מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

פרשת "כי תצא" - השבת אבדה בחוק הישראלי לעומת דין תורה/הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

פרשת ”כי תצא” - השבת אבדה בחוק הישראלי לעומת דין תורה/הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

פרשת "כי תצא" - השבת אבדה בחוק הישראלי לעומת דין תורה/הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

בירושלמי [בבא-מציעא, ב', ה'], מסופר על חכם בשם רבי שמואל בר סוסרטיי, אמורא ארץ-ישראלי בדור הרביעי, שעלה לרומי ובאותו זמן איבדה המלכה אחד מתכשיטיה היקרים, ומצאה ר' שמואל. הוציאה המלכה כרוז, שכל מי שימצא את  האבדה ויחזירה תוך שלשים יום יקבל סכום כסף מן המלכה, ואם יחזירנו אחר שלשים יום יערפו את ראשו. הגמרא מספרת, שרבי שמואל המתין בכוונה ולא החזיר לה התכשיט אלא לאחר שלשים יום. אמרה לו המלכה: "האם לא היית במדינה? האם לא שמעת  שהכרזתי שכל מי שיחזיר האבדה לאחר שלושים יום יתחייב בראשו?" אמר לה: "אכן הייתי במדינה ושמעתי את הכרוז". אמרה לו: "ולמה לא החזרת לי את התכשיט תוך שלשים יום? אמר לה: "כדי שלא תאמרו, שבגלל הפחד מהעונש  החזרתי האבדה, אלא מפני שכך צוונו הקב"ה". המלכה נפעמה מתשובתו ואמרה: "בריך אלהון דיהודאי" [ברוך אלוקי היהודים].
אחת המצוות החשובות בפרשתנו היא מצוות "השבת אבדה". התורה מדגישה לנו מצווה חשובה זו בארבעה פסוקים [דברים כ"ב] ומזהירה אותנו על כך ב'עשה' ו'לא-תעשה' - "לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֘ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכָל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם. לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ". וכידוע לכולנו, תילי-תילים של הלכות נלמדים מפסוקים אלו בש"ס כולו.
נשים לב, שבארבעה פסוקים מופיעה שש פעמים המילה 'אחיך', ונשאלת השאלה, מדוע רצתה התורה להדגיש דין זה ולשייכו ל'אחיך'? מבלי להיכנס לסוגיית 'אבידת גוי' מתחזקת השאלה עוד, כאשר אנו מתבוננים בפרשת משפטים [שמות כ"ג, ד'] שם מופיעה אותה הלכה של השבת אבדה, אך לא מדובר על אבדת 'אחיך' אלא 'אויבך' - "כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ" , וכן בהמשך [פסוק ה'] לגבי סיוע לשני כאשר חמורו רובץ תחת משאו, לא מוזכר 'אחיך' כפי שמוזכר כאן, אלא בעל החמור נקרא 'שונא' - "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ". אם-כן, מדוע בפרשתנו מצוינת האבדה של 'אחיך' ואילו בפרשת משפטים משוייכת האבדה ל'אויבך'?
