מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת נח - הרוח, הגשם והאיזון ביניהם - הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה

פרשת נח - הרוח, הגשם והאיזון ביניהם - הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה

פרשת נח - הרוח, הגשם והאיזון ביניהם - הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה

 

בתלמוד הבבלי, במס' ברכות דף ל"ג ע"א, מבאר רב יוסף, כי הסיבה להזכרת הגשמים דווקא בברכת תחיית המתים שבתפילת העמידה, היא בשל העובדה, שהגשמים שקולים בחשיבותם לתחיית המתים, שהרי הם מביאים חיים לעולם, ובהעדר הגשמים – אין קיום ואין חיים בעולם.

למים בעולם ישנו, א"כ, תפקיד אמביוולנטי. מחד גיסא – מביאים הם חיים לעולם, אך מאידך גיסא, יכולים המים אף להטביע ולהשמיד את כל החיים על פני האדמה.

אני מבקש לבדוק, מהו תפקידו של האדם במערכת המים המורכבת, המצויה בעולמנו, וכיצד משפיע האדם על האיזון בין החיים שהמים אוצרים בתוכם לבין הכוח ההרסני שבהם.

 בספר דברים, פרק י"א פס' י' – י"ב, מבארת התורה, מהו ההבדל בין א"י לבין ארץ מצרים, ביחס לגשמים היורדים במקומות הללו.

 רש"י על אתר מבאר, כי בפסוקים אלו, טמון היתרון המצוי בארץ ישראל, לעומת ארץ מצרים, בעניין המים והשימוש בהם בעבודת האדמה.

בארץ מצרים, זקוק האדם לעמל רב, כדי להשקות את אדמתו, וחרף העובדה, כי מקורם של המים במצרים בא מהנילוס, מקור לא אכזב, צריך האדם לנדד את שנתו ולהביא מים למקומות הגבוהים, כיוון שלמקומות הללו, המים אינם מגיעים.

לעומת זאת, ארץ ישראל הינה ארץ מבורכת, ארץ שהקב"ה תמיד משגיח עליה, ארץ שתמיד שותה מן המטר והגשמים המבורכים שה' ברוב טובו וחסדו שולח לה. אדם ישן במיטתו, והקב"ה שולח את הגשם לכל מקום, לפי הצורך, גבוה כנמוך.

הרמב"ן ,לעומת זאת, מבאר פסוקים אלו באופן מעט שונה.

הוא מדגיש, כי ההבדל המהותי בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל נעוץ בעובדה, שארץ ישראל הינה ארץ מאוד צמאה וזקוקה תמיד לרחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה. ברצונו – שולח הקב"ה גשם ומשקה את האדמה, וברצונו חלילה – עוצר את הגשמים.

לעומת זאת, בארץ מצרים, המים מצויים תמיד ואפשר להשקות בעזרתם את האדמה בכל זמן.

 בספרו 'האדרת והאמונה', טוען הרב עוזי קלכהיים, כי שורש ההבדל בין רש"י לרמב"ן, בהסבר פסוקים אלו הוא, כי רש"י מדגיש את היתרון הטבעי שיש לארץ ישראל על פני ארץ מצרים. לעומתו, מדגיש הרמב"ן את היתרון שיש לארץ ישראל על פני ארץ מצרים, מן הבחינה המוסרית.

 לדברי הרמב"ן, טוען הרב קלכהיים, לארץ ישראל אין שלמות טבעית, ואילו ההשלמה באה לה רק בעזרת מנגנון ההשגחה הפועל בעולם. עם ישראל איננו יכול לסמוך על מי הנילוס כמו המצרים. עם ישראל חייב לשמור על רמה מוסרית גבוהה, כדי לזכות לברכת הארץ ולגשמי ברכה.

 יש לחקור ולבדוק, האם לפי דברי הרמב"ן, בביאורו לפסוקים אלו, האם העובדה שהגשמים היורדים בא"י תלויים ברמה המוסרית של עם ישראל אכן נחשב ליתרון? לכאורה, לפי הסברו של הרמב"ן, היתרון מצוי דווקא בארץ מצרים, שם הברכה והגשמים אינם תלויים ברמה מוסרית זו או אחרת. שם מצויים המים כל השנה, וחרף העובדה, שצריך אולי לעמול יותר, כדי להשקות את האדמה, הרי שאיננו דומה מי שפיתו בסלו (מים במצרים) למי שפיתו איננה בסלו (מים בארץ ישראל)?

