מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת שמות - הרועים האמיתיים של ישראל / הרב חיים דרוקמן - יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

פרשת שמות - הרועים האמיתיים של ישראל / הרב חיים דרוקמן - יו”ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

פרשת שמות - הרועים האמיתיים של ישראל / הרב חיים דרוקמן - יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

אומר הרמח"ל במסילת ישרים: "ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת"[1].

הרועים האמיתיים של ישראל הם אלה שמוסרים נפשם על ישראל, שמתפללים על ישראל, שמלמדים סנגוריא על ישראל, לא כאלה שמלמדים קטגוריה עליהם. האב, למרות שרוצה לקבל ביקורת על בנו כדי שיוכל לחנכו, טבעי שיאהב את מי שאוהב את בנו ומספר בשבחיו, וכך גם הקב"ה אוהב למי שאוהב את בניו.

בביטוי חריף אומר הגר"א: "דהשם יתברך שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים"[2]. הקב"ה שונא את מי שמקטרג על בניו, אפילו אם הוא קדוש! הרועים האמיתיים של ישראל מלמדים סנגוריא, מונים את זכויותיהם ומוסרים את נפשם עליהם.

מובא במדרש על הפסוק "וַיַּרְא ד' כִּי סָר לִרְאוֹת"[3]"אמר רבי יצחק: מהו 'כי סר לראות'? אמר הקב"ה: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן"[4] - דוקא יחסו המיוחד של משה רבינו אל עם ישראל והשתתפותו בצערם הם שעשאוהו ראוי להנהיגם, לעמוד לעזרתם ולהושיעם.

בדומה לכך מובא במדרש על פסוק "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"[5]"מהו 'וירא'? -שהיה רואה בְּסִבְלֹתָם ובוכה ואומר: 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם', שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן"[6]. משה רבינו, אע"פ שגדל בבית פרעה, יצא אל אחיו, הצטער בצערם ונשא איתם את משאם, על כן היה ראוי להתמנות למנהיגם ולהיות שליחו של הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים.

על הפסוק: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם"[7] מובא במדרש תנחומא: "...היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסירים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר: ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו' והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים והיו אומרים: מוטב לנו ללקות ואל יכשלו שאר העם. לפיכך, כשאמר הקב"ה למשה 'אספה לי שבעים איש' אמר משה לפני הקב"ה: רבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: 'אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו' - אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים הם יבאו ויטלו בגדולה הזו. לפיכך הוא אומר: 'אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו'. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך -'ונשאו אתך במשא העם ללמדך' שהשוון הקב"ה למשה. מכאן את למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש"[8].

דוקא אלו שמסרו נפשם על ישראל במצרים, האנשים שהיו נכונים להקריב בשביל עם ישראל, שהיו מוכנים לקבל מכות בשביל ישראל, הם אלו שבחר הקב"ה להנהיג את עם ישראל בגדולתו, כמשה. ומכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש! אדם המוסר נפשו על הכלל - יונק ושואב ממנו, ועל כן זוכה למעלות רוחניות עליונות.

מסירות הנפש בעד ישראל וההתעסקות בזכויותיהם - נובעים ויונקים מקדושה ומרוממים את העוסק בהן למעלות עליונות של קדושה.

כך אומר הרב באורות הקודש: "אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל[9] (דוקא אליהו שאמר: "קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל" - הוא זה שיושב בכל ברית מילה על כסא אליהו הנביא ומעיד שלא עזבו בריתך בני ישראל! והוא זה שכותב את זכויותיהם). על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מדת גלוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל (יש כל כך הרבה כאלו שמונים את חובותיהם של ישראל, וכמה שצריך לעסוק בזכויותיהם של ישראל...). ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם. ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלהית העליונה של כל נפש מישראל. ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות, ובכל טוב.

ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא: אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אהבתיך עמי, ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי, אשתוקק לראות כבודך. יפיך, והדרך, עת תרומם ותנשא, עת תגדל ביפי צביוניך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך, וגובה קרנך. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד', וצניף מלוכה בכף אלהיך"[10].

'ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא' - כך כתוב בספרים הנדפסים, אך בכתב יד הדברים מובאים לא רק כהנחיה לקורא, אלא כהתפרצות אהבת ישראל אישית של הרב בשעה שכתב את הדברים!