את השוני הזה בין פרשת 'משפטים' לבין פרשת 'כי-תצא' מסביר ועונה רבי מאיר-שמחה הכהן מדווינסק בספרו "משך חכמה" - "..משום דבערבי פסחים (קיג, ב) אמר: מי שרי לשנויי,[=האם מותר לשנוא]?! הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה, בראה בו שעבר עבירה. וזה היה קודם העגל אשר היו כולם "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אז היה שרי לשנויי...לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעוונות, אם יראה אדם בחברו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה. לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה, ב): ראיתי בני עליה והמה מועטים. לכן כתיב "אחיך".
במלים אחרות, אומר רבי מאיר-שמחה, שלפני חטא העגל היו כולם צדיקים ואם מישהו היה עובר עבירה, היה אפשר 'לשנוא' אותו כדי שיפרוש מהעבירה, אולם לאחר חטא העגל, חלה הידרדרות ואין אדם שיכול להעיר לחברו ובוודאי לא לשנוא אותו. ולכן בפרשתנו, לאחר חטא העגל, כל יהודי נחשב ל'אחיך', אפילו שאינו נוהג באורח חייו כיהודי שומר תורה ומצוות, כי הרי מי יכול להעיד על עצמו שאיננו חוטא מלבד מעטים שהם בני עליה.
תשובתו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך-חכמה' וה'אור-שמח' על הרמב"ם, אשר בד' באלול השנה מלאו תשעים שנה לפטירתו, מתחברת גם לדמותו של ענק בתורה זה, שהיה אחד הראשונים מגאוני מזרח-אירופה שראה את תהליך שיבת-ציון כמהלך אלוקי ומרגש לקרוא את מכתבו לקק"ל - "כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון ש"סר פחד השבועות" וברישיון המלכים, קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה".
לדבריו יש משמעות רבה לימינו [הרחבנו על היחס לעוברי עבירה בימינו במאמר לפרשת 'שלח-לך', ע"ש], ובהתבוננות עמוקה יותר ניתן ללמוד מדבריו המאלפים גם על הדרך בה אנו 'מתחברים' לתהליך שיבת-ציון בימינו, כאשר לצערנו חלק מעמנו עדיין מרוחק מחיים על פי כל כללי ההלכה.
רבי שמשון רפאל הירש רואה בפרשתנו את חשיבות מצוות 'השבת-אבדה', לא רק בהיבט הפרטי ההלכתי שלו, אלא גם כתורמת לבנייתה של האומה הישראלית וז"ל: "פרק כ"ב פותח בקבוצת מצוות .. המבטאות שלושה עקרונות יסוד הנוגעים לחיים האזרחיים של משא ומתן ומשלוח יד העומדים להתחיל מעתה, ורק בהשפעת העקרונות האלה יתפתחו החיים החברתיים של האומה בהתאם לייעודם. העקרונות האלה הם: ערבות הדדית של כל ישראל להגנת רכושו של כל יחיד , ערבות הדדית של כל ישראל לקידום עסקו של כל יחיד .., כדרכה של תורה, היא מלמדת את העקרונות האלה על ידי דוגמאות ומקרים מוחשיים".
לצערנו, לא זכינו עדיין להטמיע את המשפט העברי בחיי האומה ששבה למולדתה כפי חזונו של הרש"ר הירש וכפי שאנו אומרים כל יום בתפילה "השיבה שופטינו כבראשונה". הכנסת חוקקה את חוק 'השבת-אבדה' בשנת תשל"ג-1973, המסדיר את הטיפול באבדות, ובפרטי החוק ישנם אמנם הלכות שנכנסו לחוק הישראלי, אולם ישנם לא מעט פרטים שאינם תואמים את גישת ההלכה. לדוגמא, החוק אינו אוסר על המוצא להתעלם מהאבדה, כפי איסור הלאו 'לא תוכל להתעלם',  ורק אם המוצא מחזיק כבר בחפץ שהלך לאיבוד, החוק חל עליו ומורה להשיב את האבדה לבעליה.

