מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת תזריע - מצורע/ הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת תזריע - מצורע/ הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת תזריע - מצורע/ הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

בס"ד, ניסן תשע"ח

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" לפרשת תזריע - מצורע

פרשיות אלו מביאות באריכות את סיפורו של האדם שמוצא בעורו או בחלקי גוף שונים סימנים של מחלה – צרעת . הפסוקים מתארים בפרוטרוט את סימני המחלה וכיצד ניתן להיטהר ממחלה זו.בסוף הפרשה מתברר שתופעת הצרעת יכולה לפגוע לא רק בגוף האדם אלא אף בבגדיו ואולי אפילו בביתו. ברגע שמזהים את סימני הצרעת בבית, קוראים לכהן והוא מצווה לפרק את האבנים שבהן מופיע הנגע לתקופת ניסיון.

אם התופעה לא חולפת ואפילו מתפשטת , אז מצווה הכהן לשבור את הבית כולו. תהליך זה אינו נעים בכלל.
כשהתורה מתארת לנו בפסוקים את האירועים הללו היא עושה זאת בצורה כמעט חגיגית, כאילו שאנו מצפים שיהיה נגע בבית , שמחים על כך.
הפסוקים אומרים : " כי תבואו אל ארץ כנען.....ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". וכי השתוקקנו להיכנס לארץ ולמצוא צרעת בבית, "נתתי נגע צרעת", מה טוב בזה ??

חז"ל במדרש אכן אומרים שיש כאן בשורה גדולה. אם הופיעה צרעת בבית יש כאן בשורה. מהי הבשורה ??
הכנענים , יושבי הארץ שקדמו למתיישבים החדשים שבאו מארץ מצרים, החליטו להחביא את כספם ואת זהבם בתוך הקירות. בצורה טבעית לא היה ניתן לגלות את המטמונים שנמצאים בקירות, אך בעזרת הצרעת היה ניתן לראות היכן הצרעת , לשבור את הבית ולמצוא בתוך הקירות מטמונים.
אך , כמובן שנשאלת השאלה – מדוע להטיל צרעת בבית, שה' יספר לעם ישראל דרך משה שבהגיעם לארץ ישראל מחכים להם מטמוניות בקירות, למה צריך את הצרעת ?? למה לא לספר באופן פשוט שכדאי להם להחריב את הבית ולמצוא את המטמונים ???
אלא, יש כאן לימוד גדול.

התורה רוצה לתת לאדם הסתכלות אחרת על הצרות הבאות עליו. אם נופלת צרה על האדם, צרעת בבית, וצריך בגלל זה לפרק את הבית , זה עלול להכניס להיסטריה, ליפול לייאוש ולעצבות, ובעיקר לחוש כעס גדול על עצמנו , או על בן הזוג או על הילדים ואפילו לפעמים על מדינתנו.
התורה מלמדת אותנו שמאחורי כל נגע ופגע בבית מסתתר אוצר שטמון בתוך הקירות. האוצר יכול להיות כסף וזהב או תובנות לחיים . צריכים לדעת שמאחורי הצרה מחכה המטמון.

ואיך כל זה קשור לימים אלו ??

בימים אלו אנו מציינים את המעבר מיום השואה הנוראה לתקומה רבת ההוד של העם היהודי שהגיע מעפרות הכבשנים של אושוויץ ומיידנק. לאחר חושך גדול כזה היינו חייבים לחפש את המטמון שהיה מצוי בין הקירות. הנשמות הטהורות שמצויות בבורות ההריגה והכבשנים, הוא מקור ההשראה לקיומנו כאן במדינה היהודית. גם אם עברו כ- 70 שנים, אסור לנו לשכוח את הקורבנות שלא שרדו את הזוועות, והם שמעניקים לנו את החובה להבטיח במדינתנו זהות יהודית שבע"ה תימשך לדורות.

מיליוני בני עמנו שנרצחו בידי הצוררים, הותירו לנו מטמונים, הותירו לנו בכתביהם ובסיפורי החיים והגבורה שלהם אוצרות גדולים של נכסי רוח והשראה שמאירים ויאירו לנו את דרכנו לדורות.

וקצת על החיבור ליום העצמאות שיחול אי"ה בשבוע הבא

ראש השנה הוא יום שמהווה עבורנו נקודת ציון פרטית, זמן בו עורכים חשבון נפש, מעריכים את ההישגים שלנו בשנה האחרונה, מודים לקב"ה על החסד שגמל איתנו ומקבלים קבלות לעתיד.

במובן מסוים, אמור יום העצמאות לשמש אותנו למטרה דומה, ראש השנה למדינת ישראל ויום לחשבון נפש לאומי. לא טרנדי לדבר היום על נפלאות המפעל הציוני, על ארצנו היפה והקטנטונת, ועל עתיד ורוד וזוהר. קל יותר ואופנתי יותר לקטר על המדינה, לספר על כישלונה של הציונות ולהביע ייאוש מחוסר המנהיגות, ממשבר הזהות ומאבדן הדרך.

