מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת שמות - קטעים נבחרים מהספר "נר למאור" / הרב משה צבי נריה זצ"ל

פרשת שמות - קטעים נבחרים מהספר ”נר למאור” / הרב משה צבי נריה זצ”ל

פרשת שמות - קטעים נבחרים מהספר "נר למאור" / הרב משה צבי נריה זצ"ל

 בהוצאת המכון התורני אור עציון

השבר והעלייה

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת... אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ... [א טו-טז]

בתחילת הפרשה אנו עדים לשבר עמוק, להתדרדרות מוסרית במדרון תלול, ואילו בסופה להתאוששות ולעליה.

השבר

פרשת המיילדות העבריות חושפת התפרקות מוסרית נוראה. אם פרעה מלך מצרים מעיז לבוא ולהציע הצעה זדונית כזאת למיילדות - סמל הרחמים - סימן שבלשיו-מרגליו הודיעו לו כי העם העברי המשועבד, נמצא במצב רוח מנוון. אמנם במקרה זה של הפנייה למילדות, לא היתה הענות מצדן, ולהיפך. אבל עצם הפניה מוכיחה על מצב מוסרי מעורער ביותר.

המהפך

ומאידך גיסא: התופעה המופלאה המופיעה בסוף הפרשה: "ויוכו שוטרי בני ישראל"[1]. משטרה יהודית, אשר בודאי לא נבחרה אלא מתוך פשוטי העם, ושוטריה מוכנים לספוג מכות בשביל אחרים, ובלבד שלא להכות יהודים. מסירות נפש ואחריות כזו, זו תופעה מאד מעודדת ומשמחת. גילוי המעיד על התאוששות הישות העצמית, התבצרות מוסרית והתעוררות רוחנית.

אז הגיעו למטרת גלות מצרים, ולכן אז הגיעה שעת הגאולה.

ותחיין - את המשפחה כולה

וַתִּירֵאןָ הַמְּיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְּלָדִים [א יז]

תמוה לשון הכתוב. שהרי פרעה לא גזר אלא על הזכרים: "אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה"[2]. ביחס לבנות לא צוה מאומה, הן יכלו להמשיך לחיות כרגיל. ואילו המיילדות חִיּוּ את הילדים כולם, את הבנים והבנות גם יחד. "ותיראנה המילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים". מדוע?

אפשר לפרש את הסיבה כפשוטה. אילו היו הבנים מטופחים והבנות מוזנחות, היו האחראים לביצוע הגזירה - פרעה ועבדיו - חשים שיש המעונינים להפר את גזרת-פרעה. לכן הן חִיּוּ גם את הבנות, שפרעה יבין שיחס זה לנולדים הוא המצב הרגיל בעם ישראל.

אך רבותינו דרשו: "ותחיינה את - אלו האמהות, הילדים - הילדים ממש"[3].

מדברי מדרש זה נראה שיש לפרש בדרך נוספת: המיילדות ראו את הילדים הנולדים במצרים כשהאבות והאמהות במצב של עינוי ושעבוד כעבדים. זה מצב של חֶסֶר חמור, שהרי מצב של אב ואם משועבדים, מחייב שלבניהם הקטנים שבבית יהיה טפול וסעד פסיכולוגי. ויש להוסיף עוד: חז"ל דרשו שהיו נולדים ששה בכרס אחד. גם במצב נורמלי של גידול תאומים, שלישיה, יש הרבה צרכים ובעיות. לגידול שנתונים של שישיות, קל וחומר שצריך עזרה הדדית מרובה. במצב כה מורכב וקשה ובתנאי שעבוד, יש הכרח בסיוע ובאמצעים מרובים לגידול דור צעיר בריא בגופו ואיתן בנפשו.

