מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת שמות - אל תאמר לא יכול | הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת שמות - אל תאמר לא יכול | הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת שמות - אל תאמר לא יכול | הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

אל  תאמר  לא  יכול........

נאמר בפרשת שמות :

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:" (שמות ב, ה)

שתי גרסאות מופיעות בגמרא במסכת סוטה יב: לביאור המילים "ותשלח את אמתה".

רבי נחמיה אומר כי בת פרעה שלחה את שפחתה(=אמתה) למשות את התיבה, ואילו רבי יהודה אומר כי בת פרעה שלחה את ידה(=אמתה) למשות את התיבה, ונעשה לה נס, ונתארכה ידה.

 

גרסת רבי יהודה מעוררת שאלות רבות, בפרט מאחר שבת פרעה הייתה יכולה לחזות מראש, כי ידה תקצר מלהגיע אל התיבה המרוחקת. מדוע, אם כן, התיימרה לשלוח את ידה אל התיבה לכתחילה, למה בכלל ניסתה לשלוח את ידה , הרי ברור שהיא לא תגיע לתיבה המרוחקת ממנה?? וכי הניסיון שלה לשלוח את ידה לא טפשי , הרי התוצאה ברורה שלא תוכל להגיע לתיבה ??

הסבר נפלא לדבר מביא הרב שמחה בונים מפשיסחא: "אלא יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה'. שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב. אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו...וכן כאן, היא עשתה את שלה לשלוח ידה, על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה". ( בספרו קול מבשר חלק א', שמות).

בת פרעה מלמדת אותנו לא להירתע ממשימות בלתי אפשריות. עצם זה שהאדם שואף ורוצה מאוד להשלים את המשימה, חשוב אף מהשלמת המשימה בפועל .השאיפה אל המוגמר היא בבחינת המוגמר עצמו.

 

אולי אין במעשיה של בת פרעה משום שאיפה ערטילאית = שלא תצלח. יתכן כי בת פרעה לא ביקשה לסמוך על הנס, אלא אכן האמינה באמת ובתמים, כי בכוחה למשות את התיבה מן המים. יתכן כי פעולת שרבוב אמתה של בת פרעה לא הייתה על-טבעית, אלא טבעית ומוחשית לחלוטין. דברים אלה מוצאים את ביאורם בדברי הרב קוק בפסקה מרכזית באורות הקודש: "הידיעה, הרצון והיכולת" (מוסר הקודש, פ"ז), בה קושר הרב קוק בין היקף ידיעותיו של האדם, לבין רצונותיו ויכולותיו.

הרב קוק מבהיר, כי ידיעותיו של האדם הן המקור לרצונותיו. האדם השאפתן חייב בראש ובראשונה לדעת לקראת מה הוא שואף. וככל שידיעותיו של האדם עמוקות ומלאות, ממילא שאיפותיו של האדם ורצונותיו עזים ומוגדרים, ובלשון הרב: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת

 

 

 

הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר".

ידע ורצון הינם מושגים אשר בכוחם להיות בלתי מוגבלים. ידיעותיו של אדם ושאיפותיו - כל אלה עשויים להישאב ממקור רוחני אינסופי. אולם, ידיעותיו של האדם ורצונותיו, הנשאבים ממקור נצחי ובלתי מתכלה, משליכים על יכולותיו הפיזיות של האדם. ככל ששאיפותיו של האדם עזות יותר, מגלה האדם בעצמו יכולות פיזיות בלתי מוגבלות להביא למימוש שאיפותיו, ובלשון הרב קוק: "גבורת הרצון מחוללת את היכולת". במילים פשוטות ניתן לומר שככל שרצון האדם יותר גבוה, כך הוא יגיע לתוצאות הרבה יותר גבוהות ממה שהוא חושב.

למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת אחוזים יחד, ובמקום שהרצון הוא בלתי גבולי, אז היכולת בלי גבול, גם היא.

יכולותינו האנושיות המוגבלות אינן משקפות את הכוח האמיתי הגלום בנו, כי אם את נכונותינו הדלה לממש את הפוטנציאל האינסופי הגלום בנו.

בתיה,  בת-ה', הנושאת בגאון שמה את האינסוף האלוקי, השואפת לנצח. רצונה להיות בלי שעור, בלי מידה. בשאיפתה אל האינסוף מותחת בתיה את כל ידה אל הלא נודע, אל התיבה , ואם הרצון יהיה גדול גם ההצלחה בהגעה לתיבה תהיה גדולה.