את יום העצמאות אנו פותחים בתפילת מזמור ק"ז בתהילים המדבר על אנשים שיצאו לגאולה פרטית.
בואו ונתעמק בפרק ההודיה-  פרק ק"ז בתהלים.
הפרק עוסק בארבעה סוגי אנשים אשר נצלו מצרה - הולך המדבריות, האסיר, החולה ויורד הים. הארבעה מודים לרבונו של עולם על שהצילם מיד צר: " יוֹדוּ לַידֹוָד חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". אך אם נעמיק בלשונו של דוד המלך, נגלה שישנם שני סוגים של הודאה. הסוג הראשון המופיע בשני המקרים הראשונים, הינו הודאה "כי", הודאה מותנית בסיבה: " כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב", "כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ". ברם, הסוג השני של ההודאה הוא עמוק יותר. זוהי הודאה בלתי מותנית. ההודאה לקב"ה נעשית כיון ש"טוב להודות לה'". הכח להודות לה' הוא הנותן לנו עצמה. זוהי זכות ולא רק חובה. כאשר מגלים את הכח להודות, האפקט של ההודאה פורץ גבולות ומעורר את כל העם, כפי שמתרחש עם הניצול הרביעי, יורד הים: "וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ". 2 ההודאות האחרונות הם הודאות קיומיות ללא סיבות מיוחדות , אם נתבונן באופן עמוק על החיים שלנו – אם נתעמק ונחשוב היטב – נראה שאנו כל הזמן בתהליך של ניסים תמידיים – ועל כך צריך להודות.


שתי ההודאות הראשונות – הם הודאה על דברים ידועים ונראים לעין כל , כמו אדם רעב שה' יתב' משביע את נפשו.
אבל , מיד לאחר הפסוקים על ארבעת הניצולים, אשר כל אחד מהם אומר תודה בדרכו הוא, מסיים הפרק בסיפור אחר על עליות ומורדות. הסיפור מתחיל בנפילה של היישוב: "יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן". מיד לאחר מכן באה תאור על גאולה: "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה". ברם, לאחר התיאור הגאולי של קבוץ הרעבים לארצם מופיעה שוב הידרדרות: "וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן...וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ", ושוב עליה :"וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת".

דומני שהמסר הטמון במהלך המסיים את פרק ק"ז הוא חד ורלוונטי.
לאדם הפרטי קל להכיר בניסו. ישנם המודים "כי" וישנם המשכילים להודות כי "טוב להודות לה'", אך על כל פנים, מוטיב ההודאה קיים:  "יוֹדוּ לַידֹוָד חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" . אך כאשר עוסקים בציבור, יש נטייה לשכוח את הצורך בהכרת הטוב. בקטע המסיים את הפרק, העוסק בגאולה ציבורית לא מופיעה ולו פעם אחת המילה "תודה". "אין בעל הנס מכיר בניסו" ועל כן שבות וחוזרות הנפילות.

יש הנוטים להצדיק את חוסר רצונם להודות ולחגוג את חג העצמאות, בשל ייאושם מהמפעל הציוני ובשל הנפילות והמורדות. אך ההיפך הוא הנכון, חוסר היכולת להודות הוא הוא המביא לנפילות, כפי שמתואר בפרק ק"ז. החובה להודות היא חובה קיומית, היא יסוד החוסן הלאומי שלנו, כפי שמסיים הפרק :"יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְדֹוָד". רק החכם, מבין שכדי להתקדם מעלה מעלה, יש להתבונן בחסדי ה', גם אם הדבר מצריך מאמץ.

זהו חשבון הנפש הציבורי, לקראת ראש השנה למדינה. חובתנו היא לרומם את מוסד התודה בבמה הציבורית, להשתיק את הקיטורים והתלונות ולהודות לה' יתב' על החסד שגמל איתנו. גם אם אין אנו מאושרים מהכיוון אליו מוליכה אותנו ממשלה זו או אחרת, גם אם מדינת ישראל אינה עדיין בדיוק המדינה עליה חלמנו, אין זה גורע מחובתינו להודות לריבונו של עולם על המתנה הנפלאה שקבלנו לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות. העובדה שאנו לעיתים פוגמים במתנה זו, אין בה בכדי לגרוע ולו במעט, את חובת התודה לנותן המתנה אשר חסדו גמל עלינו.

לסיום : אחרי מאמר זה כולנו מבינים שהדבר העיקרי ביום זה – הוא לומר תודה לה' יתב' על המדינה שלנו....על הקמת צה"ל – צבא ששומר עלינו מכל האויבים הקמים עלינו ורצונם להשמידנו ועל כל הטובות שנתן לנו ה' במדינתנו שלנו.

כיצד מודים ביום זה ?
הולכים לתפילות בבתי הכנסת ומתפללים תפילה חגיגית , אומרים הלל שלם ומודים לה' על הטוב שגמלנו, מקיימים סעודות מצווה שבהם אומרים דברי תורה בזכותה של ארצנו הקדושה ומרבים להזכיר את הטובות שגומל איתנו ה' יתב' .

 

עם ישראל חי וקיים
שבת שלום ומבורך ויום עצמאות שמח
אוהבכם ומוקירכם
שרגא פרוכטר – ראש הישיבה

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ”ל

    פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ"ל

    אולפנית בני עקיבא מירון חנכה פנימייה חדשה. במעמד חנוכת הפנימייה, על שמו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, השתתף בנו הרב שמאל אליהו.
    המשך לקריאה
  • מהפכה של שמחה בבית החולים ”סורוקה”

    מהפכה של שמחה בבית החולים "סורוקה"

    תלמידים בישיבת בני עקיבא "אהל שלמה" בבאר שבע משתתפים בפרויקט "מהפכה של שמחה" בבית החולים
    המשך לקריאה
  • ערב התעוררות באולפנת בנ”ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    ערב התעוררות באולפנת בנ"ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    מאות בנות האולפנה נהנו מהופעתם של חנן בן ארי ומשה נריה כורסיה, אשר סחפו את הקהל לאווירת ימי התשובה בהופעה מיוחדת במינה.
    המשך לקריאה