המיילדות העבריות לקחו על עצמן תפקיד גדול זה, הן ידעו והאמינו שמתינוקות אלו יבנה ויתכונן עם ישראל. הן ראו והבינו את החיוניות בסיוע ההדדי. לכן חִיּוּת הילדים כללה את הבנים ואת הבנות גם יחד. טיפול ועזר זה, היה למשיב-נפש, לנפש האמהות העסוקות והמטופלות בגידול השישיות. לכן דרשו חז"ל: "ותחייןָ את הילדים" - כל אתין שבתורה לרבות באו[4] - "את - לרבות את האמהות".

השעה האחת של מרים

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵעָשֶׂה לוֹ [ב ד]

ואתעדת מרים אחתיה מרחיק לאתחכמא מה יתעביד ליה [תרגום יונתן בן עוזיאל]

"והעם לא נסע עד האסף מרים" [במדבר יב טו] - זה הכבוד חילק לה המקום, בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור [רש"י, עפ"י תנחומא צו יג]

לכאורה: מה שכר מגיע לאחות הבכירה שגילתה דאגה וחרדה לחיי אחיה הקטן והחביב, והרי זה דבר טבעי ביותר?

א. הציפיה

אכן, בלשונה המדויק של תורה - במקרא שכתוב - ניתן להבחין בשני ניבים מהותיים באותו פסוק: א. "ותתצב אחותו" - היא לא עמדה אלא ניצבה, לאמור - לא היתה זו עמידת פחד וחרדה, אלא עמידה איתנה-יציבה. ב. "לדעה מה יעשה לו" - משמע לא עמידת אבדן-עשתונות-ודעת, אלא עמידת-ציפיה "לדעה מה יעשה". היינו, ברור הדבר שכאן יתרחש איזה פלא, והיא רק ניצבת דרוכת-ציפיה, לדעת ולראות מה יעשה. מה הדבר אשר יעשה, אשר מוכרח להעשות.

ובמכילתא דר' ישמעאל, בשירת הים, שנינו: "ותתצב - ששרתה עליה רוח הקודש"[5], משמע שלפנינו עמידה נבואית, על דרך הכתוב: "לך העמד המצפה, אשר יראה - יגיד"[6]. כי חז"ל ראו בהתייצבות זו, המשך למה שאירע בתקופה מוקדמת. דברים שלא נתפרשו בתורה שבכתב. מסורת היתה בידם מתורה שבע"פ. דור לדור הביע אומר על מאורעות שהתרחשו במצרים, בטרם נולד משה רבינו, ואשר מרים היתה הרוח החיה והמחיה בה.

מר ורע היה גורלם של ישראל. עינוי וסבל. ובתקופה המרה נולדה בת לעמרם ויוכבד, ויקראו שמה מרים על שם המרירות. ותגדל הנערה בבית אמה אשר היתה מילדת, אשר דאגה גם ליולדות. ובעוד היות מרים תינוקת עזרה לאמה, וכבר ספגה את הָעֱנוּת אשר בבתי ישראל. והנה בעצם הימים המרים של הגזירה הרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"[7], כש"עמד עמרם וגרש את אשתו", ובעקבותיו "עמדו כולם וגרשו נשותיהם"[8], היתה זו מרים ששכנעה את אביה לחזור בו, ובעקבותיו החזירו כולם את נשותיהם. והיתה זו מרים שהתנבאה אחר כך ואמרה: "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל"[9].

בטוחה איפוא היתה מרים בנבואתה כי נבואת אמת היא, וכי אותה שמחה ששמחה בהחזרת אמה לבית אבא, ואשר בה רקדה היא ואף הרקידה את אהרן, אחיה הצעיר[10] - לא תהיה אחריתה תוגה. אותה אורה שבה נתמלא הבית כשנולד משה, תמשיך להאיר ואש תמיד תהיה לבתי ישראל אשר לא תכבה. ואם גם עמד אבא ושאל במנוד ראש: "בתי, היכן נבואתך"?[11] הרי נשארה היא איתנה ברוחה. עומדת על דעתה: נבואת אמת היתה בפי! והריני עומדת על משמרתי ומצפה, מצפה לישועת ה', לגילוי שכינה.

