מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת תרומה "ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים" / הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת תרומה ”ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים” / הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת תרומה "ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים" / הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

"ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים"


בפרשתנו מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו.
כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי- בתוכם – בתוך כל אחד מעם ישראל.

אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן זה שהוא נבנה מעצי שיטים - "ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים".

חז"ל אמרו על כך שהמילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שהאדם מוותר עליהם הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.
לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בדברים פחותי ערך . מוטל עלינו להבין מה העיקר בחיים ומה הטפל, לקבל את מה שה' יתב' שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – לעודד ולשמח את האחר גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.
אדם בוגר לרוב יודע מה חשוב. בכולנו חבויים שני טיפוסים – האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים מצד אחד לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך, "אמא עוד מעט" ......עוד מעט אני מגיע .....".
אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר... או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה או המחשב .
המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה.
לעומת הנשמה הפנימית, הגוף שלנו מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך אל ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו ולנוחיותנו.

הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים.
עלינו לשאול את עצמנו, האם אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו" ? או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית לעצמינו וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה"? היהדות שואבת את הגדרת הטוב מהתורה, אשר מתארת לנו כיצד צריך לנהוג האדם הטוב כלפי חבריו, משפחתו והחברה בכלל. טוב-לב הוא אדיבות, הגינות, יושר לב ונאמנות לה' יתב' .

ישנו משל מפורסם על ר' מאיר מפרמישלן, אשר פעם אחת בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" ראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלוויזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל ה' יתב' או אל האחר שזקוק לעזרתנו . הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר".

 

האם סיפורים אלה קרו במציאות או לא, זה כבר פחות חשוב. העיקר הוא להפנים את המסר ולראות בהם מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו.

ברצוני להוסיף שתי נקודות נוספות וחשובות .
יש דבר נוסף בעניין הבגרות . להתבגר פירושו לדעת שהעולם הזה אינו הפקר ואנחנו חייבים שיהיו לנו בו גבולות. כלל גדול בחינוך ילדים הוא שכל ילד חייב את ההכוונה של הוריו, רבניו ומוריו , ומשווע למסגרת ברורה של אסור ומותר, גם אם בחיצוניות הבן מתמרד כנגד אותן מגבלות.
ניתן לראות בעיניים כיצד ילד שגדל בלי מעצורים מתפתח להיות אדם מסכן ואומלל. האמת היא שכולנו צריכים את המסגרת הברורה שתעצור מבעדנו לעשות את כל אשר עולה על רוחנו. אדם בוגר, אם כך, יודע לשים סייג לפיו ולא לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש. כמו כן הוא ישכיל להגביל את עצמו ולא לאכול ולשתות את כל מה שמוצא חן בעיניו.
תרי"ג מצוות עלולות להראות לאדם זר מהצד כמערכת קשה ומעיקה של חוקים שבאים לאמלל לנו את החיים. חשיבה נכונה ואמיתית הרבה יותר תראה בהם כהנחיות של האבא של כולנו, שמכיר את המקומות בהם אנחנו נוטים להיות חלשים וליפול, כיצד לחיות נכון יותר . התמסרות לאותן עצות/הנחיות תגלה עד כמה נשמתנו משוועת לאותן גבולות שממקדות ומגינות ותעזור לנו לעבור את אותו תהליך של התבגרות וויתור על רוח השטות שבנו.

עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שמחה. אפשר לעשות את אותה פעולה כמו להגיע לעוד יום עבודה במשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות את הבית מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושמחה על עצם העובדה שיש לנו עבודה מסודרת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.

היום נכנסנו לחודש אדר שבו  "מרבים בשמחה". חז"ל אמרו ששמחה צריכה להיות המצב הרגיל והשגרתי של היהודי, כאשר ישנם זמנים ומצבים בהם "ממעטים בשמחה" (כמו בצומות וימי אבל) וזמנים בהם "מרבים בשמחה". בחודש אדר אנחנו נדרשים לשמחה מיוחדת.
הרבי מילובאוויטש הביא דוגמא לאדם הנושא ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו, אך ברגע שיתברר לו כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא הוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף. זו כוחה של השמחה!
להגיע לעוד יום במשרד או לעשות את אותה הספונג'ה ,יכול להחוות אצל האדם כארגז כבד ומעיק למי שלא היפך מחשבתו על העולם ויכול להיות אוצר של מרגליות ויהלומים למי שהחליף את משקפיו הישנים.

ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרות לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.

 

איך צריך לשמוח בחודש אדר – השמחה האמיתית

מצוות השמחה באדר אינה מתמצית במילים "משנכנס אדר מרבין בשמחה". זהו ציטוט חלקי בלבד. המצווה המקורית היא כדלקמן : "אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה." (תענית כ"ט.). משמע מגמרא זו ששמחת חודש אדר, לא זו בלבד שאינה מנותקת מאבלו של חודש אב, אלא אף נובעת מאותו השורש - "כשם ש … כך מש … ".  יסוד זה נמצא גם בהוראתם של חז"ל לברך על הרעה ממש באותו האופן בו מברכים על הטובה: " חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה " (ברכות נד.). נדמה מפשט דברי חז"ל כאילו השמחה נובעת דוקא מהעצב. איך זה ייתכן ????