דבר נוסף שמובא בפרשה. אומרת התורה: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר"[11] - מאחר ואמו של משה לא יכלה להצפינו מעבר לשלושת החדשים האלו - בנתה לו תיבה, מרחה אותה עם זפת מבחוץ וחמר מבפנים, ושמה אותה ביאור על מנת להצילו. אלא שמתעוררת שאלה אחת קשה - גם אם התינוק לא יטבע, הלא הוא ימות מרעב! כמה זמן כבר יכול תינוק להחזיק מעמד בלי לאכול, בלי שיניקו אותו? מה חשבה יוכבד באותה שעה? איך היא התכונה להציל אותו?? וגם אם נגיד שהיא חשבה שמישהו ימצא אותו - הרי זה יכל להיות גם איזה מצרי אכזרי שיתקע בו חרב, אז למה חשבה יוכבד שמעשיה יועילו?

ובאמת יש כאן לימוד גדול - אדם תמיד חייב לעשות כל מה שהוא יכול, אף פעם לא להתייאש, לא להרים ידיים, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל ימנע עצמו מן הרחמים", להשתדל תמיד ולעשות כל מה שביכולתנו לעשות, ולהתפלל לקב"ה שינהל את הדברים כך שיסתדרו לטובה.

אותו רעיון בדיוק מופיע גם בהמשך - "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ"[12] ואולי נוכל להוסיף 'במקרה' היה לה חם, היא לא הלכה לחפש שום תיבה ביאור, וכשהיא ראתה את התיבה היא שלחה את אמתה.

רש"י שם מביא את שתי הדעות בשם חז"ל: "את אמתה - את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד. והם דרשו את אמתה- את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה"[13]. הדעה הראשונה מובנת - בת פרעה לא יכלה להגיע אל התיבה ששטה ביאור ולכן היא שלחה את שפחתה. אך מה אומרת הדעה השניה? נכון שהקב"ה יכול לעשות ניסים, הוא יכול להאריך את ידה של בת פרעה, אבל בת פרעה הרי לא למדה רש"י! הרי היא, כשהרימה את ידה לכיוון התיבה, לא ידעה שהיד שלה תתארך! אז למה בכלל הושיטה את היד?

דבר זה שוב בא ללמד אותנו את אותו הענין - אדם צריך להושיט יד גם אם הוא מודע לכך שהיד שלו לא מסוגלת להציל! אסור לאדם להגיד 'הרי בין כה וכה אני לא אשיג את המטרה, אז אני לא אעשה שום דבר' - אסור להתייאש, אסור להרים ידים! גם במצבים הקשים ביותר, כשעל פי ההבנה שלו ולפי החשבון שלו שום דבר שהוא יעשה לא יוכל להועיל - אדם תמיד צריך להושיט יד, לעשות כל מה שביכולתו לעשות. אדם צריך לפעול גם אם באופן ריאלי נראה שהכל אבוד. 'וברכתיך בכל אשר תעשה' - הברכה חלה על העשיה, אם האדם עושה אז הוא מתברך, אז הוא זוכה לסייעתא דשמיא. האדם מחויב לעשות את המקסימום שהוא יכול לעשות, ומעבר לזה - להתפלל ולבקש רחמים מהקב"ה שיצליח דרכו.



[1] מסילת ישרים פרק יט - בביאור חלקי החסידות

[2]הגר"א בפירושו לתיקוני זהר, תיקון כ"א, דף נ' ב'

[3] שמות ג, ד

[4] מדרש רבה שמות פרשה ב פסקה ו, ד"ה 'אסורה נא ואראה'

[5] שמות ב, יא

[6] מדרש רבה שמות פרשה א פסקה כז

[7] שמות ה, יד

[8] מדרש תנחומא בהעלותך פרק יג, חלקו מובא ברש"י שם.

[9] אורות הקודש, מדור חכמת הקודש, קיט. וכן בסידור עולת ראיה למוצ"ש

[10] מלכים א, יט

[11] פרק ב

[12] שמות ב, ה

[13] סוטה יב:

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא”ה סיימו את ”מסע מי-ם לעם”

    לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא"ה סיימו את "מסע מי-ם לעם"

    במסע צעדו התלמידים בעקבות הרב נריה זצ"ל שיצא מירושלים להקמה ולעשיה הגדולה שלו, לישיבת בנ"ע כפר הרא"ה - עשייה שהיא מהפכה.
    המשך לקריאה
  • אזכרתו של מו”ר הרב אברהם צוקרמן זצ”ל

    אזכרתו של מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

    אזכרה למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל היום - יום חמישי, ט"ז בחשוון (14/11) בשעה 15:45 בבית העלמין כפר הרא"ה. הציבור מוזמן
    המשך לקריאה
  • בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    שרה פרייליך ז"ל הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון. בעבר היא ביקשה שביום הלוויתה לא ישכחו אותה. תלמידות אולפנת הדר גנים התייצבו.
    המשך לקריאה