בתיה ממלאת את העולם, אין מקום שידה לא תשיג, אין פסגה לה לא תוכל. בתיה אינה מחפשת מתנדבים שיעלו עבורה השמימה או שיעברו לה אל עבר הים. היא עצמה מעפילה לשמים וצולחת את הים, כאילו היו אלה במרחק הושטת יד - "הושט היד וגע בם", בהקנותה פרשנות פשוטה ומורכבת גם יחד לדברי הכתוב:

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל', י"ד).

 

בניי היקרים.

בואו ונלמד מבתיה. השאיפות שלנו צריכות להיות גבוהות מאוד, המחשבה צריכה להיות – אני יכול, אני מסוגל, ואם תמיד נלך בגישה זו, אי"ה נצליח ובגדול.

 

 

הכרת  הטוב – בפרשת  שמות

הרב אביגדור נבנצאל שליט"א רבה של הרובע היהודי והעיר העתיקה בירושלים כותב בספריו על פרשות השבוע . מי שהוא כפוי טובה יש לו בד״כ שני תירוצים שהוא  משתמש בהם כדי לתרץ את התנהגותו:

א. הוא עשה את הטובה הזאת בשבילו, הכל ביזנס אין דברים חינם...

ב. החזרתי לו כבר פי מאה!

בתחילה כתוב על פרעה: "אשר לא ידע את יוסף" ובהמשך הוא אומר: "…לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה',ב'(

לא הייתה בפרעה הכרה בטוב שקיבל מבני האדם וממילא לא הייתה בו הכרה בה' יתברך.

 

 

מפסוקים אלה ניתן ללמוד יסוד חשוב ומהותיכל הכופר בטובתו של חברו – כופר לבסוף בטובתו של ה' !!

מי שמתרגל לקבל טובה מחברו מבלי להודות עליה, סופו שיכפור בטובה שה' יתב' גומל אותו מידי יום וכל שעה ושעה. תחילה אדם מתעלם מטובות בשר ודם ומכאן ועד כפיות טובה לה' הדרך קצרה מאוד.

 

אצל יתרו נאמר: קראנה לו ויאכל לחם - הוא יודע להכיר טובה! ובסוף גם הכיר את הקב״ה והתגייר...

כשחז״ל רצו להביא דוגמא להכרת הטוב הם הביאו 3 סיפורים על דמא  בן נתינא מאשקלון שהיה גוי הסיפורים הם:

א.      הסיפור הידוע ביותר על דמא בן נתינה מצוי במסכת קידושין דף ל"א עמוד א' ובתלמוד הירושלמי . הסיפור עוסק בחכמים שיצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. הגיעו לדמא בן נתינה ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת  האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו (ישנה מחלוקת בתלמוד האם מפתחות התיבה היו בידי אביו או מתחת לכריתו, או שמא רגלי אביו היו מונחות על התיבה). החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות כסף?". על כך זכה דמא בכך שנולדה בעדרו פרה אדומה, פרה מסוג מיוחד הנדרשת לעבודת בית המקדש. החכמים שבו לביתו ורכשו אותה בכסף רב.- אביו זרק את הארנק עם כל כספו לים ולא אמר לו כלום.

ב.      סיפור מפורסם נוסף על דמא בן נתינה, מספר על מקרה שקרה כשישב עם נכבדי רומא ולבוש בבגד מיוחד של זהב . אמו שלקתה בנפשה, נכנסה, קרעה את בגדו וירקה בפניו לעיני כל חכמי רומא. למרות הבושות הגדולות, שתק דמא ולא ביישה, ואפילו לא גער בה. בתלמוד מובא סיפור זה כמופת לכיבוד הורים, למרות התבזות עצמית.

 

למה להביא דוגמאות  מגוי? אלא זאת תכונה שמצפים אפי׳ מגוי!!!  זאת תכונה אנושית שמוזכרת אפי׳ בפרשיות שלפני מתן תורה!

ה׳ אומר למשה נקום את נקמת ה׳ במדיינים ומשה שולח את פנחס! איךהרי ה׳ ציווה אותו?!?

אלא משה רבינו הבין שאין מצב שה׳ רוצה שאהיה כפוי טובה נגד האנשים שגדל אצלם לכן שלח את פנחס...

 

ראש ישיבת מיר נראה גם בסוף ימיו משקה את הפרחים בגינת הישיבהכששאלו אותו למה הוא טורח כ״כ ענה שפעם הצמחים הללו הצילו את חייו בזמן השואה כשהסתתר בהם וזאת הדרך שהוא מכיר להם טובה!

