני ברכת המזון פנה המארח אל רבי ישראל בשאלה: "יסלח לי רבי, אך חפץ אני לשאול: מה פגם מצא אצלי בהנהגת שולחני, שבשלו התנה עימי לקצר את משך הסעודה בשעתיים?"
במקום תשובה ביקש רבי ישראל להזמין לחדר את המבשלת האלמנה. כשזו נכנסה, פנה אליה ואמר: "סלחי נא לי על שיגעתי אותך הערב, ובגללי נאלצת להגיש את המנות במהירות, שלא כמו תמיד". להפתעת כל הנוכחים השיבה המבשלת: "יבורך הרבי בכל הברכות, הלוואי והיה הרבי מתארח כאן בכל ליל שבת! שכן, תמיד נוהגים כאן להאריך בסעודה עד שעת לילה מאוחרת. ואני שעייפה ויגעה אני מעבודתי במשך כל היום, איני יכולה לשאת את רגלי מרוב עייפות. אבל הערב, כיוון שסיימו במהירות את הסעודה, אוכל ללכת לביתי ולנוח". כשסיימה המבשלת את דבריה , פנה רבי ישראל מסלנט אל תלמידו ואמר: "בדבריה של המבשלת תמצא את התשובה לתמיהתך. אכן, הנהגתך ליד שולחן השבת נאה מאד. אך כשזו פוגעת באחרים – אין מן הראוי והנכון לנהוג כן!".

הדגשתי לעיל שהפסוקים שלכאורה מדברים ביתום ואלמנה, עוסקים בעצם בכל האנשים הזקוקים לעזרה ולסיוע, וזה שהפסוקים מובאים על יתום ואלמנה בדווקא – "משום שדיבר הכתוב בהווה = (רש"י) , כלומר : שהם סמל ודוגמא לאנשים הזקוקים לעזרה.

בישיבתנו עוסקים רבות בענייני צדקה וחסד , אך אנו צריכים להגביר את המודעות והעשייה בעניין העזרה ההדדית. אמנם זה קיים , אך עלינו לעשות עוד ועוד כדי להשתפר בענייני בין אדם לחבירו . אנו חייבים לדבר אחד לשני בנעימות , להתייחס במתינות לדברי החבר , ולהוסיף חסד ודאגה לנצרכים. קיימים בישיבה תלמידים הזקוקים למילה טובה , ליחס חם ואוהב , לעידוד ולצ'פחת עידוד.
אין ספק שבנינו היקרים, ואנחנו – אנשי צוות הישיבה , יכולים להציל תלמידים בחיבוק אוהב או במילה חמה ותומכת.

בזכות זה נזכה אי"ה שדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים יתקיימו לנגד עינינו : "חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה , שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו , שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו לעשות צדקה", ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר "בצדקה תכונני", ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
הצדקה האמורה ברמב"ם היא אמנם צדקה – כפשוטו, אך ניתן להסביר שגם יחס חיובי ואוהב לתלמידים הזקוקים לכך – הינו בגדר צדקה לעני.

בואו בנים יקרים ונשתפר בעניין זה במיוחד לקראת חודש הבא הממשמש ובא. בע"ה נמשיך לעלות מעלה מעלה ונתחזק כולנו במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו.

עוד נקודה לפרשת השבוע :

הפרשה מתחילה במילים : "ואלה הדברים אשר תשים לפניהם" ומבאר רש"י: "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני - אף אלו מסיני".
מתן תורה היה מעמד היסטורי אדיר. גילוי שכינה, קולות מן השמים ומופתים גדולים. לאחר מעמד אדיר זה, הציפייה היא לדבר עם העם בעניינים גדולים ונשגבים, דברים שברומו של עולם. והנה, באה הפרשה שלנו, פרשת משפטים ופותחת ב'זוטות'- דברים קטנים : עבד, שור, בור, אדם המזיק וכו'.
האם זה מה שראוי ללמד כעת? האם לשם פרטים קטנים כאלו נדרשנו לקבל תורה? התשובה היא - כן. 'מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני'. אל לנו לחשוב שמדובר בירידה. ההפך הוא הנכון: פרשת משפטים היא ההמשך הישיר לפרשת יתרו. 'ואלה – מוסיף על הראשונים'. 
הפרשה הקודמת מצווה אותנו להיות אנשי קודש: "ואנשי קודש תהיון לי".כלומר, לפני כל התורה הגדולה – יש לנהוג בדרך ארץ, כבני אדם מוסריים וערכיים.
דברים דומים אנו מוצאים בפרשת ואתחנן, שם משחזר משה בפני בני ישראל את מעמד הר סיני. הוא מזכיר להם את בקשתם אז: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ד' אֱלֹקינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת ...וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֱלֹקינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ד' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ד' ... הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים... לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" – כאשר עם ישראל חווה את מעמד הר סיני, קל אז לדבר על יראת ה'. אולם 'שובו לכם לאוהליכם', כאשר תשובו לביתכם ולשגרת יומכם – אז ניתן לראות את ההתנהגות בבית, עם השכנים והמשפחה. אז יהיה ניתן להיווכח האם ההתלהבות הגדולה תורגמה לפעולות המעשיות או שמא הייתה זו חוויה חולפת.  

