פרשת נח - הצעד הראשון

המבול פסק, המים היו הלוך וחסור, ראשי ההרים נראים ונח המצפה בכיליון עיניים לצאת, פותח את מכסה התיבה, משלח את העורב ולאחר מכן את היונה עד שלא שבה אליו עוד כי יבשה הארץ, ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש – יבשה הארץ.
הדבר המתבקש כעת, לאחר צפייה והשתדלות מאומצת זו הוא לקום ולצאת מן התיבה. אעפ"כ הכתוב מלמדנו אחרת: "וידבר א-לוהים אל נח – צא מן התיבה".
רבש"ע הוא שמצווה את נח ומשפחתו לצאת מן התיבה, עומד נח וממתין לציווי הא-לוהי המנחהו לעזוב את התיבה – והדבר מבקש הסבר, מדוע צריך ציווי, הרי יבשה הארץ והדבר מובן מאליו לקום ולצאת?
רש"י התעורר לקושי זה והסיק מכאן כי הציווי אינו על היציאה אלא על היתר חוזר לקיום חיי משפחה, בכניסתו מורהו הקב"ה להיכנס "ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו" וביציאה ההדגשה היא על המשפחתיות – "אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך".
בבראשית רבה ל"ד מובאות שתי גישות נוספות:
"לא קבל עליו לצאת אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול".
לנח לא היתה מוטיבציה לצאת ולהתחיל ביישובו של עולם שהרי ניסיונו הוכיח כי העולם אינו עומד במטרותיו ויתכן כי הכל יהיה לחינם , עד שמעודדו הקב"ה לצאת על ידי השבועה.ואכן המעיין בתולדות ישראל יראה כי כשם שהמבול לדעת ר' אליעזר, התחיל בחודש חשוון כך גם תחילת פורענויות לאומיות התחילו אז כחלוקת מלכות ישראל בבית ראשון [ מל"א י"ב, לב ] והפסקת מלכות יהודה [סוף מגילת תענית] – רק גודל של אמונה מאפשר ראיה של אופטימיות בתכלית ישובו של עולם.
לעיצוב נקודת מבט זו מובאת דעה נוספת במדרש: "אמר נח כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך איני יוצא אלא ברשות".
יסוד חשוב ביותר מבואר כאן. נח עומד לבנות עולם חדש, להתחיל מבראשית - יודע הוא כי עולם שיבנה רק על מאוויים אישיים וצרכים אנושיים ולו המוצדקים ביותר – יכול לקרוס ולהעלם , הרי אדם הראשון נכשל בכך שהחליט להעמיד עולם שאינו פועל על פי ציווי א-לוהי, שאין הגשמתו תלויה בקיום דבר ה' – והעולם קרס ונעלם, מאז חטא של האדם בגן עדן צעדה האנושות על פי שרירות ליבה – קין הרוצח את הבל, דור אנוש ודור המבול עד כי מלאה הארץ חמס – יודע נח כי צעד ראשון שלו כמה שיהיה קטן יהיה צעד גדול לאנושות כולה ולכל צביון עתידה..
"הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך
בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי" – זה נח שהיה סגור בתיבה י"ב חודש.
"להודות את שמך" – לתת הודיה לשמך.
יציאתו של נח הפכה להיות דגם לדורות למבט של אמונה ותלות של עולם העולה מתוך מים של תוהו ומבול לתת שבח והודיה. יציאה לעולם מתחדש, צומחת ובאה מצעד ראשון שמתווה כיוון – מדבר ה' המורה לעולם את מטרתו ותכליתו – "הוציאה ממסגר נפשי – להודות את שמך".
רק מתוך נקודה פנימית זו המאירה את הנשמה יכולים אף שמיים העוטים ערפל של ייאוש, סיבוך וערפיליות – לעטות אור נעים של הודיה ותקוות תיקון "בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי".