מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת תצווה/ הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת תצווה/ הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת תצווה/ הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

בס"ד , אדר תשע"ח

פרשת תצווה בעצם היא המשך פרשת תרומה , ושתיהם מדברות על ציווי ה' להביא חומרי גלם למקדש לצורך בנייתו. הפרשה פותחת בעניין הציווי של משה להביא שמן זית זך , והשאלה המתבקשת כפי שדיברתי ע"כ השבוע בישיבה, מה עניין זה אומר לנו כיום?? הרי היום אין לנו משכן או מקדש ויש 5 פרשות שמדברות בנושא המשכן, ולא ייתכן שהתורה תכתוב 5 פרשות שלא יאמרו לנו כלום כיום, שאין משכן.
תמיד אני נוהג לומר בשיחותיי שתורתנו היא תורת חיים ומכל פסוק צריך ללמוד מה זה אומר לנו היום.
ברצוני להביא בחלק הראשון את עניין השמן ולנסות להבין מה עניין זה אומר לנו היום.

שמן זית זך – משמעותו לדורות לפרשת תצווה

בפרשת תצווה, בפרק כ"ז פס' כ', מצווה הקב"ה את משה:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

הרב זווין, בספרו 'לתורה ולמועדים', עומד על מהותה של מצווה זו.
בתחילת דבריו, מביא הרב זווין את דברי רש"י, בדבר הצורך לכתוש היטב דווקא את השמן למנורה, בניגוד לשמן המנחות – שם אין צורך בכתישה מיוחדת.

המנורה והמנחות שהיו במשכן ואח"כ במקדש, שימשו כסמלים לתורה ולמזון.
המנורה סימלה את היחס לחכמה, בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו". אדם המבין איזה דבר חכמה, מיד פניו מאירות מרוב אושר - אושר רוחני.
לעומת זאת, המנחות שהיו סולת ולחם, הן דוגמת המזון של האדם.

המנורה והמנחות השפיעו קדושה על כל עם ישראל.
המנורה השפיעה באופן שהחכמה תהיה דווקא חכמת התורה ואילו המנחות השפיעו באופן שהמזון שאוכלים בני ישראל הינו טהור ונקי מכל שמץ של פסול, גניבה ושקר וכיוצא בזה.
התורה והמזון הינם דברים קשים להשגה, ובכדי להשיגם יש לעמול עמל רב. חז"ל אומרים: " יגעת ומצאת תאמין" (בבלי, מס' מגילה דף ו' ע"ב). כדי להשיג תורה ולהבינה ,יש לעמול וללמוד אותה זמן רב, בעיון ובהעמקה.

אמנם, דברים אלה נכונים אף ביחס להשגת המזון – " בזיעת אפיך תאכל לחם". (בראשית, פרק ג' פס' י"ט). פרנסת האדם קשה היא וכדי לדאוג למזון לו ולבני משפחתו – חייב האדם לעמול ולעבוד קשה.אך, קיים הבדל אחד מהותי בין השגת המזון להשגת התורה. על התורה צריך לעבוד במסירות נפש גדולה, ללא גבולות, בכל לבבו ובכל נפשו, בכל עצמותו ומהותו של האדם, בבחינת: " זאת התורה אדם כי ימות

באוהל..." (במדבר, פרק י"ט פס' י"ד) וכפי שדרשו חז"ל על פסוק זה בתלמוד הבבלי, במס' ברכות דף ס"ג ע"ב: " דבר אחר - הסכת ושמע ישראל - כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל".

אמנם, כדי להשיג מזון, יש לעבוד לפי ההכרח, אך לא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, לא בפנימיותו ולא בכל עצמותו. אין להפוך את הפרנסה לפולחן.
בדיוק בנקודה זו, טמון ההבדל בין השמן שבמנורה לבין השמן במנחות.
השמן שבמנורה, שבא לבטא את חכמת התורה, צריך להיות כתוש ביותר, מכיוון שכך צריך להיות היחס ללימוד תורה – בכתישה ובעמל רב ואילו השמן במנחות - לא צריך להיות כתוש כל כך. אין להפוך את הדאגה לפרנסה לפולחן. יש לעשות זאת באופן מוגבל, כל אדם לפי צרכיו ההכרחיים.
ייתכן שזוהי כוונת רש"י, שהזכרנו לעיל: "כתית למנורה ולא כתית למנחות".

הבדל מהותי זה בין לימוד התורה – השמן במנורה, לבין עול הפרנסה – השמן במנחות, חייב להיות נר לרגלינו, כדי שנדע תמיד, מהו היחס הנכון בין השניים וכדי שנוכל לחיות את חיינו בצורה מושכלת ונבונה, כאשר נקדיש את רוב זמננו בעיסוק בלימוד התורה וחכמתה ואילו נושא הפרנסה ישמש כאמצעי להשגת המטרה של לימוד התורה ועבודת ה' בכלל.

ועוד דבר תורה חשוב ביותר:  נר התמיד– ההתמדה וההמשכיות.

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", בן ננס אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך", שמעון בן פזי אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי". להיות יהודי מאמין פרושו להתמיד, לדעת שצריך להתמיד ולהיות מחויב להתמדה.

פרשת תצווה פותחת בציווי העלאת נר התמיד. מושג "התמיד" חוזר על עצמו במספר פריטים של מלאכת המשכן ועבודתו. נמצא זאת גם בלחם התמיד, באש התמיד על המזבח וכן בקרבנות התמיד, מנחת התמיד, קטורת התמיד ועוד. יש לשים לב  שהפירוש המעשי של "תמיד", משתנה מדבר לדבר.  וכך מעיר רש"י:        " תמיד – כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר (במדבר כח) 'עולת תמיד' ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו) 'תמיד' ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא".
כלומר: יש תמיד שמשמעותו, 24/7 כדוגמת לחם הפנים. יש תמיד שמשמעותו כל לילה ולילה כמו נר התמיד ויש תמיד שמשמעותו רק פעמיים ביום כגון קרבן התמיד.
למשמעויות השונות של מושג "התמיד", השלכות רבות לגבינו. מדרש מרתק המופיע בפתיחה לספר "עין יעקב" (ליקוט אגדות חז"ל מהגמרא, חובר ע"י רבי יעקב בן חביב, המאה ה-15), מדגיש את המסר החשוב והרלוונטי. המדרש עוסק בדיון בין חכמים לגבי הפסוק המשמעותי ביותר בתורה: "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", בן ננס אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך", שמעון בן פזי אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי".
יש לנו נטייה לעיתים להתמקד בשיאים וברגעים ההרואיים של החיים. "שמע ישראל", "ואהבת לרעך" הינן אמירות גדולות ומשמעותיות. ברגעי השיא כמו גם ברגעים הקשים ביותר, קראנו את קריאת שמע. (בקשר לפסוק זה דיברתי בפולין).                                                                                                                              מצוות "ואהבת לרעך" הינה אכן מצווה מכוננת, וכאשר היא חסרה מסדר היום, הדבר ממיט חורבן על האומה כפי שקרה בבית שני. ברם, הדבר החשוב ביותר ע"פ רבי שמעון בן פזי אשר המדרש מצדד בשיטתו, הינו קרבן התמיד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".


רבי עקיבא אשר לימד אותנו מהי גבורה, קרא את קריאת שמע עם מותו, אשר הפכה לסמל של גבורה לכל הדורות הבאים. ברם ,אם נעיין במדרש נגלה שרבי עקיבא קרא קריאת שמע מסיבה אחרת: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים" [ברכות, סא, ב]. רבי עקיבא קרא את קריאת שמע בגלל שהגיע זמנה הקבוע. רבי עקיבא שמר על "התמיד" גם ברגעים הקשים ביותר.
היכולת להתמיד ולמצוא את הקדושה והיופי שבשגרה, הינו הנכס הגדול ביותר בחיים. יש לנו נטייה לחפש תמיד את "שוברי השגרה". אנו רואים בשגרה אשר תופסת את מרבית זמננו, כדבר אפור ומשעמם וכך מעבירים אנו את רוב ימינו בחוסר עניין ומשמעות. מפתח האושר בחיים הינו "התמיד". היכולת להעריך את השגרה ולמצוא בה תוכן ומשמעות, יש בה כוח ועוצמה. עד כאן ראינו שמושג "תמיד" הוא עניין של התמדה.
זאת ועוד, לתמיד יש עניין גם של המשכיות. בפתיחת פרשת בהעלותך, מתואר האופן בו קיים אהרון את מצוות נר התמיד:  "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:" ומסביר שם רש"י – "…שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה". פעולה משמעותית אחת של הדלקה, אמורה לגרום לפעולה מתמשכת וכך ליצור את "אפקט התמיד". מוקד ההשפעה האמיתי בחיים עלינו ועל סביבתנו נמדד לא רק ע"פ גדולת המעשה כי אם גם ובעיקר ע"פ היכולת שלו להמשיך ולהשפיע. חינוך אמיתי אינו מתבטא רק בנתינת מסגרת של כללים וחוקים לילד כי אם בדברים הקטנים אך המשמעותיים שיצרו את השינוי בחייו. מילה אחת טובה, נגיעה אחת משמעותית, יכולות ליצור אפקט של "תמיד" בחייו של הילד לא פחות מאשר מסגרת קבועה .
יש לנו נטייה לחשוב שהתמדה משמעותה עיסוק מתמיד בעניין מסויים. ע"פ תפיסה זו, אדם אשר עיקר עיסוקו בקריירה מקצועית, אינו יכול להיות מתמיד ברוח, בתורה ובקדושה. באה על כן התורה ללמדנו, שמושג "התמיד" משמש במשמעויות שונות. יש תמיד שהוא 24 שעות ביממה, אך יש גם תמיד שהוא פעמיים ביום. מה שקובע את ההתמדה אינו כמות הזמן אלא המיקוד וההשפעה. אדם שעבורו מרכז היום אינו הפגישות, הרכישות, סגירת העסקאות וההישגים שהשיג ביום זה, כי אם הדקות הספורות בהם התפלל אל בורא עולם, השיח הקצר והעמוק שערך עם ילדיו לפנות ערב, מעשה החסד הקטן שעשה במהלך היום או השעה שקבע ללימוד עניינים שברוח, אדם זה הוא מתמיד בתורה לא פחות מזה שלומד 15 שעות ביממה. צריך לזכור שה"תמיד" איננו תיאור טכני של זמן כי אם תיאור של מוקד ומרכז.
היטיב לתמצת את הדברים הרב קוק זצ"ל בלשונו הקולחת (עולת ראי"ה א' עמ' קכ"ה): "הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המציין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת. היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן".


זהו סודם של התמידים השונים בתורה. תמיד הינו ערך של התמדה ומציאת הערך שבשגרה, תמיד מייצג גם ערך של השפעה מתמשכת ובלתי פוסקת. מעל הכול, תמיד הוא מרכז, מיקוד ומוכוונות אל הדברים החשובים והמשמעותיים באמת בחיים.
את המשכן, ובמרכזו ערך "התמיד", עלינו לבנות בלבבנו, בתוך תוכנו, במהלך חיינו.
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה. (הרב יצחק הוטנר)

שבת  זכור  - שמיעת קריאת פרשת זכור

השבת אנו קוראים את ציווי התורה לזכור את אשר עשה עמלק לישראל. ציווי זה מלווה אותנו אלפי שנים, מידי שנה בשנה במועד קבוע ובהקפדה יתירה – מדוע זכירה זו כ"כ חשובה ? מדוע הקפיד הקב"ה שנזכיר את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים?

תשובה לשאלה זו מוצאים אנו במדרש תנחומא (תצא ט') : "אשר קרך בדרך – רבנן אמרי : קרך, הקרך לפני אחרים ( קירר לפני האחרים ). אמר רבי חוניא : משל למה הדבר דומה? לאמבטיה רותחת שלא הייתה בריה יכולה לירד לתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכווה – הקירה לפני אחרים. אף כאן , כיוון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע להם את הים ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדו על כל האומות ,כיוון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הקירן לפני אומות העולם".

לאחר מאות שנים של גלות, יוצא עם ישראל מארץ מצרים, מבית עבדים, תוך אותות ומופתים רבים שמשנים ממש את חוקי הטבע . המצרים טובעים בים ועם ישראל יוצא מאפילה לאור גדול. פחד אפף את כל אומות העולם. האימה שיתקה אותם. עם ישראל יכול היה להיכנס לארץ ישראל שהייתה מתרוקנת מלפניו, מפחד מהעם הכובש. אולם בדיוק באותו השלב מחליט עמלק לשבש את תכניות ההשגחה העליונה ולהראות לכל אומות העולם שעם ישראל הרי הוא עם ככל העמים, שאף הוא רגיש, נפגע ולא חסין, שניתן לפגוע בו.

ואכן עמלק הצליח ברשעותו לקרר את האמבטיה בעיני כל אומות העולם – מאז ועד היום.
לא ניתן למחול על רשעות שהשפעתה היא לאורך זמן. אין לעבור בשתיקה על פגיעה ביוקרתו של עמו של ה' יתברך . מעשה עמלק גרם לחילול ה' נורא ואיום, חילול ה' גדול ומתמשך זה כאלפי שנים.

זו הסיבה והטעם שעם ישראל מצווים לזכור את מעשה עמלק. לזכור ולדעת שמעמדם בעולם ומיקומם על במת ההיסטוריה השתבש עם רשעות עמלק. אולם הזיכרון  אינו מופשט בלבד, עליו להיות מעשי ברגע הראשון שיתאפשר. כך פוסק הרמב"ם : " שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, לבנות את בית הבחירה, ולהכרית את זרעו של עמלק".
ואמנם, כיום בשוב ה' שיבת ציון, עלינו לבדוק היכן וכיצד ניתן לקיים מצווה גדולה זו שתלוי בה קידוש ה' גדול.


במדרש ההלכה ספרי מגלים לנו חז"ל:" כשהמקום דן את האומות – שמחה לפניו". וכן שלמה המלך
אומר : " ובאבוד רשעים – רינה " (משלי יא', י').
אין שמחה כשמחת מחיקת חילול ה' ! שמחה כשמחה המתלווה לקידוש ה'", זהו תפקידנו – לקדש את שם ה' בעולם ועל ידי כך יימחק חילול ה' בעולם שגרם עמלק.
מהלך זה של חילול ה' של עמלק, ומצוות קידוש ה' למחיקת חילול ה' – היא המסר אותו צריכה הקריאה בתורה לעבור לליבנו ובמוחנו בעת נשמע את הקורא בקריאת התורה " זכור את אשר עשה לך עמלק".

 

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא”ה סיימו את ”מסע מי-ם לעם”

    לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא"ה סיימו את "מסע מי-ם לעם"

    במסע צעדו התלמידים בעקבות הרב נריה זצ"ל שיצא מירושלים להקמה ולעשיה הגדולה שלו, לישיבת בנ"ע כפר הרא"ה - עשייה שהיא מהפכה.
    המשך לקריאה
  • אזכרתו של מו”ר הרב אברהם צוקרמן זצ”ל

    אזכרתו של מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

    אזכרה למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל היום - יום חמישי, ט"ז בחשוון (14/11) בשעה 15:45 בבית העלמין כפר הרא"ה. הציבור מוזמן
    המשך לקריאה
  • בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    שרה פרייליך ז"ל הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון. בעבר היא ביקשה שביום הלוויתה לא ישכחו אותה. תלמידות אולפנת הדר גנים התייצבו.
    המשך לקריאה