גם במכות מצרים משה נמנע מלהכות את היאור ואת העפר כי זכר להם  טובה! אפי׳ לדבר דומם!

 

 

 

 

 

 

מסופר על הרי"ף, שנאלץ לברוח מספרד למרוקו עקב הרדיפות.

כאשר הגיע למרוקו לאחר מסע מייגע ומפרך, באו בני המקום וקיבלוהו בכבוד רב כיאה לגדול הדור, אך מכיוון שהגיע עייף, מזיע ומלוכלך מן הדרך הארוכה, לא היה מסוגל אפילו לדבר. על כן ביקש שיעשו עמו חסד ויתנו לו את האפשרות לרחוץ את גופו ולהחיות את נפשו.

מיד סידרו לו בית מרחץ יפה ומפואר. נכנס הרי"ף, רחץ את עצמו וטבל, ותחי רוחו.  לאחר זמן, נפלה קטטה בין שני אחים בעניין ירושת אותו בית מרחץ. באו האחים לפני הרי"ף לדין תורה, והוא סירב לדון בעניינם באומרו כי אינו יכול להשיב רעה תחת טובה לבית המרחץ אשר בו החיה את נפשו לאחר שנמלט מספרד, מפני שאולי יצטרך לפסוק שיש לחלק את המרחץ לשניים.

 

חשוב להכיר טובה על כל דבר אפשרי ומתוך כך להכיר טובה לקב״ה על כל מה שנותן לנו כל רגע ורגע!!!

 

וכן  כותב הרב מרדכי אליהו זצוק"ל על הכרת הטוב כך.

כותבת התורה בפרשת שמות : "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב', י')


כאשר משה רבנו נולד קרא לו אביו: "חבר", ואמו קראה לו: "יקותיאל" (ראה ילקוט שמעוני שמות רמז קס"ו). וכשהניחו אותו ביאור ומצאה אותו בת פרעה, קראה לו: "משה" – "כי מן המים משיתהו" (ב', י'), מני אז נקרא שמו: "משה", כפי שקראה לו בת פרעה.


ולכאורה מדוע צריכים להתחשב בשם שקראה לו בת פרעה? והרי מן הדין ראוי היה לקרוא לו: "חבר" או "יקותיאל", כשמות אשר קראו לו הוריו!


אלא שמכאן אנו לומדים על גודל מעלתה של הכרת הטוב. מכיוון שבת פרעה היא זו אשר הצילה את משה מן היאור, ואף חרפה את נפשה למענו, על כן נקבע שמו כפי שהיא קראה לו.

חייב כל אדם להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמו, ואפילו אם מדובר בדבר דומם כמו עצים ואבנים.

 ובאמת מצינו אצל משה רבנו שנזהר מלהיות כפוי טובה ליאור ולחול אשר הצילו את חייו, שכן בשעה שהיה בתיבה היו גלי היאור נעצרים לפניו ולא שטפו אותו (עיין מדרש רבה שמות פרשה ט', י'), וכן החול הציל את חייו בשעה שהרג את המצרי, ולא היו לו כלים לחפור באדמה בכדי לקבור אותו (עיין שם פרשה י', ז'). ומשום כך לא היכה משה רבנו את היאור במכות דם וצפרדע, וכן לא היכה את החול במכת כינים – זאת כדי שלא להיות כפוי טובה.

 

בניי היקרים – בואו ונלמד מכאן מהו הערך של הכרת הטוב להורים, למורים, לחברים ובוודאי לה' יתב' על כל הטוב שעושה עמנו מידי יום.

" הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך...."

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת ”לפיד תורת נחום” במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    לא מפקירים גיבור: תלמידי ישיבת "לפיד תורת נחום" במודיעין מתגייסים למען לניצול הפיגוע ביבנה

    תלמידי הישיבה התגייסו לעזור לניב נחימה, שנפצע אנוש בפיגוע, מתקשה לחזור לעבודה ומצבו הכלכלי של משפחתו ברוכת הילדים הורע מאד. צפו >
    המשך לקריאה
  • כנפי רוח גיליון 17

    כנפי רוח גיליון 17

    ועידת ישיבות ואולפנות בני עקיבא הראשונה לכבוד שמונים שנות חינוך ערכי
    המשך לקריאה
  • מנצחים, בעזרת הרוח

    מנצחים, בעזרת הרוח

    תלמידי ישיבת בני עקיבא אדר"ת בבת ים פגשו ספורטאים נכים ולמדו מהם שאין מגבלה גופנית העומדת בפני כוחות של אמונה ורצון.
    המשך לקריאה