על דברים אלו עומד האדמו"ר מגו"ר, בעל השפת אמת וכך כתב (שקלים, תרמ"ד):
"פרשנו כפי מה שממעטין בשמחה באב. כך מרבין בשמחה באדר כדכתיב "שישו אותה משוש כל המתאבלים" וכתיב "נהפך לאבל מחולינו". פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכוח השמחה. משיגין עתה ע"י אבילות... וכל העבודות וההכנות לבית המקדש הביאו שמחה. כמ"ש משוש כל הארץ שמשם השמחה יוצאה לכל העולם".
ירושלים ובית המקדש, הינם מקור השמחה בעולם. בזמן שבית המקדש עמד על מכונו, היה הוא מרכז השמחה העולמי. כיום, כאשר בית המקדש איננו, דוקא ע"י האבלות מושכים אנו שמחה מבית המקדש. "שכל השמחה הוא מבית המקדש שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה הי' בשלימות. ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בית המקדש" (שפת אמת פרשת כי תבא תרנ"ג) . יתכן וזהו מקור המנהג בשמחת הכלולות, לברך את ברכת "מזל טוב" דווקא לאחר שבירת הכוס. אין זה אקט של אבלות גרידא כי אם מעשה על העצמת השמחה ע"י ההתחברות לבית המקדש. אשר על כן רק לאחר שבירת הכוס, השמחה היא בשלמותה.

שמחה ביהדות אינה מעשה של בריחה והתנתקות. איננו שמחים על מנת להתנתק, ולו במעט, מקשיי המציאות. איננו מנסים לשכוח את הצרות. שמחה של בריחה היא אכן בעייתית מבחינה מוסרית . אבל, השמחה היהודית האמיתית הינה שמחה של עומק, שמחה של חיבור וזיכרון. דווקא זיכרון הכאב הוא המעצים את השמחה והופך אותה לשמחה מלאה – "כשם ש...כך מש...".

בדורנו, למדנו לחקוק את עומק חוויה זו בלוח השנה היהודי. בכל שנה חוגגים אנו את נס יום העצמאות. ברם, אין זו שמחה סתמית של פטישים ו"עבודת הבמות". אנו ניגשים לשמחה זו מתוך כובד ראש של זיכרון, מתוך היום הקשה בו זוכרים אנו את חללי מערכות ישראל. זוהי חווית החירות היהודית העמוקה - היכולת לכרוך מצה ומרור יחדיו, העומק של חגיגת השמחה והחירות דווקא מתוך הרגשת האבלות והמרירות.

זאת ועוד, האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, מביא בספרו " אש קודש" שנכתב בגיטו ורשה את הדברים הנ"ל (פורים ת"ש) : "מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך,


על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו". השמחה של חודש אדר אינה עניין של בחירה, מסביר ה"אש קודש" מתוך להבות גטו ורשה. כפי שביום הכיפורים חייבים אנו לצום ולהתפלל גם אם אין בנו החשק והכח לעשות כן, כך גם בפורים, השמחה היא חובה ולא רשות. גם אם אין כל רצון וחשק לשמוח, אנו חייבים להתגבר על ייצרנו ולהכריח את עצמנו לשמוח שהרי זוהי עבודת החודש, ממש כשם שעבודת אב היא להתאבל.

היטיב לבטא את הדברים הסופר אלי ויזל במסתו "התפילה והאדם המודרני": "הגאון מוילנא אמר כי "ושמחת בחגיך" היא המצווה הקשה ביותר בתורה. התקשיתי לרדת לסוף דעתו. רק בימי המלחמה הבינותי. אותם יהודים שבדרכם אל קץ כל התקוות הצליחו לרקוד בשמחת תורה, אותם יהודים שלמדו דפי גמרא על פה בעודם נושאים אבנים כבדות על שכמם, אותם יהודים ששרו בלחש זמירות של שבת בעודם עובדים עבודת פרך – הם שלימדו אותנו איך צריך אדם מישראל להתנהג בעת צרה. לבני דורי הייתה ההוראה "ושמחת בחגיך" מצווה שאי אפשר לקיימה – ובכל זאת קיימו אותה". זהו הציווי הקשה שלנו בחודש אדר . לשמוח בעומק מתוך הכאב הצורב.

זאת ועוד,  ביום הכיפורים "עיצומו של יום מכפר" גם למי שלא עשה תשובה (ע"פ שיטת רבי במסכת יומא). יש משהו בחוויה של יום הכיפורים שמשפיע על כל אחד ואחד, גם אם לא עבר את תהליך התשובה כראוי. כנ"ל גם בפורים, עיצומו של יום משמח, גם למי שלא הצליח באמת לשמוח, וכך כותב ה"אש קודש": "וכן גם ממעלה למטה: כמו שביום הכפורים "עצומו של יום מכפר", כן גם בפורים. אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלמות, מכל מקום, הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה".

יהי רצון שיתהפכו לנו כל דמעות העצב של "הזורעים בדמעה", לדמעות של שמחה "כשתחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" או אז "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", ויתקיים בנו הכתוב  "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", במהרה בימינו – אמן.

בברכת שבת שלום,

הרב שרגא פרוכטר

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא”ה סיימו את ”מסע מי-ם לעם”

    לאחר 4 ימי מסע: ישיבת כפר הרא"ה סיימו את "מסע מי-ם לעם"

    במסע צעדו התלמידים בעקבות הרב נריה זצ"ל שיצא מירושלים להקמה ולעשיה הגדולה שלו, לישיבת בנ"ע כפר הרא"ה - עשייה שהיא מהפכה.
    המשך לקריאה
  • אזכרתו של מו”ר הרב אברהם צוקרמן זצ”ל

    אזכרתו של מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

    אזכרה למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל היום - יום חמישי, ט"ז בחשוון (14/11) בשעה 15:45 בבית העלמין כפר הרא"ה. הציבור מוזמן
    המשך לקריאה
  • בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    בקשתה האחרונה של ניצולת השואה

    שרה פרייליך ז"ל הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון. בעבר היא ביקשה שביום הלוויתה לא ישכחו אותה. תלמידות אולפנת הדר גנים התייצבו.
    המשך לקריאה