ב. ההתגשמות

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור [ב ה]

השליחות ממרום להצלתו של משה רבינו, היתה יכולה להתלבש גם במהלכים טבעיים: הנה יגיע ויבוא דייג עני משליך חכה ביאור, פורש מכמורת על פני המים, והעלה את תיבת הגומא. מעתה יהיו חייו של האח הקטן מובטחים, אולי יגדל במשכנות דלים, בכפר דייגים מצרי. או הנה תעלה מבין גלי הנהר סירת מטיילים עליזה, תגלה את התיבה אשר בסוף, תחליט לאמץ את הילד, והוא יחיה חיי רווחה במשפחה מצרית אמידה.

יש מקום לשקול, מה עדיף לחינוכו של מושיע ישראל, האם רצוי יותר שיכיר חיי דלות וייבחן בתלאותיהם. יבין יותר לרוחו של העם הנדכה והמעונה, ויהיה לבו פתוח יותר לסבלותיו, או מוטב שיחיה חיי רווחה, ותהיה דעתו רחבה וקומתו נישאה[12]. ואשר להבנת הסבל - המאור שבנשמתו הוא יאיר דרכו. ברם נראה שעמידתה-יציבתה של מרים שהיתה כולה דעת, דעת-קודש, התרוממה מעל לעצות הרגילות, אחרי שכבר נתנה חלקה בהתקנת תיבת הגומא, ומעתה ציפתה לעצת-ה' אשר היא תקום.

שנה לנו רבי פינחס מקוריץ ז"ל: כשאתה מתפלל לפני הקב"ה ומבקש שיצליח בקשתך, התפלל על המטרה עצמה. אך אל תתפלל להצלחת האמצעים שהעלית להשגתה. הקב"ה אינו זקוק לעצות שלך...

ואמנם הגיעה השליחות ממרום בצורה הבלתי-צפויה ביותר: הנה יורדת ליאור שיירה מלכותית, ובמרכזה של הפמליה הססגונית מזדקרת דמותה של הנסיכה הגדולה - בת המלך. ברור למרים לאן השיירה הולכת, לקראת מי היא צועדת בהוד מלכות. בת פרעה בכבודה ובעצמה, היא שירדה ליאור לקבל פני המשיח הקטן, מושיען של ישראל.

משה יגדל בבית המלך. להבנת סבלותיהם של ישראל תביאנה מידותיו, קרני הוד נשמתו, ואילו סדרי הנהגה ומשפט מלוכה, זאת ילמד רק שם. כיוסף אשר סלל-הכשיר את הכניסה למצרים דרך בית המלכות, אשר "שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו"[13], כך משה אשר יוציא את ישראל ממצרים - מבית המלכות ילמד להנהיגם.

***

מעתה עוקבת מרים בשלוות רוח אחרי השיירה, צופה בשקט על הנעשה מסביב לתיבת הגומא, וכשהיא מבחינה במבוכה מסוימת על יד בת המלך, היא מתקרבת, וקולטת שהפה הקדוש של הילד המאיר מסרב לינוק מן המצריות. "פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?"[14]. הריהי לובשת עוז וגבורה, היא ניגשת עד בת המלך ומעיזה להציע לה הצעה שיש בה סיכון רב. שהרי יכולה בת פרעה לחשוד: מה עושה כאן העלמה הזאת, ומה פתאום היא מרשה לעצמה להציע לי הצעות, עזרה, שירות. אך היה ברור לה למרים: נוכח ה' דרכי!

ואמנם, בת פרעה מקבלת מיד את הצעתה. וכך הלכה העלמה הנרגשת במלוא הזריזות ובמלוא הכוח לבית אמה[15], להזמינה אל בת המלך המצפה לה, להחזיר לה את בנה.

היא כבר רואה כיצד נתקיימה נבואתה, קיום מופלא מעל ומעבר לכל מה שהיה יכול להיות מתוכנן ברבות-המחשבות אשר בלב-איש. אכן זוהי עצת ה' העמוקה, והיא תקום מהמסד ועד הטפחות.