 
אחד המקרים שבה נדונה סוגיית 'השבת-אבדה' ובו באה לידי ביטוי ההבדל המהותי בין החוק הישראלי לדעת תורה, אירע ב-22 באפריל 1976 למניינם. ביום זה נכנס אדם בשם אליעזר הנדלס לבנק "קופת עם" (היה בנק קואופרטיבי בתקופת היישוב טרום מדינה ולאחר מכן במדינת ישראל והפסיק לפעול כבנק עצמאי בשנת 1982, לאחר שנרכש על ידי בנק לאומי). אליעזר הנדלס ירד לחדר הכספות ומצא שם על הרצפה מעטפה ובה שתי אגרות חוב המזכות את בעליהן בסך 20,000, לירות ישראליות ללא ציון פרטי בעליהן וסכום כסף זה היה משמעותי באותם ימים. אליעזר הנדלס ניסה לברר אצל פקידי הבנק למי שייכת האבדה, אך לא היה להם מידע בנושא. מנהל הסניף דרש ממנו למסור לידיו את המעטפה, אך הנדלס סירב. הוא העדיף למסור אותה לידי המשטרה, שאכן קיבלה את האבדה לידיה. לאחר ארבעה חודשים, שבהם לא התבררה זהות המאבד, פנה הנדלס למשטרה וביקש לקבל לידיו את אגרות החוב על פי החוק הקובע כי לאחר תקופה זו ניתנת האבדה. המשטרה סירבה לבקשתו בטענה שעליה למסור אותן לבנק, משום שבו נמצאה האבידה‏.
אליעזר הנדלס תבע את המשטרה בבית המשפט המחוזי בירושלים. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים קבע, כי הדין עם מר הנדלס וכי יש להעביר את המציאה לידיו. הוא נימק את פסיקתו בכך, שחדר הכספות של הבנק אינו מוגדר כ"רשותו" של הבנק, אלא כ"רשות הרבים". השופט הסתמך, בין השאר, על ההלכה היהודית, הקובעת שאין לבעל רשות אפשרות לזכות בחפץ של הפקר הנמצא ברשותו, אם הרשות מוגדרת "אינה משתמרת". לבית המשפט הוצגה חוות דעתם של שלושה פוסקים שנתבקשו לכך והם קבעו, שלפי ההלכה זכה הנדלס במציאה. השופט קיבל חוות דעת זו, ופסק כי אגרות החוב יינתנו לאליעזר הנדלס.
אך בזה לא תמה הפרשה. בנק "קופת עם" לא קיבל את החלטת בית המשפט המחוזי, וערער עליה לבית המשפט העליון. בערעור דנו השופטים: משה לנדוי, מנחם אלון ואהרון ברק. דעות השופטים היו חלוקות: ברק קיבל את טענת הבנק המערער, לנדוי הצטרף לדעתו של ברק, ואילו אלון סבר שהדין עם המשיב. ביום 17.2.1980 החליטו השופטים ברוב דעות לקבל את הערעור והורו לתת את האגרות לבנק שבו נמצאו. הנימוק של דעת הרוב היה, שהחוק הישראלי מגדיר את חדר הכספות כרשותו של אחר ומתוך כך הבנק שהוא בעל המקום זכאי בכך וזהו לשון החוק הישראלי: "המוצא אבדה ברשותו של אדם אחר - חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמסרה לו לפי דרישתו; קיבל בעל הרשות את האבדה לידו, יראו אותו כמוצא".
השופט אלון סבר בדעת מיעוט, כי יש לפרש את החוק בהתאם להלכות "השבת אבדה" במשפט העברי, זאת משום שמחוקקיו העניקו לו את השם התלמודי "חוק השבת-אבדה" בכוונת מכוון, כדי לרמוז על מקורותיו ומטרותיו הזהות לאלו שבמשפט העברי. הוא טען, כי ההגדרה "רשותו של אדם אחר" היא הגדרה עמומה ביסודה, ועל כן יש לפרש אותה על פי ההגדרה בה היא מתפרשת במשפט העברי הדן בהשבת אבדה.
אני מניח שכולנו מכירים את המשנה במסכת בבא-מציעא, הדנה באדם המוצא סכום כסף אצל השולחני (בנקאי). המשנה פוסקת [פרק ב', משנה ד'] - "מצא בחנות - הרי אלו שלו. בין התיבה ולחנווני - של חנווני. לפני שולחני - הרי אלו שלו. בין הכסא ולשולחני - הרי אלו של שולחני." ברור אם כן, שחדר הכספות נחשב 'לפני השולחני' ושייך למוצא.
