מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת פקודי- חשיבותה של הערבות ההדדית בבניין המשכן/ הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה

פרשת פקודי- חשיבותה של הערבות ההדדית בבניין המשכן/ הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה

פרשת פקודי- חשיבותה של הערבות ההדדית בבניין המשכן/ הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה

חשיבותה של הערבות ההדדית בבניין המשכן

  בפרשה זו, מסתיימת מלאכת בניין המשכן, ולמעשה, מסתיים פרק חשוב בתולדותיו של עם ישראל. בשלב זה, אחר השלמת בניין המשכן, ישנה תחושה של הקלת מה וזאת בשל העובדה, כי הקב"ה סולח לעם ישראל על החטא החמור של עגל הזהב.

ברם, קיימת נקודה נוספת, אשר טרם עסקנו בה בנוגע לבניין המשכן.
עד כה עסקנו בהיבט אחד של מטרת בניין המשכן – הכפרה על חטא העגל – 'יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל' ( מדרש שמות רבה, פרק נ"ד סעיף ח').
ברצוני לעסוק הפעם, בעניין מטרת הקמת המשכן, מן ההיבט הכלל ישראלי, הלאומי.
נראה, כי מטרה זו אכן מסתתרת בפסוקי התורה ושומה עלינו לחושפם ולהבין את פשרה של מטרה זו.

ראשית, ברצוננו להעלות 4 שאלות, הקשורות לשתי הפרשיות – 'ויקהל פקודי'.

1. יש לציין, כי ברוב השנים, נקראות פרשיות 'ויקהל פקודי' ביחד, באותה שבת. ברם נראה, כי עובדה זו טומנת בחובה קושי מסויים, שהרי עניינה של פרשת 'ויקהל' הוא ההתקהלות ברוב עם, ההתעסקות בכלל ישראל, בניגוד לפרשת 'פקודי', שם באו במניין וחשבון, במידה ובמשקל, כל פרטי מלאכת המשכן. כיצד א"כ, יכולות שתי פרשיות כל כך מנוגדות, לכאורה, לדור בכפיפה אחת ולהיחשב כיחידה אחת ואף להיקרא יחד?
2. בספר שמות, פרק ל"ט, פס' ל"ב כתוב:
'ותכל כל עבודת אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו'.
האם אכן כל בני ישראל היו שותפים למלאכת בניין המשכן? האם במלאכה חשובה זו לא עסקו רק בעלי המלאכה המיומנים ואשר הוכשרו לכך?
3. יש לציין, כי בשני מקומות מוצאת התורה לנכון לציין את העובדה, שבסופו של דבר, המשכן הוא אחד:
א. שמות, פרק כ"ו, פס' ו':
'ועשית חמשים קרסי זהב וחברת את היריעת אשה אל אחתה בקרסים והיה המשכן אחד'.
ב. שמות, פרק ל"ו, פס' י"ג:
'ויעש חמשים קרסי זהב ויחבר את היריעת אחת אל אחת בקרסים ויהי המשכן אחד'.
יש לשאול, מהי החשיבות בציון העובדה, כי המשכן היה אחד, ומהי המשמעות בכך?
4. האדריכל המפורסם שבנה את המשכן הינו בצלאל בן אורי ואילו העוזר הראשי שלו היה אהליאב בן אחיסמך למטה דן. יש לשאול, מדוע חשוב לציין, כי שמו של עוזרו של בצלאל היה אהליאב בן אחיסמך, ובנוסף, יש להבין מהי מטרת התורה בסיפור העובדה, כי אהליאב היה משבט דן?

ראשית, ננסה להשיב על השאלה השניה ששאלנו לעיל ולהסביר כיצד יתכן לכתוב, כי כוונת התורה היא, שכל בני ישראל היו שותפים פעילים בבניין המשכן.

הספורנו סבור, כי אכן כל אחד ואחד מעם ישראל היה שותף באופן מסויים בבניין המשכן. היו אנשים פעילים יותר, ומנגד היו אנשים, שכל תרומתם לבניין המשכן היה דבר מסויים שנדבו לצורך בניינו. כך, למעשה, נטל כל אחד מעם ישראל חלק בבניין המשכן.