ג. המשמעות לדורות

"ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" [מיכה ו ד], ומתרגמינן: "משה - לאלפא מסירת דינין, אהרון - לכפרה על עמא, ומרים - לאוראה לנשייא".

מאורע זה היה משמש לה למרים בשנות הענות והמצוקה, אות ומופת, דוגמא ובנין אב להוראתם ולהדרכתם של ישראל. שעה זאת על כל התרחשויותיה, מערך המחשבות ומהלך המעשים, שימשה כשעה גדולה של תלמוד גדול, תלמוד לאמונה ובטחון, תלמוד לפתיחת שערי גאולה.

"ומרים - לאוראה לנשייא" - הייתה זאת הוראתה-תלמודה של מרים לנשי ישראל: כמוני כמוכן, היינה חזקות ואמיצות, עמודנה ניצבות על משמרתכן, משמרת חומות הבית הישראלי, משמרת תום-האמונה, עוז-התקווה וציפית-הישועה. ואכן, התעודדו-התאוששו הנשים, ובזכותן נגאלו ישראל - הן עודדו וחזקו את בעליהן[16].

אותה עמידה יציבה של מרים "לידע מה יהא בסוף נבואתה"[17], שהחדירה באומה אמונת אומן וציפיה לישועה, זיכתה את ישראל בתקופה יותר מאוחרת בדברו של אחיה הצעיר: "התייצבו וראו את ישועת ה'[18] - אמר להם משה, היום השרתה שכינה עליכם רוח הקודש, שאין יציבה בכל מקום, אלא רוח הקודש"[19]. זכרו מה שספרה אחותי לאחיותיכן ולבנותיכן, כיצד עמדה-ניצבה היא, בשעה קשה וחמורה, בשעה שהייתי נתון בסכנת חיים ביְאור הגואה והשוטף. ולכן קנתה מרים עולמה באותה שעה גדולה של עמידה-התיצבות. זכתה היא למתן-שכר על אותה התעכבות, שכל כולה אמונה ובטחון - "לדעה מה יעשה".

וניתנה אחר כך לישראל "הבאר - בזכות מרים"[20] - בזכות אמונתה, בזכות ציפית-ישועתה. כי המים הם המצמיחים, הם המחזיקים ידי הזורעים בדמעה, "שמאמין בחי העולמים וזורע"[21]. כי הבאר היא המצמיחה ישועות - "ושאבתם מים בששון ממעייני-הישועה"[22].

וכך כותב מרן המבי"ט ז"ל: "נתייחד זכות הבאר למרים, בשביל מה שהשתדלה בהצלת הילדים, וספקה להם מים ומזון היא ואמה, והיתה מחביאה אותם שלא ישליכום ליְאור, ונתייצבה מרחוק כשהושלך משה ליְאור, לדעה מה ייעשה לו. במים זכתה - ובאו המים בזכותה"[23].

אות המטה

וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי... וַיֹאמֶר אֵלָיו ה' מַזֶּה בְיָדֶךָ, וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְּהִי לְנָחָשׁ... שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֵק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ [ד א-ד]

שליחותו של משה לגאולת ישראל ממצרים נתקלת בסירובו של משה. בענוות אמת טוען משה "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים"?[24]

גם כאשר מבחינה אישית-נפשית הוא מוכן לקבלת השליחות, עדיין ניצבת בעית אמונת העם - "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי".

תשובת ה' למשה - אות המטה - בלתי מובנת. מה פשרו ומשמעותו של אות המטה, במה הוא מספק תשובה להתלבטויות הפנימיות של משה?

נראה שמנהיג היכול להנהיג ולהורות ומושך את ידו מן ההנהגה, מסתגר בד' אמותיו - לא רק באחרים הוא פוגע אלא גם בעצמו - "הבא נא ידך בחיקך... והנה ידו מצורעת כשלג" - המשאיר ידו בתוך חיקו ואינו מושיטה לאחרים - פוגע בעצמו.

אכן, המטה סמל הוא לעם ישראל. בעת השלכת המטה ארצה הפך המטה לנחש, ועם נטילתו בידו של משה חזר "ויהי למטה בכפו".