השופט מנחם אלון ז"ל, שפעל רבות למען הטמעת המשפט העברי, ראה במקרה זה הזדמנות לפסוק לפי ההלכה בהגדרת 'רשות של אחר', אולם לצערנו השופטים ברק ולנדוי חלקו על דעתו של אלון בנקודה זו. השופט ברק יבדל"א  ניסח עמדה עקרונית, הקובעת שאף שמותר לפנות אל המשפט העברי ולהיעזר בו כדי לפתור סוגיות משפטיות, אין חובה לעשות כן. יתירה מכך, הפנייה אל המשפט העברי היא רק כדי לקבל ממנו השראה בלבד לפסיקת הדין, אך לא בכדי להעתיק ממנו דין ספציפי בשלמותו. הוא הוסיף ושלל את הצגתה של חוות הדעת של הפוסקים בני דורנו, וטען כי לכל היותר יש לפנות לספרי שאלות ותשובות בעבר, שלא נכתבו לצורך המקרה הנדון בפרט.
תקצר היריעה להיכנס לכל טיעוני השופטים במקרה זה, אך אין ספק, שיש כאן שתי השקפות עולם ביחס להכנסת כללי ההלכה לחיים במדינת ישראל. אולי יש כאן גם חשש של גורמים בבתי המשפט מפני כניסת פוסקי הלכה וגדולי תורה לתוך כתליו.
אמונים אנחנו על כך, שכל תרבות ישראל היא תהליך, וכפי שהקמת מדינת ישראל לא נעשתה ביום אחד וכפי ששיבת ציון לא תסתיים ביום אחד, כך השתלבותה של מערכת המשפט התורנית בחיים המודרניים של מדינה מערבית מתוקנת היא ענין של זמן ותהליך שגם אנחנו צריכים להיות ראויים לכך ולהבין את גודל התקופה והשינויים המתבקשים על פי ההלכה.
כדי לממש את הציפיות להכנסת המשפט העברי לחיינו הציבוריים, זקוקים אנו לרוח הסיפור על רבי עקיבא איגר, שסיפר אודותיו הגאון רבי צבי-פסח פראנק זצ"ל. רבי עקיבא איגר נסע לצרכי ציבור לעיר רחוקה ולמרות עמל הדרך מיהר לבקר קרוב משפחה שהתגורר בעיר. שאלוהו מלויו, מדוע לא נח קודם? והרי קרובו יכול לבוא אליו לבקרו? ענה רע"א ואמר: לגבי 'השבת-אבדה' נאמר "והתעלמת" ודרשו חז"ל "והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינה לפי כבודו", אבל לגבי הנאמר "ומבשרך אל תתעלם" (ישעיה לז. ז) לא נאמר 'פעמים שאתה מתעלם'...בזה אין פטור של 'זקן ואינה לפי כבודו', רק בכל עת יש לקרבו ולעזרו.
נסיים בדברי הנביא ישעיהו בהפטרת פרשת 'ראה' – "עניה סוערה", המחוברת פעמים רבות להפטרת 'כי-תצא' "בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי..." ואז נזכה אי"ה ל"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". אכי"ר

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • מחנכים באמונה

    מחנכים באמונה

    הקלטות וובינרי העשרה בנושאי פדגוגיה, חינוך ואמונה בימי הקורונה
    המשך לקריאה
  • טיפים יומיים בשימושי ZOOM (מתעדכן)

    טיפים יומיים בשימושי ZOOM (מתעדכן)

    לאור המצב, טיפים יומיים של הרב יונה גודמן, שיסייעו לכם בניהול מפגשי זום
    המשך לקריאה
  • כדי למנוע הדבקת המשפחה: התלמידות בחרו לשהות בבידוד באולפנה

    כדי למנוע הדבקת המשפחה: התלמידות בחרו לשהות בבידוד באולפנה

    תלמידות מאולפנת בני עקיבא 'סגולה' שנחשפו לחולות קורונה העבירו את רוב תקופת החגים בבידוד באולפנה על מנת למנוע הדבקת המשפחות.
    המשך לקריאה