מסופר על מחנך גדול באחת הישיבות בארץ, שבמוצאי יום כיפור, רגע לפני שבני הישיבה יצאו את פתח בית המדרש לכיוון חדר האוכל, הוא דפק על הבימה, ביקש את רשות הקהל לרגע, ואמר: יום כיפורים שלם עברנו ב"ה, ובו הרגשנו ממש כמלאכי השרת. כעת, כשכולנו נצעד לעבר חדר האוכל – בואו נשתדל להתנהג לפחות כבני אדם...
יש שטועים לומר, שניתן להפריד בין הלכות שבין אדם לחברו ובין דיני בין אדם למקום. אך צריך להבהיר, שהקרבה אל ה' יתב' עוברת דרך החבר. זה העומק של דברי הלל לגר: "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". כאשר האדם הוא אגואיסט, ששם את עצמו במרכז העולם והכל סובב סביבו, הרי שלעולם לא יוכל הוא להכיל את קיומו של הקב"ה בחייו.  רק אדם המסוגל הנותן מקום מרכזי בחייו לחבירו, הוא זה שיכול לחוות את ה' יתברך בחייו. זאת כל התורה כולה.

אנו מציינים השבוע את היארצייט (=יום זיכרון) של ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. תלמידיו אמרו כי לא לחינם נפטר ר' ישראל דווקא בשבוע של פרשת משפטים, שכן היה מקפיד מאוד על עניינים שבין אדם לחברו, והיה מעורר על זה תדיר בדרשותיו. אחד מתלמידיו, ר' ישראל מאיר מראדין, בעל ה'משנה ברורה', הוציא בהוראתו של ר' ישראל סלנטר ספר על הלכות לשון הרע, המפורסם בשם 'חפץ חיים'. כיוון שהלכות אלו אינן מופיעות בשולחן ערוך, ויש צורך לחזק את הציבור בשמירת הלשון.  
לזכרו, נזכיר מעט סיפורים המובאים בספר 'המאורות הגדולים': 
בהיותו פעם את אחד התלמידים מדקדק מאוד במצוות נטילת ידיים, והוא מרבה לצעוק ולנסוך מים ביד נדיבה ובשפע רב... קרא אותו אליו, וביקשהו שלא להתנהג כן להבא. כי אין מחוקתו של שואב המים לכתת רגליו בכל פעם לשאוב מים מהבאר ולקפץ על הרים וגבעות וללכת כפוף תחת משא הדליים רק כדי שמישהו יוכל להדר במצוות נטילת ידיים.
וכגון הנ"ל, היה רגיל לומר על אלו שאינם חסים מלעורר לפני לכתם לסליחות בלילה, את שפחתם העברית, שתחמם להם מים לשתות תה להנאתם, בכדי שיוכלו אח"כ לומר סליחות בהשתפכות הנפש. אלה עוברים על לאו מפורש 'כל אלמנה ויתום לא תענון...' כי כידוע, על פי רוב היו היתומים והאלמנות נשכרים עבור כיכר לחם, וחיי שיפחות לבתי בעלי בתים. והר' ישראל, כדרכו בקודש, היה תמיד תובע את עלבון העלובים.
אנו כבני תורה, לא יכולים להרשות לעצמנו להחזיק בתורה ולהניח את המצוות שבין אדם לחברו. לא ייתכן כי בחור ישיבה ידקדק בהידורים מחד, ומאידך לא יתנהג כראוי עם חבריו. יש להיזהר בכבוד החבר, בממונו וביחס אליו. נחשוב על המעשים – לא רק בבית המדרש, אלא גם ברחוב. הגיע הזמן שאנשים יאמרו: 'זה בחור דתי – רואים לפי ההקפדה שלו במצוות שבין אדם לחברו, בזהירות שלו בממונם וכו'. אם נדקדק בדברים הללו- אזי גם הדברים ה'גדולים', של בין אדם למקום – יקבלו את המשמעות הגדולה שלהם.
 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • חנוך לנער על פי דרכו

    חנוך לנער על פי דרכו

    מה השיקולים שצריך לקחת בחשבון כשבוחרים ישיבה או אולפנה? עד כמה ההורים צריכים להתערב? הרב דולי בסוק על אמונה ביכולת המתבגר לקראת הרישום למוסדות חינוך.
    המשך לקריאה
  • מנהלת יעוץ והכוונה

    מנהלת יעוץ והכוונה

    באיזו אולפנה או ישיבה תיכונית כדאי לילדכם ללמוד? חמישה טיפים של רותם לבחירת המקום לילדכם.
    המשך לקריאה
  • תלמידות מבני עקיבא תרמו צמותיהן עבור פאות לחולות סרטן

    תלמידות מבני עקיבא תרמו צמותיהן עבור פאות לחולות סרטן

    תלמידות אולפנת בנ"ע "חן במדבר" באר שבע, הסתפרו ותרמו את שיערן עבור פאות לנשים המתמודדות עם מחלת הסרטן.
    המשך לקריאה