אור החיים הקדוש מוסיף שני הסברים לפתרון קושי זה:
א. חרף העובדה, שבצלאל וחכמי הלב המיוחדים שעזרו לו היו אלה שבפועל בנו את המשכן, הרי ששאר בני ישראל היו ג"כ שותפים בבניין המשכן וזאת על פי הכלל של 'שלוחו של אדם כמותו'.
ב. המציאות העובדתית איננה מאפשרת קיום כל המצוות ע"י אדם אחד מישראל, שהרי יש מצוות עשה בכהנים אשר אינן שייכות אצל ישראל, וכן הדין במצוות המיוחדות לנשים או ללויים.
האפשרות היחידה לקיומן של כל תרי"ג המצוות היא קיומן ע"י כל ישראל. ברגע שכל אחד ואחד מישראל תורם את חלקו בקיום המצוות המייחדות אותו, הרי שבכך הוא יוצר אחדות וערבות הדדית בין כל אחד ואחד בעם ישראל.
דבר דומה קרה בבניין המשכן. כל אחד תרם את חלקו בבניין זה. היו שעמלו קשה על המלאכות המיוחדות בבניין המשכן, והיו שתרמו את כספם או זהבם. הנקודה המרכזית והחשובה בכל העניין היתה, שבסופו של בניין המשכן, נמצא שכל אחד מישראל, תהיה תרומתו או חלקו בבניין המשכן אשר תהיה – נחשב לשווה ערך בבניין זה. נקודה חשובה זו באה לידי ביטוי בפסוק שצויין לעיל: 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'' – כל בני ישראל, ללא הבדל ברמת ההשקעה או התרומה בבניין המשכן.

אור החיים הקדוש מוסיף ואומר, כי הבסיס לאחדות ולערבות ההדדית בעם ישראל נובע מן הפסוק המפורסם בספר ויקרא פרק י"ט: 'ואהבת לרעך כמוך...' (ויקרא, פרק י"ט פס' י"ח). החיוב לאהוב רע נובע, בין השאר, גם מתוך ההבנה, כי בשלומו של רעך – גם לך ייטב. אותה ערבות הדדית קושרת בין כל אחד ואחד מעם ישראל. בכך, מובטחים אנו, לכאורה, כי כל אחד מישראל יעשה את מירב המאמצים לעשות הכל, כדי להיות טוב ובכך להיטיב לחבירו ולעצמו.
דברים דומים מצויים אף בתלמוד הירושלמי, מס' נדרים, פרק ט' הלכה ד', דף ל' ע"ב:
'כתיב: לא תקום ולא תטור בני עמך – איך עבידא? הוה מיקטע קופך ומחית סכינא לידוי , תחזור ותמחי לידיה?'
הירושלמי מבאר את הרציונאל לאיסור של נקמה ונטירה ע"י דימוי מעניין. נקמה או נטירה משולים לחותך בשר בידו האחת ופוצע בלא כוונה את ידו השניה ואז כנקמה, קמה היד הפצועה ומכה בחזרה את היד שהיכתה ופצעה אותה.
עם ישראל חייב להבין, כי ברגע שאדם פוגע בחבירו – הריהו פוגע בעצמו.

ברצוננו כעת לעבור וליישב את הקושי הרביעי דלעיל.
הכלי יקר מבאר, כי פירוש שמו של אהליאב בן אחיסמך הוא, כי אהליאב יבנה אהל מועד לאבינו שבשמים. אחיסמך – שם הוא מקום סמיכת האחים. שם האחים – הווה אומר – עם ישראל, אמורים לחבור ולהיסמך אחד על השני.
ברם, עיקר ענייננו כאן הוא לבאר, מדוע מוזכר שבטו של אהליאב – דן.

רש"י על אתר מבאר, כי דן היה הירוד בשבטים, מבני השפחות, והקב"ה השווה את אהליאב משבט דן לבצלאל משבט יהודה, מגדולי השבטים. בסיום דבריו, מוסיף רש"י שם: 'לקיים מה שנאמר: 'ולא נכר שוע לפני דל'.
יש לבדוק, מה עומד מאחורי דבריו של רש"י, בהבאת פסוק זה?