ציבור חסר הנהגה אשר מנהיגותו הרוחנית אינה מחזיקתו בתוך ידה, הוא מושלך ארצה ונהפך לנחש, ההשלכה גורמת לשינוי הדמות.

כשיש הנהגה תורנית אשר יודעת וביכולתה לתפוס את העם בידיה ולהנחותו, יעדיו של הציבור מוגדרים. מכוחה הוא מונחה ומודרך - הנחש הופך את עורו וחוזר להיות מטה. אות המטה בא לאותת: המפתח לדמות דיוקנו ואמונתו של העם - בידך.

***

בני ישיבה, אנשי תורה, יעודם הוא ללמוד על מנת ללמד, להסברה ולהפצת אור תורה ועוז אמונה. בן תורה האומר "שלום עלי נפשי", החושב שבהתפתחות אישית ובהסתגרות מתמדת בבית המדרש, אינו עושה כל רע - טועה הוא. יש בציבור הרחב צמאון לאור ה' ותורתו. צמאון זה שאינו מתמלא, מרפה את הידים. ציבור שחסר הדרכה תורנית סר מן הדרך הישרה, נהפך לנחש, נחש המסכן את שלום הציבור.

דרשו רבותינו: "רבים חללים הפילה" - זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, "ועצומים כל הרוגיה" - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה"[25]. מדוע מודגש אצל אנשי תורה רבים החשש של "רבים חללים הפילה" בלבד, הרי יש לחוש לא פחות ואף יותר ל"עצומים כל הרוגיה", לנזקים הנגרמים לכלל ישראל המתיבש מחוסר קרני אורה של תורה?

יכירו וידעו: המפתח בידינו הוא - קיום היעוד לגדול ולהגדיל תורה, לאהוב ולהאהיב, ויהא שם שמים מתאהב על ידינו.

 


[1] ה יד.

[2] א טז.

[3] שמות רבה א יט.

[4] קידושין נז א ובעוד מקומות.

[5] יד יג.

[6] ישעיהו כא ו.

[7] א כב.

[8] סוטה יב א.

[9] שם יא ב.

[10] עיין סוטה יב א ועיין רמב"ן ב א.

[11] סוטה יג א.

[12] עיין אבן עזרא יד יג.

[13] תהלים קה כא.

[14] סוטה יב ב.

[15] עי' רש"י סוטה יב ב.

[16] סוטה יא ב, ועי' רש"י לח ח בענין "מראות הצובאות".

[17] סוטה יג א.

[18] יד יג.

[19] מכילתא בשלח מס' דויהי בשלח ב.

[20] תענית ט א.

[21] שבת לא א, תוד"ה אמונת, בשם הירושלמי.

[22] ישעיהו יב ג.

[23] בית אלקים, שער התפילה, פרק יח ד"ה תפילה למשה על כניסתו.

[24] ג יא.

[25] עבודה זרה יט ב.

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לרגל שנת ה-80: הצגה לעובדי הרשת!

    לרגל שנת ה-80: הצגה לעובדי הרשת!

    הצגת החנוכה "גיבור" לעובדי הרשת בלבד! הצגה סוחפת, מצחיקה ומרגשת לכבוד חנוכה. לפרטים היכנסו >
    המשך לקריאה
  • לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא”ה סיימו את ”מסע מי-ם לעם”

    לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא"ה סיימו את "מסע מי-ם לעם"

    במסע צעדו התלמידים בעקבות הרב נריה זצ"ל שיצא מירושלים להקמה ולעשיה הגדולה שלו, לישיבת בנ"ע כפר הרא"ה - עשייה שהיא מהפכה.
    המשך לקריאה
  • אזכרתו של מו”ר הרב אברהם צוקרמן זצ”ל

    אזכרתו של מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

    אזכרה למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל היום - יום חמישי, ט"ז בחשוון (14/11) בשעה 15:45 בבית העלמין כפר הרא"ה. הציבור מוזמן
    המשך לקריאה