כדי להבין מהו, בכל אופן, היתרון המצוי בארץ ישראל, אף לפי דברי הרמב"ןנעבור למקור הבא:

 בספר בראשית, פרק ב' פס' ד' – ה', כתוב:

 ד – " אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ידוד אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. 

ה - וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְדוד אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ

       וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". 

 בפסוקים אלה, מציינת התורה, כי עשב השדה עדיין לא צמח. הקב"ה עדיין לא המטיר גשם על הארץ, כיוון שהיה חסר האדם, שיעבוד את האדמה.

 רש"י על אתר, עומד על סתירה לכאורה, מפסוקים המופיעים קודם לכן.

 בספר בראשית, פרק א' פס' י"ב כתוב:

 יב - "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי

         טוֹב".

 מפסוק זה עולה, כי הקב"ה הלביש את הארץ בירק, עשבים ודשאים למיניהם. דברים אלה עומדים, לכאורה, בסתירה למקור הקודם, שם ראינו שכתוב, כי עשב השדה עדיין לא צמח? כיצד מסתדרים שני הפסוקים הללו יחד?

 רש"י מיישב את הקושי וטוען, כי אכן, ביום השלישי, ברא הקב"ה את הדשאים והעשבים, אך עדיין לא הוציאם מן האדמה, אלא שעמדו הם על פתח הקרקע עד יום שישי, יום בריאת האדם. כיוון שנברא האדם והכיר בטובתם של גשמים, האמורים לרדת ולגדל את פרי האדמה, התפלל האדם על הגשמים וירדו והצמיחו את האילנות ואת פירות האדמה.

 המהר"ל, בפירושו לתורה על אתר, מבאר את עומק דבריו של רש"י, ומסביר מהו הקשר בין תפילת האדם לבין ירידת הגשמים. רק האדם, המשלב בתוכו קודש וחול, גוף ונשמה, חומר ורוח, יכול להבין מהי מהות הגשמים, ומהו הצורך האמיתי שבהם לקיום העולם. רק האדם מבין, שבתפילה על הגשמים, מקשר הוא בין שמים וארץ, בין רוחניות לגשמיות, בין הגשם היורד משמים לבין האדמה הרווה את המים. האדם, בתפילתו על הגשמים, גם עומד על האיזון הנכון, שבין הדברים הרוחניים (הגשם היורד משמים) לבין האדמה (העולם הגשמי). לכן, מן הנמנע הוא, שירד גשם קודם לבריאתו של האדם.

 נראה, כי הסברו של המהר"ל מתחבר לדברי הרמב"ן, שראינו לעיל.

כאשר עם ישראל מצוי ברמה מוסרית גבוהה – הקב"ה, ברוב טובו, מוריד גשמים, אך במצב של רמה מוסרית ירודה – אין גשמים. פעולת הורדת הגשמים, א"כ, מביאה לידי ביטוי את הקשר החיוני בין האדם לבין הקב"ה. תפילתו של האדם אל הקב"ה ובקשתו לגשמים, מבטאים את ההבנה של האדם, כי הברכה מגיעה מהקב"ה. האדם מבין את הקשר והאיזון הנכון בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי, ולכן הקב"ה מוריד את הגשמים, ובכך מקשר הוא בעצמו, בין השמים לבין הארץ.

 זוהי בוודאי ברכה גדולה, המעידה על הקשר האמיץ בין הקב"ה לבין האדם. זהו גם, כנראה,היתרון הגדול שיש לארץ ישראל על פני מצרים, לפי הסברו של הרמב"ן. דרישת הקב"ה והשגחתו על הארץ ורצונו שעם ישראל ישמור על רמה מוסרית גבוהה, יוצרת את הקשר האמיתי והנכון בינו לבין האדם.

 "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה ..."(דברים פרק י"א, פס' י"ב) - התורה מזכירה את שמו של הקב"ה בשתי הבחינות: דין ורחמים.רמה מוסרית גבוהה מובילה לחסד ורחמים ולהורדת גשמים ואילו רמה מוסרית נמוכה חלילה – מובילה למצב של דין – בצורת.

 ללא התנאי של שמירה על רמה מוסרית גבוהה, הרי שאין שום קשר בין האדם לבין בוראו. כך המצב במצרים, שם הקב"ה, אמנם, נותן למצרים מים בעזרתו של הנילוס, אך מתנתק מהם לחלוטין. הקשר בין המצרי לבין בוראו הינו רופף. אין המצרי תלוי בקב"ה. הוא מקבל את המים בכל מקרה וללא תנאי. לעומתו, האדם מישראל, צריך לעמול ולשמור על רמה מוסרית מאוד גבוהה ועל קשר מאוד חזק עם הקב"ה, כדי לזכות לברכת הגשמים. זוהי זכות גדולה שיש לאדם מישראל, היכול לשמור על קשר עמוק ושורשי בינו לבין הקב"ה.