בטרם נסביר עניין זה, נקדים הקדמה קצרה.
כפי שהערנו בשיעורים הקודמים, הרי שקיים קשר הדוק בין חטא העגל לבין בניין המשכן. חז"ל ציינו בכמה מקומות, כי בניין המשכן בא לכפר על חטא העגל.
אחד הדברים החמורים, שנגרמו לעם ישראל כתוצאה מחטא העגל, היה הפירוד הרב, שנוצר בתוך העם ובין איש לרעהו. בפרשת 'ויקהל', עסקנו בעניין הנשים שלא חטאו בחטא העגל, ועמדו מנגד בחירוף נפש, בסירובן להיות שותפות לחטא זה. בין השאר, דברנו על כך שאהרון משתמש בשורש פר"ק, כדי לתאר את המצב בעם ישראל. לפי דברים אלו נראה, כי אכן, עם ישראל היה מפורק ומפורד וידוע הוא, כי היו קבוצות נוספות בעם ישראל, שלא הסכימו לחטוא בחטא חמור זה (הלויים וכן הנשיאים וכדומה).

אמנם, כאשר באים לבנות את המשכן האמור לכפר על חטא העגל, יש להביא את העם למצב של אחדות. זוהי החזרה בתשובה השלמה, בבחינת תשובת המשקל. אותו עם שבחטא העגל, התחלק לכמה חלקים, לכמה קבוצות, לכמה מעמדות – חייב להתאחד סביב דבר המסמל אחדות – הווה אומר המשכן.
זו הסיבה לכך, שחשוב לתורה להדגיש, כי כל בני ישראל עשו את המשכן. הכפרה כוונה כלפי כולם, כל עם ישראל, בין מי שחטא ובין מי שלא חטא, בין לנשים ובין לגברים, בין לשבט לוי ובין לשאר השבטים, ללא שום חילוק.

נקודה זאת, כאמור לעיל, נובעת משורש הערבות ההדדית בתוך עם ישראל, מתוך הראיה של כלל ישראל, ומתוך הבנה שללא אחדות – אין קיום לעם ישראל.
ברם, הנקודה המרכזית היא לזכור, שלא רק שהכפרה הייתה עבור כל עם ישראל, אלא שהכפרה הייתה חייבת לבוא באופן שאין הבדלים בין הבונים או העוסקים באופן ישיר במלאכת המשכן, לבין אלו שעסקו באופן עקיף בבניין המשכן. כפרה זו הייתה צריכה ליצור שיוויון מוחלט בתוך העם, ואז ורק אז, הייתה ממלאה את ייעודה ותכליתה.

נקודה זו באה לידי ביטוי בצורה נפלאה, בדברי רש"י לעיל: התורה מזכירה את עובדת היותו של אהליאב בן אחיסמך משבט דן, כדי ללמד כי בבניין המשכן, אשר בא לכפר על חטא העגל, שגרם לפירוד רב בעם ישראל – נוצר שיוויון. שני המהנדסים העיקריים של המשכן, הם שני אנשים בעלי מעמד שונה – בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה, מבכירי השבטים ואהליאב בן אחיסמך  - משבט דן - מהדל שבשבטים. רק באופן זה, ניתן היה לכפר, באופן אמיתי, על הפירוק וחוסר השיוויון בעם ישראל.

זאת ועוד! בשני מקומות, כאמור לעיל (בקושי השלישי), הזכירה התורה את עובדת היותו של המשכן אחד. נראה, כי המסר כאן ברור כשמש. אחת המטרות המרכזיות, לשמה נבנה המשכן, היה כדי ליצור אחדות בעם ישראל. לכן, חשוב לתורה לציין, כי לאחר כל בנייתם של כל הפרטים הקטנים והגדולים במשכן, ולאחר תשומת לב מיוחדת לכל הפרטים המרכיבים את מכסה המשכן, האוהל וכו', ישנה חשיבות גדולה לציין, כי בסופו של תהליך: 'ויהי המשכן אחד'.
לסיום, ברצוננו ליישב את השאלה הראשונה ששאלנו לעיל, בדבר הקשר בין פרשת 'ויקהל' לבין פרשת 'פקודי', מתוך ניסיון לקשר בין הדברים הללו לבין הנקודה המרכזית, אותה הובלנו בשיעור זה.
הרב זווין, בספרו 'לתורה ולמועדים' מציין, כי ישנן שתי השקפות עולם מרכזיות. האחת  דוגלת בשיטה, כי הציבור חייב להיות הדומיננטי ולאדם הפרטי אין ערך כשלעצמו. האדם הוא סך הכל בורג בתוך מכונת החברה הכללית. הפועל היוצא של אמונה כזו היא, שמותר להקריב אלפי אלפי קרבנות כדי לממש אותה.

לעומת זאת, ההשקפה השניה אומרת, שהעיקר הוא היחיד. היחיד עומד במרכז ואילו הציבור חייב לשמש את היחיד. הרב זווין מציין, כי שתי השקפות העולם הללו מנוגדות לרוח היהדות. דווקא היהדות היא זו שתמיד הבינה כי ללא שילוב של שתי השיטות האלה  - (אנארכיזם וקומוניזם)  - אין קיום אמיתי לעולם.
העולם בנוי מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל.
שילוב זה מאפשר, מחד גיסא, לכל פרט או אדם להתקדם בנושאים בהם הוא מעוניין להתקדם, ומאידך גיסא, הכל נעשה מתוך הראיה של כלל ישראל. לא רק שאין התנגשות בין שתי האידיאות אלא ששילובן הוא דבר טבעי ביותר.
מסיבה זו, מצויות פרשיות 'ויקהל פקודי' צמודות זו לזו ולכן אף נקראות בדרך כלל ביחד, שהרי השילוב של שתיהן ביחד, מתוך תשומת לב מיוחדת ורגישה למינון וליחס הנכון בין שתי השקפות העולם הללו, מהווה את הנדבך והיסוד ליצירת עם בריא בנפשו ובתכונותיו.

לסיכום נראה, כי כל הנקודות שהזכרנו לעיל:
א. העובדה, כי כתוב בתורה: 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה וכו'.
ב. העובדה, כי התורה כותבת פעמיים 'ויהי המשכן אחד'.
ג. הזכרת שבטו של אהליאב בן אחיסמך – דן.
ד. חיבורן של שתי הפרשיות 'ויקהל פקודי' – כלל ופרט.

נקודות אלה מובילות למסקנה, כי מטרת בניין המשכן היתה לאחד שוב את השורות בעם ישראל, וזאת ע"י פעולה משותפת לשם ה', וע"י הדגשת השיוויון בין איש לרעהו במעשה בנייתו של המשכן. אחדותו של עם ישראל היא תנאי הכרחי להמשך קיומו.

לסיום דברינו, ברצוננו לציין את דברי הרמב"ם בלשונו הזהב, בעניין הערבות ההדדית בעם ישראל, ומהי ההתייחסות לאדם הפורש מדרכי הציבור:
רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג' הלכה י"א:
'הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא....'.

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • אזכרתו של מו”ר הרב אברהם צוקרמן זצ”ל

    אזכרתו של מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

    אזכרה למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל היום - יום חמישי, ט"ז בחשוון (14/11) בשעה 15:45 בבית העלמין כפר הרא"ה. הציבור מוזמן
    המשך לקריאה
  • בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    שרה פרייליך ז"ל הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון. בעבר היא ביקשה שביום הלוויתה לא ישכחו אותה. תלמידות אולפנת הדר גנים התייצבו.
    המשך לקריאה
  • בית שמש: נחנכה המכינה הקדם צבאית ”ידידיה” של מרכז יב”ע

    בית שמש: נחנכה המכינה הקדם צבאית "ידידיה" של מרכז יב"ע

    ראש עיריית בית שמש, ד"ר עליזה בלוך, חנכה היום את מכינת "ידידה"מרכז ישיבות בני עקיבא בעיר: "המטרה מבחינתנו היא לעודד צעירים להיות בבית שמש"
    המשך לקריאה