 יתכן, כי זו גם הסיבה שהתורה מזכירה את התלות בין הקב"ה לבין האדם בעין: " ארץ ה' אלוקיך דורש אותה עיני ה' אלוקיך בה", שהרי המילה עין מזכירה את המילה מעיין – מים ("ותרד אל העין"). עניין זה, בא לידי ביטוי בצורה נפלאה, במס' דרך ארץ זוטא פרק ט', שם עומד שמואל הקטן על הדמיון, המילולי והענייני, בין גלגל עינו של האדם לבין המים בעוה"ז.

 סימוכין לדברי הרמב"ן, על הזכות הגדולה שיש לאדם בתלות שלו בקב"ה ובכך שצריך הוא לעמול רבות, כדי לזכות להמשך הקשר הזה וטיפוחו ובקבלת השכר מהקב"ה, מצוי אולי בדבריהרמח"ל, בספרו "דעת תבונות". הרמח"ל עומד שם על הצורך של האדם לעמול, כדי לזכות בברכת ה' ומסביר, כי הקב"ה, ברוב טובו, ברא את האדם באופן שיצטרך לעמול קשה כדי לזכות בכל דבר שהוא, מכיוון שבהעדר עמל זה - ירגיש האדם בושה, כאילו מקבל הוא צדקה כל שהיא, בבחינת: "מאן דאכיל דלאו דיליה – בהית לאיסתכולי באפיה" (מי שאוכל דבר של זולתו – מתבייש להסתכל בפניו).

 הקשר האמיתי, הנוצר בין האדם לבין הקב"ה, מצוי במחוייבות של האדם כלפי בוראו ובדברים שצריך האדם לעשות כדי לזכות בשכר. זוהי זכות גדולה, ולכן זהו היתרון הגדול שיש לארץ ישראל בכך שהגשמים היורדים בה, תלויים בתפילותיהם ובמעשיהם של בני האדם כלפי הקב"ה.

זהו חסד גדול שניתן לאדם – להתפלל עבור קבלת הברכה מהקב"ה, ולעמול בשבילה.

 דוגמא נוספת לכך, היא עונשו הגדול של הנחש, שנתקלל בכך שיאכל עפר כל ימי חייו. גם שם, לכאורה, לא ברור מהו העונש, שהרי זוהי ברכה גדולה, למצוא את האוכל בכל מקום שהוא, ולא להיות תלויים באף אחד? אלא שגם שם, העונש של הנחש הוא בכך שהקב"ה ניתק ממנו כל קשר וכל תלות. הנחש יכול למצוא את מזונו בכל מקום, איננו צריך לעמול בשבילו, להתפלל בשבילו, בבחינת לחם חסד, לחם בושה. זוהי קללה קשה ונוראה.

עמדנו, א"כ, על הקשר החיוני בין הקב"ה לבין האדם מישראל, כאשר דבר זה בא לידי ביטוי, בעיקר, בהורדת הגשמים בארץ ישראל.

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • תצליחו לפתור את החידות?

    תצליחו לפתור את החידות?

    חידות הקיץ שלנו חוזרות! בכל שבוע תעלה חידת וידאו. פתרו את החידה השבועית ואולי תזכו בפרסים שווים! >>>
    המשך לקריאה
  • ברכות לתא”ל עופר וינטר בוגר הפנימיה הצבאית בני עקיבא אור עציון, מפקד אוגדת האש החדש

    ברכות לתא"ל עופר וינטר בוגר הפנימיה הצבאית בני עקיבא אור עציון, מפקד אוגדת האש החדש

    אחרי שקידומו עוכב במשך כמעט ארבע שנים תחת גדי איזנקוט, מגיע אביב כוכבי ומחזיר את תא"ל עופר וינטר לפיקוד בשטח.
    המשך לקריאה
  • כאן גרים בכיף: תלמידי ישיבת בני עקיבא כפר הרא”ה הפיקו חתונה לזוג גרים

    כאן גרים בכיף: תלמידי ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה הפיקו חתונה לזוג גרים

    אחרי שנים בהם תלמידי הישיבה מתנדבים ומשתתפים בחתונות שונות כ"משמחים" והתוודעו לזוגות שמתחתנים בלי הרבה חברים ומשפחה, החליטו התלמידים להירתם ולפנות למכון מאיר לאיתור זוג שישמח לסיוע בהפקת חתונה, בארגון חתונה באווירה שמחה.
    המשך לקריאה